פרשת תצוה - עולת התמיד

  • הרב עזרא ביק

פרשת תצוה - עולת התמיד / הרב עזרא ביק

מקובל להבין שהחלוקה בין פרשות תרומה ותצווה, היא שהראשונה עוסקת בבניית המשכן וכליו, והשניה (מלבד שני הפסוקים הראשונים) עוסקת בכהנים.

פרשת תצווה פותחת בהכנת בגדי הכהונה, ולאחר מכן עוברת להכנות שעברו הכהנים עצמם לקראת העבודה במשכן. בסוף הפרשה מופיע נושא היוצא מן הכלל - בניית מזבח הקטורת (ל', א-ד). נושא חריג זה נידון בעבר במסגרת זו ע"י הרב אלחנן סמט.

מרכזה של פרשתנו, כאמור, הוא העיסוק בכהנים. נושא זה מחולק בפרשתנו לשניים: בגדי הכהונה (פרק כח), והקדשת הכהנים (פרק כט) - שבעת ימי המילואים. בסיום החלק המרכזי העוסק בכהנים (לפני פרשיית מזבח הקטורת) מביאה התורה פסוקי סיכום:

"וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים. וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלוקיהם". (כ"ט, מד-מו).

פסוקים אלו מקבילים לפסוק המובא בפתיחת פרשיות הבניה, בתחילת פרשת תרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

אלא, שקודם שמביאה התורה את פסוקי הסיכום, מופיע קטע שהקשר שלו לענייננו כלל איננו ברור. התורה מסיימת את תיאור שבעת ימי המילואים, בהם מוקדשים הכהנים, בפסוק: "שבעת ימים תכפר על-המזבח וקדשת אתו והיה המזבח קדש קדשים כל הנגע במזבח יקדש" (כט,לז). אח"כ ישנה הפסקה של פרשה סתומה, והתורה פותחת ב"וזה אשר תעשה על המזבח..." ומביאה ששה פסוקים העוסקים בקרבן התמיד: הציווי על שני הקרבנות המובאים בכל יום בבקר ובין הערביים, והדגשה שקרבן התמיד נוהג לדורות, ולא רק בימי המילואים: "עלת תמיד לדרתיכם..." (מב). רק לאחר מכן מביאה התורה את פסוקי הסיכום שהזכרנו קודם.

הקשר היחיד שניתן להעלות בין פרשיית קרבן התמיד לשבעת ימי המילואים, הוא שבמשך שבעת הימים משה השתמש בדם הקרבנות כדי לטהר את המזבח, ואגב הזכרת המזבח הביאה התורה את דיני קרבן התמיד.

השאלה הראשונה אותה אנו מעלים, נוגעת במיקום המוזר של פרשיה זו. מדוע עוד לפני שהוקם המשכן, בוחר הקב"ה לצוות על אחד מפרטי עבודת הקרבנות, כאילו היה זה חלק מההוראות לבניית המשכן? במה נתייחד קרבן התמיד שזכה למיקום שונה משאר הקרבנות?

מעבר לזה, פסוקי קרבן התמיד שבפרשתנו מקבילים כמעט לגמרי לפסוקים המובאים בפרשת פנחס (במדבר כח,א-ח). בפרשת פנחס מובאים דיני קרבן התמיד כפתיח לדיני קרבנות השנה כולה: החל מקרבן התמיד היומי, דרך מוספי שבת ור"ח, ועד למוספי שאר המועדים. ננסה לעמוד על היחס בין שני הפרשיות המקבילות הללו.

קרבן התמיד

נשווה בין שתי הפרשיות המתארות את קרבן התמיד:

במדבר כ"ח ג-ה

שמות כ"ט, לח-מג

ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני-שנה תמימם שנים ליום עלה תמיד.

וזה אשר תעשה על-המזבח כבשים בני-שנה שנים ליום תמיד.

את-הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.

את-הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.

ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעת ההין.

ועשרן סלת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רביעת ההין יין לכבש האחד.

עלת תמיד העשיה בהר סיני לריח ניחח אשה לה'.

ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה-לה לריח ניחח אשה לה'.

ונסכו רביעת ההין לכבש האחד בקדש הסך נסך שכר לה'

עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל-מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם.

ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחח לה'.

ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי.

בין הפרשיות הללו, קיימים מספר הבדלים קטנים שאינני כרגע יודע להסביר: לדוגמא, בשמות התורה מדברת על יין, ואילו בבמדבר היא מדברת על שכר (רש"י- יין חזק, אונקלוס- יין ישן). בנוסף, בשמות התורה מזכירה בפסוק אחד את עשרון הסולת ואת היין המנוסך עליו, ואילו בבמדבר נושא זה מפוצל לשני פסוקים שאפילו אינם עוקבים.

אלא, שבין הפרשיות קיים גם הבדל אחד משמעותי, בין הפסוק החמישי בשמות (מ"ב) לפסוק הרביעי בבמדבר (ו'). ברור ששני הפסוקים הללו מקבילים, שניהם פותחים בביטוי "עלת תמיד", אך לאחר מכן הם מתייחסים לשני מיקומים שונים לחלוטין. בשמות הקרבת התמיד היא "פתח אהל-מועד לפני ה'", בעוד שבבמדבר המיקום הוא : "העשיה בהר סיני לריח ניחח אשה לה'". בשונה מההבדלים שהזכרנו קודם, הבדל זה מהווה ממש סתירה. אמנם, נראה שכוונת הפסוק בבמדבר היא שהתמיד הוקרב על פי חוקי העולה שהוקרבה בהר סיני (ראה רש"י שמעלה שתי אפשרויות באיזו עולה בדיוק מדובר), אך למרות זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שבהתאם להקבלה המלאה שבין הפרשיות, מילים אלו מופיעות כנגד אהל מועד המופיע בשמות.

בנוסף, הביטוי "לריח ניחח אשה לה'" שבבמדבר, נראה תמוה. בספר שמות מופיע ביטוי זה כסיכום לאחר חוקי שני הקרבנות (מא), וכך גם הוא מופיע במיקום דומה בבמדבר (ח). אך בפסוק בו אנו דנים, אין התאמה בין שתי הפרשיות:

שמות

"עלת תמיד לדרתיכם

פתח אהל-מועד לפני ה'

אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם".

במדבר

"עלת תמיד

העשיה בהר סיני

לריח ניחח אשה לה'"

אהל מועד מקביל להר סיני ו"לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם" מקביל ל"לריח ניחח אשה לה'".

כיוון שאנו מתמקדים בפסוק זה, נעלה גם שאלה הנוגעת בפשט הלשון: מה פירושה של המילה 'תמיד', מהי המשמעות של הביטוי הפותח את הפסוק "עולת תמיד"?

המשכן, הכהנים והתמיד

המבנה של פרשיות תרומה ותצווה מעיד שלפרשות אלו יש נושא משותף, בניית המשכן. לכן מקבילים הפסוקים הפותחים את תרומה לפסוקים המסיימים את תצווה: "ושכנתי בתוכם". מסגרת זו אוגדת בתוכה את שתי הפרשות. לפיכך יש לומר, שהכשרת הכהנים שמופיעה בפרשת תצווה, איננה נושא עצמאי הקשור רק לתפקודו העתידי של המשכן, אלא זהו חלק אינטגרלי מבניית המשכן. בניסוח הלכתי ניתן לומר, שהכהנים הם 'כלי מקדש' - הם עצמם כלים של המקדש ומהווים חלק ממבנהו הכללי.

רעיון זה בולט במיוחד בניסוחו של הרמב"ם במשנה תורה, הכולל את הלכות הכהנים בתוך ההלכות הנקראות "הלכות כלי המקדש והעובדים בו". כך גם יש להבין מדוע ההכנה של המזבח לאחר בנייתו נחשבת כחלק מהמילואים של הכהנים, כפי שכתוב במפורש בפרק כ"ט לה-לז:

"ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר-צויתי אתכה שבעת ימים תמלא ידם: ופר חטאת תעשה ליום על הכפרים וחטאת על-המזבח בכפרך עליו ומשחת אתו לקדשו: שבעת ימים תכפר על-המזבח וקדשת אתו והיה המזבח קדש קדשים כל-הנגע במזבח יקדש."

המזבח, מסיבות שלא ניכנס אליהן כעת, איננו מקודש לגמרי לפני קידוש הכהנים. למעשה, הקדשתו היא חלק מהקדשתם, ומעורבת בתוך התהליך של הכנתם לעבודה.

אם כן, הצעד האחרון בבניית המשכן והכנתו לעבודה הוא הקדשת המזבח הכרוכה יחדיו עם הקדשת הכהנים. מיד אח"כ אומרת התורה שמזבח זה ישמש עבור קרבן התמיד. כיצד עלינו להבין זאת?

התשובה, לדעתי, ברורה. התורה איננה מתכוונת להתמקד במקום זה בעצם המצווה של הקרבת התמיד. המקום לציווי זה הוא בספר במדבר, בפרשת פנחס. אצלנו פותחים הפסוקים ב"וזה תעשה על המזבח...", כלומר, המוקד של הפרשה שלנו הוא לא מצוות התמיד, אלא מתן הסבר כיצד יש להשתמש במזבח שזה עתה סיימנו לבנות. התורה כאילו שואלת, לאחר גמר עשיית המזבח, למה הוא מיועד, ועונה "וזה תעשה על המזבח". התורה מסבירה כיצד למעשה באה לידי ביטוי העבודה הנעשית במזבח. התשובה לשאלה זו קשורה בנושא רחב יותר - למה משמש המשכן? מאחר והמזבח הוא השיא וה'מכה בפטיש' של בניית המשכן, ראוי להסביר דווקא כעת את מטרת המשכן, לאור השלמת בניית המזבח. התשובה שנותנת התורה היא שמטרת המשכן היא להביא קרבן יומיומי. ומה מטרת הקרבן היומיומי? התשובה נמצאת בפסוקים מב-מו:

"עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל-מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם: ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי: וקדשתי את-אהל מועד ואת-המזבח ואת-אהרן ואת-בניו אקדש לכהן לי: ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-לוקים: וידעו כי אני ה' א-לוקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' א-לוקיהם".

כלומר, המזבח, ובאופן מיוחד כשמוקרב עליו קורבן, הוא הבסיס לנוכחותו של הקב"ה במשכן, שם הוא נפגש ("נועד") עם ישראל ובכך הוא "שוכן בתוכם".

הפסוק הראשון מבהיר שהקשר בין הקרבן לבין "ונועדתי" הוא בזה שמדובר כאן ב"עלת תמיד" המוקרבת ב"פתח אהל-מועד לפני ה' אשר אועד לכם (לשון רבים) שמה לדבר אליך (ביחיד, כלומר משה) שם".

זהו, לדעתי, ההסבר למילה "תמיד". כפי שאנו יודעים, קרבן התמיד מוקרב כל יום ויום פעמיים, בוקר ובין הערביים. הפרשנים מסבירים שהכוונה במילה "תמיד" היא 'יומיומי'. כלומר, באופן מעשי התמיד עולה על המזבח פעמיים ביום, אך הקרבות אלו מהוות קיום קבוע ומתמיד במזבח, ובאמצעותם נהפך המזבח לבסיס לעבודת ה'. המזבח שבמשכן מוגדר כמזבח שיש עליו מציאות "תמידית" של הקרבה. מאחר וכוונת נוכחותו של הקב"ה בתוך ישראל היא להשכין שכינתו בתוכם באופן קבוע (הוא שוכן בתוכם, לא רק מבקר שם מדי פעם), ומאחר והמזבח הוא הבסיס לנוכחות זו, על המזבח לבטא מציאות של קישור תמידי בין הקב"ה וכנסת ישראל.

(בשניים מכלי המשכן מזכירה התורה כבר בתיאור הבניה את ייעודם של הכלים. כך לגבי המזבח וכך גם לגבי המנורה. בשני המקרים הייעוד קשור בתמידיות - התורה בתחילת פרשתנו מיעדת את המנורה, "להעלות נר תמיד". זה מחייב הסבר להבדל בין הייעודים של המנורה והמזבח, וכיצד שניהם מעניקים קדושת קבע למשכן, אולם זה נושא לשיעור אחר.)

התמיד והיום השמיני

בנוסף להקבלה בין הפסוקים שבפרשתנו לפסוקים שבפרשת פנחס, מקבילים הפסוקים גם לפרשה המתארת את הבצוע של ימי המילואים בפועל, לאחר בניית המשכן. תיאור זה מצוי בחלקה השני של פרשת 'צו'. לא נעסוק כאן באופן מקיף בהשוואות בין פרשתנו לבין תיאור הביצוע שבפרשת 'צו', אך נציין רק שבאופן מפתיע כל פרשת קרבן התמיד כלל לא מופיעה שם! במקום זה אנו מוצאים שם עבודה מפורטת שנעשתה ביום השמיני למילואים (פרשת שמיני) שאין לה קשר כלל לקרבן התמיד.

בשאלה זו יעסוק שיעור שינתן בפרשת צו ע"י הרב חנוך וקסמן. תשובתו, בקיצור, תתבסס על ההשפעה השלילית של חטא העגל על השראת השכינה בישראל. פרשתנו מתארת את המציאות האידיאלית שהיתה אמורה להתרחש, אלא שהחטא קלקל. הטקסים של אותו יום השמיני דומים מאוד להלכות יום כיפור. על אף שהמשכן נבנה כפי שצווה משה, נוכחות הקב"ה לא ממלאת אותו בגלל החטא, ויש לנקוט בצעדי היטהרות מיוחדים בשביל לכפר. זוהי המשמעות של עבודת היום השמיני למילואים. ההבדל בין המציאויות השונות איננו רק טכני, זהו בעצם ההבדל בין "תמיד" - נוכחות יומיומית של הקב"ה כחלק מחיינו, לבין קדושה "יום-כיפורית", מיוחדת - נוכחות א-לקית לא קבועה ובלתי שגרתית. בפרשתנו מדגישה התורה שהקב"ה נפגש עם כלל ישראל באהל מועד, אפילו שהוא מדבר רק עם משה. בפרשת שמיני, מודגשת דווקא הסכנה שבמפגש עם הקב"ה ללא תנאים מיוחדים - בני אהרן נהרגים על כך שהם הקריבו אש זרה.

הר סיני

לאור הדברים, נחזור ונבאר את היחס בין פרשתנו לבין ציווי התמיד שבפרת פנחס. בפרשת פנחס לא מתארת התורה את המשכן כמקום מפגש בין ישראל ונוכחות השכינה. למעשה, המשכן כלל לא מוזכר שם. הרעיון של "עלת תמיד" מופיע שם במשמעות שונה במקצת.

התמיד מוצג בפרשת פנחס כחלק מתמונה כוללת יותר של המוספים המובאים בכל מועד ומועד. המוקד שם אינו במפגש עם הקב"ה, אלא דווקא בעבודתו. לכן, כבר בתחילת הפרשה הקרבנות מתוארים כ"ריח ניחוח" וכ"אשה לה'": "... את-קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" (ב) - הדגש הוא על עבודת ה'. אנו מצווים להקריב את קרבנו, את ריח ניחוחו, בזמנים המתאימים. התמיד לא בא לבטא כאן את אופיו של המזבח, אלא אופיו של היהודי, כמי שנמצא במצב תמידי של עבודת ה'. לפיכך אומר הפסוק: "עלת תמיד העשיה בהר סיני לריח ניחח אשה לה'". אם היהודי הופך את עצמו לעבד תמידי של הקב"ה, הוא מחזיר את עצמו לא לאהל מועד- מקום ההתייחדות המיוחדת- אלא להר סיני, המקום בו קיבלו היהודים את חוקי ה'. באמצעות הקרבנות, הופך המאורע הבודד והרגעי של מעמד הר סיני, לתמידי וקבוע.

עיון נוסף

ענה על כל השאלות שאני לא עניתי עליהן, ביחס להבדל בין פרשת התמיד בתצוה לזו שבפנחס. למעשה, ניתן למצוא עוד הבדלים ולנסות להסביר אף אותם.