פרשת תצוה - מזבח הקטורת

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת תצוה

מי 'גנב' את מזבח הקטורת? למי שעדיין לא שם לב, נדמה שמזבח הקטורת 'נגנב' מתחילת פרשת תרומה ו'הוחבא' בסוף פרשת תצוה! כדי להבין מדוע נעשה הדבר, נבחן בשיעור זה את המבנה הפנימי של פרשיות תרומה-תצוה ואת משמעותו.

הקדמה

פרשיות תרומה ותצוה (כ"ה; א - ל; י) מהוות יחידת מצוות המפרטת את דיני בניית המשכן. יחידה זו מכונה לעתים "ציווי המשכן" (להבדיל מפרשיות ויקהל ופקודי, העוסקות בבניית המשכן בפועל).

במבט ראשון נראה הסדר הפנימי של יחידה זו הגיוני. היא פותחת בתיאור הכלי הקדוש ביותר מבין כלי המשכן - הארון, הממוקם במקום הקדוש ביותר במשכן (כ"ה; ט-יב). היחידה ממשיכה בתיאור כלי הקודש הנמצאים באוהל מועד (הקודש, כ"ה; כג - כ"ו; לז), ומסיימת במזבח העולה, הממוקם בחצר (פרק ל"ז). לאחר פירוט הכלים השונים (פרקים כ"ה-כ"ז) מסיימת היחידה בתיאור בגדי הכהונה (פרק כ"ח) ובעבודת ימי המילואים (פרק כ"ט).

ברם, עיון מעמיק מעט יותר יגלה פרשיות הנראות כאילו הוצאו ממקומן. בשיעור זה ננתח (כרגיל)ד את מבנה היחידה וננסה לפענח את משמעותו.

הטבלה הבאה מסכמת את פרשיות תרומה ותצוה:

הקדמה

חומרי המשכן (כ"ה; א-ז) ומטרתו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה; ח).

קודש הקודשים

הארון המכיל את הלוחות (כ"ה; י-טז) והכפורת והכרובים - מכסה הארון (כ"ה; יז-כב). 

הקודש

השולחן (כ"ה; כג-ל) והמנורה (כ"ה; לא-מ).

המשכן

היריעות, הקרשים והפרוכת (כ"ו; א-לז). 

החצר

מזבח העולה (כ"ז; א-ח), קלעי החצר ועמודי החצר (כ"ז; ט-יט).

הציווי להדליק את המנורה

ציווי לקחת שמן זית מבני ישראל ולהדליק את המנורה מדי ערב [ניתן היה לצפות שציווי זה יבוא יחד עם פרשת המנורה; בסוף השיעור נציע הסבר למיקומה המפתיע של פרשה זו].

בגדי כהונה

שמונת בגדי הכוהן הגדול (כ"ח; א-מג).

ימי המילואים

מדי יום: פר לחטאת, איל לעולה ואיל למילואים (אבטיפוס של שלמים); את הדם מזים על המזבח ועל הכוהנים (כ"ט; א-לז). 

קרבן התמיד

כבש מדי יום וכבש מדי ערב (כ"ט; לח-מג) [ניתן לומר שפרשה זו היא סעיף של פרשת המילואים ומייצגת את סיום מלאכת המשכן].

פסוקי סיום

"וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים. וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' א-להיהם" (כ"ט; מד-מו). נראה שפסוקים אלה מסיימים את היחידה.

מזבח הקטורת

ל; א-י - עצם מיקומה של פרשייה זו אחרי פסוקי הסיום תמוה מאוד.

[שימו לב לעובדה שכל היחידה ניתנה בדיבור אחד - "וידבר ה' אל משה..." (כ"ה; א). דיבור זה כולל את כל מצוות המשכן שנאמרו עד הדיבור השני בתחילת פרשת כי-תשא (ל"א; יא).]

מעיון בטבלה ניתן להבין את השאלה שבה פתחנו את השיעור. המקרה הבולט ביותר של חריגה מן הסדר ההגיוני של פרשיות המשכן הוא פרשת מזבח הקטורת. מאחר שאנו יודעים כי מיקומו הוא בקודש, לצד השולחן והמנורה, היינו מצפים שהכתוב יזכיר את מזבח הקטורת סמוך לאזכורם של הללו. חלף זאת, הושמט מזבח הקטורת מפרשת תרומה ואינו מוזכר עד סוף היחידה [לאימות הטענה ראה את האזכורים המקבילים של כלים אלו בפרשות ויקהל-פקודי: לה; יג-טו, ל"ז; י-כט, ל"ט; לה-לט].

אך לא זו בלבד שפרשת מזבח הקטורת אינה במקומה בסדר ההגיוני - היא ממוקמת לאחר פסוקי הסיום! שימו לב לשני הפסוקים המקבילים:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (בהתחלה - כ"ה; ז).

"ושכנתי בתוך בני ישראל" (בסיום - כ"ט; מה).

כפי שזוהו בטבלה, מהווים שני פסוקים אלה - הראשון - בהקדמה, והשני - בפסוקי הסיום - "כריכה", המתחמת את היחידה. "כריכה" זו משקפת את מטרת המשכן - לשמש מכשיר המאפשר את השראת שכינתו של הקב"ה בתוך עמו. מזבח הקטורת הוצא אפוא לא רק ממקומו בסדר כלי המשכן אלא גם מתוך המסגרת הטקסטואלית של היחידה העוסקת בציווי המשכן!

בחזרה להר סיני

כדי לענות על שאלתנו עלינו לשוב להקבלה הרעיונית בין המשכן ובין הר סיני, כפי שהסביר רמב"ן: "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר" (רמב"ן כ"ה; א - ראה שיעור שעבר). לפי רמב"ן אין זה מקרה ש"כריכת" היחידה העוסקת בציווי המשכן מדגישה את השראת שכינתו של הקב"ה במשכן. השראת השכינה מהווה את עצם מטרת המשכן - התמדת החוויה שחוו בני ישראל בהר סיני! מטרה זו משתקפת בהקבלות רבות בין מעמד הר סיני ובין המשכן. למשל:

הארון מכיל את לוחות העדות (ראה כ"ה; כא) - העדות הנצחית על כריתת הברית בין ישראל ובין הקב"ה בהר סיני (ראה כ"ד; ג-יב) - שעליהם חקוקים עשרת הדיברות.

הכרובים ממוקמים מעל הכפורת (מכסה הארון) - המקום אשר ממנו ימשיך הקב"ה לדבר אל משה ולהודיעו את שאר המצוות (ראה כ"ה; כב), בדיוק כפי שהודיע לו את המצוות בהר סיני.

מזבח העולה - עליו יתנו בני ישראל את עולותיהם ואת שלמיהם, כפי שנתנו עולות ושלמים והזו דם על המזבח שבנו בהר סיני (ראה כ"ד; ד-ח).

לעומת הקבלות ברורות אלו, היחס בין הר סיני ובין מזבח הקטורת עדין יותר. הבנת קשר זה תאפשר לנו להסביר מדוע דחתה התורה את תיאור כלי זה לסוף היחידה של ציווי המשכן.

שלוש מחיצות

אחת המקבילות הבולטות ביותר בין המשכן להר סיני היא המחיצות. במעמד הר סיני נצטווה העם לעמוד למרגלות ההר; הכוהנים הורשו להתקרב מעט יותר; ורק למשה (וייתכן שגם לאהרן) הוענקה האפשרות לעלות לראש ההר (ראה י"ט; כ-כד). בדומה לכך, מותר העם העולה למקדש להיכנס לחצר המשכן (מקומו של מזבח העולה) - ולא מעבר לכך; לכוהנים מותר להיכנס אל הקודש (מקום השולחן והמנורה); ורק למשה (וייתכן שגם לאהרן) מותר להיכנס לקודש הקודשים (מקום הארון והכרובים) [יש להוסיף שגם כניסת בני ישראל לחצר מותנית בהיטהרות, בדומה להיטהרות שנדרשה מהם לפני מעמד הר סיני].

הטבלה הבאה מסכמת את ההקבלות הנ"ל:

 

הר סיני

המשכן

פעולה

משה

ראש ההר

קודש הקודשים

דיבור

הכוהנים

אמצע ההר

הקודש

היוועדות

העם

מרגלות ההר

החצר

הקרבה

כיצד משתלב מזבח הקטורת במערך זה?

כפי שכבר הזכרנו בשיעור לפרשת יתרו, את המפגש של בני ישראל עם השכינה במעמד הר סיני אפיינה דיאלקטיקה מסוימת. מבחינה אידאלית היו בני ישראל אמורים לשמוע את הציוויים ישירות מהקב"ה - פנים בפנים. ברם, בן תמותה אינו מסוגל לעמוד בחוויה מסוג זה (ראה דברים ה; ד-ה, כ-כה). לפיכך, על מנת להגן על בני ישראל מההשלכות הנוראות של מפגש מעין זה, מצא הקב"ה לנכון לכסות את הר סיני בענן: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדַבְּרִי עמך..." (י"ט; ט); "והר סיני עשן כֻּלו מפני אשר ירד עליו ה' באש..." (ראה י"ט; יח ושיעורנו לפרשת יתרו).

הענן על ההר משמש תווך המפריד בין בני ישראל, העומדים בתחתית ההר, לבין התגלות הקב"ה בפסגת הר סיני.

ניתן להציע שתפקידו של מזבח הקטורת דומה. בעמדו בקודש, מהווה ענן העשן העולה מן הקטורת המונחת על גחלי האש היוקדים שעל המזבח (ראה ויקרא ט"ז; יג) תווך מפריד בין בני ישראל העומדים בחצר ובין הקב"ה, השוכן בקודש הקודשים.

הציר ארון - מזבח קטורת - מזבח עולה

פרשנות זו נתמכת בשני פסוקים עיקריים המתארים את היחס בין מזבח העולה, מזבח הקטורת וקודש הקודשים. הפסוק הראשון מדגיש את הקשר בין מזבח העולה ואוהל מועד: "עֹלת תמיד לדֹרֹתיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אִוָּעֵד לך שמה לדבר אליך שם" (כ"ט; מב). בפסוק השני אנו מוצאים הוראה מפורשת לשים את מזבח הקטורת באמצע הציר המחבר את מזבח העולה עם קודש הקודשים: "ונתתה אֹתו לפני הפרֹכת אשר על ארֹן העדֻת, לפני הכפֹרת אשר על העדֻת אשר אִוָּעֵד לך שמה" (ל; ו).

מפגש אלוהי "מוגן"

פסוקים אלה משקפים את 'מפגש הברית' הקיים במשכן והמקביל למפגש בהר סיני. כל צד בברית עוזב את מקומו 'הטבעי': הקב"ה יורד לקודש הקודשים, ואילו ישראל עולים מן המחנה ועומדים בחצר.

בין השניים נמצא 'הקודש' של אוהל מועד - מקום ההיוועדות. מכיוון שחלק זה מהווה תווך מפריד בין הקב"ה ובין בני ישראל, חייבת להינתן בו קטורת בכל פעם שהכוהן נכנס לקודש לשם עבודתו. הקטורת יוצרת ענן, המשמש תווך המגן על הכוהן כשהוא נכנס לקודש: "והקטיר עליו אהרן קטֹרת סמים, בבקר בבקר בהיטיבו את הנרֹת יקטירנה, ובהעלֹת אהרן את הנרֹת בין הערבים יקטירנה..." (ל; ז-ח).

מסקנה הכרחית

ניתן להציע שבמיקומה המחודש של פרשת מזבח הקטורת, לאחר פסוקי הסיום של יחידת 'המשכן', מרמזת התורה על תפקידה המיוחד של הקטורת ב'מפגש הברית'. לאחר שהכתוב סיים לתאר את המפגש האידאלי בין בני ישראל ובין הקב"ה במשכן (כ"ט; מה-מו), הוא מזכיר מיד את מצוות הקטורת, שנועדה "להגן" על בני ישראל. מבחינה מציאותית בני ישראל אינם ראויים למפגש האידאלי, ועל כן תפקידו של מזבח הקטורת הכרחי [שימו לב לדמיון בין המפגש "המוגן" במשכן לבין 'תכנית א' שתוארה בשיעור לפרשת יתרו, שלפיה הקב"ה מדבר עם משה כשהוא מכוסה בענן, וכך יכול העם רק לשמוע את דבריהם; ראה שמות י"ט; ט ודברים ה; ה].

יחידת הקטורת

עד עתה עסקנו בפרשות תרומה ותצוה כביחידה אחת, כפי שמוכח מהדיבור היחיד הכולל את שתי הפרשות. ברם, בשבוע שעבר ראינו שפרשות אלו הן חלק מיחידה רחבה יותר - יחידת 'ציווי המשכן'. הטבלה הבאה מסכמת את מבנה חלקו השני של ספר שמות:

פרקים

נושא 

א) י"ט-כ"ד

מעמד הר סיני (לוחות ראשונים) 

ב) כ"ה-ל"א

הציווי על בניית המשכן 

ג) ל"ב-ל"ד

חטא העגל (לוחות שניים) 

ד) ל"ה-מ

בניית המשכן

כפי שניתן לראות, היחידה שלנו מתפרסת גם על תחילת פרשת כי-תשא. לצורך הבנה רחבה יותר של יחידת 'ציווי המשכן' (ב) צריך, אם כן, להסביר את שאר הפרשיות המופיעות בתחילת פרשת כי-תשא (ל; יא - ל"א; יז). פרשיות אלה מכילות כמה מצוות הקשורות למשכן שהושמטו מיחידת 'השכינה', ועל כן אפשר שהבנתן תאיר את עינינו בנוגע לדיון הקודם.

אם נסדר פרשיות אלה נמצא פעם נוספת זוג "כריכות":

ל; א-י

מזבח הקטורת (כריכה א)

ל; יא-טז

מחצית השקל - מימון אוהל מועד

ל; יז-כא

הכיור - לרחיצת ידי הכוהנים

ל; כב-לג

שמן המשחה - למשיחת המשכן, כליו והכוהנים 

ל; לד-לח

הקטורת - אופן הכנתה (כריכה ב)

[בשלב זה אין אזכור נוסף של הדינים הקשורים למשכן; פרק ל"א דן במינוי בצלאל לבניית המשכן ובאיסור מלאכה בשבת; מכיוון שפרשיות אלה אינן עוסקות ישירות בבניין המשכן וכליו השמטנו אותן מהטבלה.]

הטבלה מראה כיצד משרטטים מזבח הקטורת והמצווה להכין את הקטורת יחידה נוספת, המכילה כמה מצוות 'שוליות' הנוגעות למשכן.

מבנה מקביל

בין יחידה זו, יחידת 'הקטורת', לבין היחידה הקודמת, יחידת 'השכינה', קיימת הקבלה מדהימה: כל מצווה 'שולית' ביחידת 'הקטורת' מקבילה למצווה ביחידת 'השכינה'. הטבלה הבאה מסכמת את ההקבלה:

נושא

יחידת 'השכינה'

יחידת 'הקטורת'

כלים במשכן

ארון, כפורת, שולחן, מנורה

מזבח הקטורת

אוהל מועד

יריעות וקרשים

מחצית השקל לעבודת אוהל מועד

החצר

מזבח העולה

הכיור

ההקדשה

בגדי כהונה וימי המילואים להקדשת הכוהנים

שמן המשחה

התמיד

קרבן תמיד על מזבח העולה

קטורת תמיד על מזבח הקטורת

המצוות המצויות ביחידת 'השכינה', המתמקדות בהתגלות הקב"ה במשכן, מושלמות על ידי המצוות ביחידת 'הקטורת', המתמקדות בצורך להגן על בני ישראל מפני השכינה. כל המצוות ביחידת 'הקטורת' מתמקדות בכפרה (בשיעורנו ליום הכיפורים נבאר כי הכפרה היא הגנה מפני התגלות הקב"ה) או באזהרה מפני עונש מוות במקרה של תפקוד לקוי (ראה ל; י, יב, כא, לג, לח). דרושה הגנה מפני ההענשה הפוטנציאלית במקרה שאדם לא יכין את עצמו כראוי למפגש עם הקב"ה במשכן (ראה דברים ה; כא-כג).

משרה מלאה

נסיים את שיעורנו בחזרה לפתיחת הפרשה, הכוללת את מצוות הדלקת המנורה. בטבלה הראשונה ניתן, כאמור, לראות שמצווה זו (כ"ז; כ-כא) הוצאה לכאורה ממקומה. אם נעקוב אחר מבנה יחידת 'השכינה' נגיע למסקנה שמצווה זו צריכה הייתה להיאמר לאחר הציווי על עשיית המנורה, כשם שציווי לחם הפנים נאמר לאחר הציווי על עשיית שולחן הפנים (כ"ה; ל). מה ראתה אפוא התורה להעביר פסוקים אלה מפרק כ"ה ולעמתם עם הציווי על בגדי הכהונה (פרק כ"ח)?

ניתן להציע שהתורה מרמזת בכך על תפקידם החשוב של הכוהנים. לצד הכבוד והתהילה שלהם הם זוכים במילוי תפקידם, כמשתקף מבגדיהם המיוחדים, תפקידם העיקרי הוא הפצת אור התורה - המסר של המשכן, המיוצג על ידי ארון העדות - לבני ישראל.

מצווה זו של הכוהנים, הפצת אור התורה, מוגדרת "חֻקת עולם לדֹרֹתם" (כ"ז; כא): גם כשהמקדש עומד בחורבנו, קיימת מצווה זו תמיד ומחייבת את מנהיגינו הרוחניים.