דילוג לתוכן העיקרי

כריתות | דף כח | קידוש החומר

הרב אביהוד שורץ
11.08.2014

 

מסכת כריתות מסתיימת בדבר אגדה אודות הצווחות שצווחה העזרה. שתיים מן הצווחות קשורות במהותן זו לזו:

"צווחה שניה: פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים. אמרו על בן נדבאי, שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות בקינוח סעודה. אמרו: כל ימיו לא היה נותר בעזרה ...
צווחה רביעית: פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. מאי הוי עביד? הוה כריך שיראי על ידיה והוה עביד עבודה".


הביטוי "פתחו שערים" משותף לשתי הצווחות, ואפשר שהוא מבקש לרמוז על הקשר שביניהן.

יוחנן בן נדבאי נתפס, לכאורה, כאדם השקוע בתאוות העולם. תאוות האכילה שלו איננה יודעת גבולות, ולמנה האחרונה הנאכלת בקינוח הסעודה הוא אוכל ארבע סאים של גוזלות. הגמרא המקבילה במסכת פסחים (דף נז) מאריכה אף יותר בתפריט המוגזם בסעודתו של יוחנן בן נדבאי.

לעומתו, יששכר איש כפר ברקאי הוא אדם עדין, שאיננו זולל וסובא. כדי להרבות בסטריליות ובנקיות בעבודת המקדש, הוא מקפיד לעבוד את עבודתיו כשהוא חובש כפפות, וכפי שכותב רש"י בסוגייתינו: "כדי שלא ילכלך ידיו בבשר ובדם".

והנה, יוחנן בן נדבאי נזכר לשבח, ואילו יששכר איש כפר ברקאי נזכר לגנאי גדול, ועונשו חמור שנקצצו שתי ידיו. מהו, אם כן, ההבדל בין שני הכהנים? רש"י בפסחים כתב על יששכר איש כפר ברקאי:

"כריך ידיה בשיראי - וחציצה פוסלת בקדשים, דבעינן ולקח הכהן שיקח בעצמו, ועוד: דבזיון הוא".


חידושו של רש"י בדבר חציצה הפוסלת זכה לדיון נרחב בראשונים ובאחרונים. התוספות שם מפלפלים בשאלה האם חציצה אכן פוסלת בעבודה, וכאמור, האריכו בזה ראשונים ואחרונים (ראה, למשל, בדברי בעל "באר שבע" בסוגייתינו, המאריך בזה, ואף מציע ליקוי אחר בחבישת כפפות בשעת עבודה - ריבוי על בגדי הכהונה הקבועים). אך לענייננו, משמעותי פירושו השני של רש"י: יששכר איש כפר ברקאי ביזה את הקדשים. אם נחבר קביעה זו עם פירושו של רש"י בסוגייתינו, נמצא שמי שמעוניין לשמור על ידיו נקיות, ולא לכלכך אותן בדם ובבשר, מבזה את הקודשים.

למראית עין, עבודת המקדש עשויה להיתפס כעניין חומרי וגשמי. מי שיראה כך את הדברים, יעשה כל שביכולתו כדי למעט בגשמיות, ויקפיד לחבוש כפפות בשעת עבודה, כדי לא להתלכלך. בכך, ככל הנראה, חטא יששכר איש כפר ברקאי.

לעומתו, ראה יוחנן בן נדבאי את הרוממות שבעבודת המקדש. הוא השכיל להבין כי עבודת הדם ואכילת הבשר אינן ליכלוך וגשמיות, אלא קיום של רצון ה'. המקדש הוא המקום שבו ניתן לקדש את החומר, לקדש את הבשר, ולקחת בהמה - אשר כשמה כן היא מייצגת את הבהמיות שבעולם - ולהקריבה לשמיים. תפיסה כזו של האכילה וקדושתה זיכו את יוחנן בן נדבאי בתשבחות.

בספר "מנחם ציון" לוקטו שמועות מפיו של ר' מנחם מנדל מרמינוב, תלמידו של ר' אלימלך מליז'נסק. אחת מן השמועות מתייחסת ליוחנן בן נדבאי:

"וצריך להבין וכי היו צריכין רעבתן בעזרה?! ומאי רבותיה שהיה אוכל הרבה?! ... אבל הענין הוא שאכילתם היה בקדושה יתירה כל כך שהעלו כל האכילה לשמים ... ועל כן לא היה פסולת כלל בהאכילה והיה נבלע באיברים, וזה היה גם כן רבותיה דיוחנן בן נדבאי שהיה יודע לאכול בקדושה יתירה הלזו, ומימיו לא היה נותר במקדש".


אכילה גשמית וחומרנית אינה מאפשרת לגוף לקלוט כמות מוגזמת של אוכל. אך כאשר אדם אוכל בקדושה, הוא מתעלה מעל לחיי החומר. המזון נבלע בגוף, ואיננו עובר את התהליך הטבעי של חילוף החומרים (כדרך שדרשו חז"ל על המן שאכלו ישראל במדבר, שבוודאי היה מאכל שמיימי, מאכל של קודש). כך היתה, לדעת רמ"מ מרמינוב, אכילתו של יוחנן בן נדבאי, ועל כך שיבחוהו חכמינו.

חובתו של האדם בעולמו לקדש את אכילתו, ובאופן כללי יותר - לקדש את חיי החומר. הקדושה שורה אף בתוך החומר, אך יש להשכיל ולזהות אותה, ולהתחבר אליה באמת ובתמים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)