אופיו הכפול של הקדיש

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא: בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכון וּבְיומֵיכון וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרומַם וְיִתְנַשּא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: לְעֵלָּא (בעשי"ת לְעֵלָּא לְעֵלָּא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן

אופי הקדיש

הקדיש מוכר לנו כבעל תפקיד כפול במסגרת התפילה: א. כפתיחה ומבוא לתפילה וב. כסיום וחתימה. ישנם קדישים בעלי אופי מובהק וברור כפתיחה או חתימה כמו הקדיש המשמש כמבוא לפני תפלת העמידה במנחה ובערבית, וקדיש תתקבל או קדיש דרבנן המשמשים כסיום התפילה או הלימוד. בלשון הרמב"ם (בסידורו): "שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפלה ואחר כל תפלה".

אופיו הכפול של הקדיש, נובע מהגדרתו כהתייצבות לפני מלכו-של-עולם, ובה פנייה להתגדלות והתקדשות שמו. עמידה ובקשה זו יכולה להיווצר באחד משני מצבים: א. כחלק מהכנה לקראת המפגש עם הקב"ה וכפתיחה לקראת המעמד של עמידה לפני ד' או ב. כתגובה וסיום מתאים לאחר הפגישה שהתרחשה.

אופי-כפול זה שזור כחוט השני במספר נרחב של תחומים הלכתיים, בהם מעשה המבטא עמידה לפני ד' יכול לשמש הן כפתיחה לקראת פגישה והן כביטוי למפגש שכבר התרחש. כך, למשל, קרבנות יכולים ליצור קדושת היום (עיין ירושלמי פסחים פ"ד ה"א) מחד, ומאידך, הם גם מבטאים את הקדושה של הרגל שכבר התקדש באמצעים אחרים.

קדיש לאחר ישתבח

לאור זה, יש לבחון את שאלת אופיו של הקדיש שבין ישתבח ליוצר-אור: האם הקדיש הוא הסיום של פסוד"ז או הקטע הפותח את ברכות קר"ש (שהוא בעצם קטע הפתיחה של גוף התפילה). מצינו את שתי הגישות הללו בראשונים. בעל שבלי הלקט משתמש בנימוק הראשון:

ומה שנהגו לומר קדיש אחר פסוקי דזמרא מצאתי הטעם לגאונים זצ"ל מפני מה מקדישין במקום שדורשין שם פסוקים (שבולי הלקט תפילה ח)

בעוד ספר המנהיג מזכיר את השני:

ויעמוד החזן ויאמר קדיש להזכיר קץ הימים והגאולה לפני התפילה (מנהיג תפילה נו)

ההשוואה לתפילת מוסף, מנחה וערבית, הפותחות בקדיש לפני שמונה עשרה תומכת בכך שהקדיש הינו קדיש הבא כפתיח לתפילת שחרית (ומקומו לפני ברכות ק"ש ולא לפני העמידה כבערבית נובע מכך שבשחרית קיימת זיקה אדוקה יותר בין ברכות ק"ש לעמידה, ועל כן תחילת התפילה היא לפני יוצר אור, מחד, ומאידך לא ניתן לאומרו בסמוך לשמנה עשרה מפני הצורך לסמוך גאולה לתפילה).

יסוד נוסף שיוכל לסייע בידנו, קשור לשאלה בה עסקנו רבות - והיא אופיים של פסוד"ז. ככל שנראה את פסוד"ז כמערכת של הכנה בלבד, אזי אף הקדיש משתלב במהלך ההכנה לקראת התפילה ואינו בא כסיום פסוד"ז שהרי אין להם חשיבות עצמאית, ואילו אם נראה את פסוד"ז כקיום הלל על הטבע, אזי ניתן לראות את הקדיש כחתימת היחידה, כפי שטוען שבלי הלקט. אף דבריו של הרמ"א בענין (דרכי משה או"ח סי' סי' נ"ד) מניחים שהקדיש נאמר בעקבות פסוד"ז.

לסיום, יש לציין שאין מניעה מלטעון שיש בקדיש הנ"ל קיום כפול והוא משמש הן כסיום פסוד"ז והן כמבוא להמשך התפילה.