פרשת קורח - משמעות הקטורת

  • הרב יהודה ראק

א. הופעות הקטורת בפרשתנו

שתי ההופעות של הקטורת בפרשה

הקטורת מופיעה בפרשתנו בשני הקשרים. תחילה, בעקבות תלונת קורח ועדתו, משה עורך מבחן:

(ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:
(ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתו:
(ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ...
(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר:
(יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ:
(יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
(יט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה לה וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת: (פרק ט"ז) .

בהמשך הסיפור, כאשר ה' עומד לכלות את ישראל, הקטורת של אהרון עוצרת את המגיפה:

(יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם:
(יג) וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: (פרק י"ז).

מהו המיוחד בקטורת?

לא ברור בפסוקים על שום מה נבחרה דווקא הקטורת מבין כל עבודות המשכן להוות מבחן לקדושה ולבחירת ה'.

רש"י מפרש:

...תשמיש חביב מכל, היא הקטרת החביבה מכל הקרבנות וסם המוות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא... (פרק ט"ז, פסוק ו').

רש"י מציין כאן שני מאפיינים של הקטורת: ראשית, היא "חביבה מכל הקרבנות", אך רש"י אינו מציין מה הבסיס או הטעם לחביבות זו; שנית, "סם המוות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא". כלומר, הקטורת היא מסוכנת, כפי שמוכח ממה שאירע לבני אהרון.

אולם, עדיין צריך ביאור מדוע דווקא בעבודת הקטורת יש סכנה.

ב. משמעות הקטורת

הופעות הקטורת בתורה

כדי להבין את משמעות הקטורת באופן כללי, נסקור תחילה את המקומות השונים בתורה בהם מופיעה הקטורת:

א. שמות פרק ל': בציווי המשכן, במסגרת הציווי על עשיית מזבח הזהב (מזבח הקטורת), התורה מצווה על עבודת הקטרת הקטורת על מזבח הזהב פעמיים בכל יום (שם, פסוקים ז' - ח'). בהמשך אותו הפרק, התורה מצווה על הכנת הקטורת (פסוקים ל"ד - ל"ו).

ב. ויקרא פרק י': ביום השמיני למילואים, נדב ואביהו הקטירו קטורת של אש זרה, וכתוצאה מכך הם מתו (פסוקים א' - ב').

ג. ויקרא פרק ט"ז: במסגרת סדר עבודת יום הכיפורים, הכהן הגדול מצווה להקטיר קטורת בקדש הקדשים (פסוקים י"ב - י"ג).

ד. במדבר פרק ז': במסגרת חנוכת המזבח, נשיא כל שבט הקריב קרבנות שונים, ובתוכם כף זהב מלאה בקטורת (פסוק י"ד[1]).

ה. פרשתנו.

במופע הרביעי, קרבנות הנשיאים, הקטורת מופיעה בין כלל צרכי המשכן שסיפקו הנשיאים; לכן, לא ניתן ללמוד ממקור זה על משמעות הקטורת ועל מאפייניה, ובהתאם לכך נתעלם ממופע זה בהמשך השיעור.

המופע הראשון והשלישי הם מצוות לדורות של הקטרת קטורת על ידי כהן; המופע השני והמופע החמישי הם אירועים סיפוריים הכוללים חטא ועונש מיתה.

הקטורת ומזבח הזהב

נפתח את עיוננו במופע הראשון של הקטורת - פרשיית מזבח הזהב.

פרשיית מזבח הזהב מעלה מספר קשיים:

ראשית, מיקומה: לציווי המשכן בפרשות תרומה ותצווה (שמות, פרקים כ"ה - כ"ט) יש מבנה ברור - מפנים המשכן החוצה. פרשת תרומה מתחילה (אחרי הציווי על איסוף חמרי הגלם) בציווי על עשיית כלי הפנים - ארון, שולחן ומנורה (פרק כ"ה, פסוקים י' - מ'). לאחר מכן מבנה המשכן - היריעות, המכסה, קרשים, אדנים ובריחים, והפרוכת (פרק כ"ו). אחר כך המזבח (פרק כ"ז, פסוקים א' - ח'), ואז חצר המשכן - קלעיו, עמודיו ומסכו (שם, פסוקים ט'- י"ז). אחרי סיום ציווי עשיית כל חלקי המשכן באים ציוויים על כהנים ובגדיהם, ועל קידוש הכהנים והמשכן בשבעת ימי המילואים (פרק כ"ח - פרק כ"ט פסוק ל"ז). לאחר מכן מופיעה פרשיית התמיד (שם, פסוקים ל"ח ואילך) אשר באופן ברור מהווה סיכום וסיום לציווי המשכן[2]. קרבן התמיד מופיע כעבודה המרכזית על המזבח מול אוהל מועד, וכעבודה המאפשרת את השראת השכינה, אותה השראת שכינה אשר תוארה בתחילת ציווי המשכן כמטרתו ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [פרק כ"ה, פסוק ח']).

אולם, לאחר הסיכום וסיום הציווי על הבנייה מופיעה פרשיית ציווי מזבח הזהב (פרק ל', פסוקים א' - י'), ומיקומה תמוה מאוד: מדוע היא מופיעה לאחר הסיום והחתימה, והלא מיקומה המתאים של הפרשייה הוא יחד עם השולחן והמנורה?

הרמב"ן (שם) הרגיש בבעיה זו, והוא אף ביסס את השאלה בכך שבתיאור עשיית המשכן בפועל, בפרשת ויקהל, מזבח הזהב אכן מופיע יחד עם השולחן והמנורה (פרק ל"ז). בתשובתו, הרמב"ן עומד על כך שהתורה מדגישה את מיקום מזבח הזהב מול מקום השכינה, ומבאר שבעקבות תיאור השראת השכינה בפרשיית קרבן התמיד - השכינה מחייבת כבוד, והקטורת מבטאת את מידת הדין ועל ידי כך מעוררת כבוד לשכינה[3].

תשובת הרמב"ן מצרפת את ההנחות הבאות:

א. המבנה הבסיסי של ציווי המשכן, עד לפרשת קרבן התמיד, כולל את הגורמים המביאים לשכינה (כפי שעולה מתחילת הציווי בפרשת תרומה- "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [פרק כ"ה, פסוק ח'], ומסוף הציווי בפרשיית קרבן התמיד - "ושכנתי בתוך בני ישראל" [פרק כ"ט, פסוק מ"ה]) ואיננו כולל דברים המתחייבים כתוצאה של השכינה.

ב. השכינה מחייבת כבוד, על פי הפסוק בפרשת קרבן התמיד: "ונקדש בכבודי" (פרק כ"ט, פסוק מ"ג).

ג. הקטורת מבטאת את מידת הדין.

ד. הכרה במידת הדין מעוררת כבוד.

שיטת הרמב"ן קשה: הרמב"ן איננו מסביר כיצד הקטורת מבטאת דין, ובעיה נוספת בשיטתו היא שהמשמעות הפשוטה של הפסוקים איננו שהשכינה מחייבת כבוד, אלא שהכבוד מביא קדושה ושכינה: "ונועדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי... ושכנתי בתוך בני ישראל..." (שם, פסוקים מ"ג - מ"ה).

הגר"א, בפירושו אדרת אליהו לפרשת תצוה, מפרש פירוש הדומה לשל הרמב"ן בהנחתו הראשונה (א' לעיל)[4]: הוא סובר, כרמב"ן, שמזבח הזהב נמצא מחוץ למבנה הבסיסי של ציווי המשכן משום שהוא איננו תורם להשראת שכינה; אלא, שבעוד שהרמב"ן פירש שהצורך הוא לכבד את השכינה, הגר"א מפרש שהקטורת נצרכת לכפרה, כמו גם מחצית השקל, המופיעה מיד לאחר מכן בפרשייה הבאה (פרק ל', פסוקים י"א - ט"ז). הגר"א איננו מפרש מדוע דווקא כאן התורה מספקת פתרונות כפרה, וניתן לשער שהמצאות השכינה בתוך בני ישראל גוררת מידת דין נוקבת יותר, וממילא צורך גדול יותר בכפרה.

סביר להניח שראיית הקטורת כמכפרת מבוססת על הסיפור בפרשתנו, בו אהרון אכן כיפר באמצעות הקטורת על בני ישראל. אולם, בפרשת תצוה, בהקשר מזבח הזהב והקטורת של כל יום, לא מופיע מושג הכפרה - הכפרה מופיעה רק בהקשר 'דם חטאת הכיפורים' של יום הכיפורים, שממנו נותנים על מזבח הזהב ביום הכיפורים (פרק ט"ז, פסוקים י"ד - י"ז). כמו כן, לא מובן מדוע תהווה הקטורת כפרה יותר מקרבנות אחרים.

מהותם של מזבח הזהב והקטורת

נראה שהמפתח לפתרון טמון בקושיה שמביא הרדב"ז. דברי הרדב"ז אמנם מופיעים בחיבורו על הרמב"ם (הלכות כלי המקדש, פרק ב', הלכה י"א) אך תוכן הקושיה איננו קשור לרמב"ם, אלא מתייחס באופן יסודי למזבח הקטורת:

ושאלו במדרש: והלא לא היו זובחים עליו שום זבח, ולמה נקרא מזבח?

לשון הפסוק הוא "ועשית מזבח מקטר קטורת" (שמות, פרק ל', פסוק א'). הרדב"ז עומד על כך שהמילה 'מזבח', כשם עצם הגזור מהשורש 'זבח', איננו מתאים למזבח הזהב: לא זו בלבד שאין זובחים על מזבח הזהב (אלא רק על מזבח הנחושת), אלא יש לאו מפורש האוסר זביחה על מזבח הקטורת: "לא תעלו עליו קטורת זרה, ועולה ומנחה" (שם, פסוק ט'). יתירה מזאת: התורה עצמה נתנה שם מתאים - "מקטר": "מקטר" הוא שם עצם מאותו משקל כמו "מזבח", בשורש ק.ט.ר.; זהו השם המתאים לדבר שנועד להקטרת קטורת, ואם כן - מדוע התורה משתמשת גם במילה 'מזבח' לתאר את מזבח הקטורת?

הרדב"ז עונה שמזבח הזהב נקרא 'מזבח' משום שהוא דומה למזבח החיצון - הדמיון הוא גם בצורה (מרובע), וגם בכך שבשניהם עושים פעולת 'הקטרה', כלומר שריפה המעלה עשן[5].

תשובת הרדב"ז תמוהה לכאורה; האם באמת מזבח הזהב נקרא "מזבח" רק בגלל דמיונו הטכני למזבח העולה, ובגלל דמיון בפעולה הטכנית שעושים בדברים שונים (קרבנות לעומת קטורת), כאשר הפעולה המדובר היא דווקא זאת שמתאים לה יותר השם "מקטר", וחרף העובדה שאין השם מתאים לו כלל מבחינת תפקידו? יתר על כן - מדברי הרדב"ז עולה תמיהה גדולה אף יותר: אם אכן מזבח הזהב ומזבח העולה שונים בתפקידיהם, מדוע הם דומים בצורתם? מדוע התורה ציוותה לתת צורה של מזבח לדבר שעליו מקטירים קטורת?

נראה להציע את ההסבר הבא.

עיקר ענייננו של המשכן הוא שכינת ה' בתוך בני ישראל - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, פרק כ"ה, פסוק ח'), ומגמתו העיקרית היא יחס של קירבה של ה' עם בני ישראל. אולם, האדם הוא מוגבל, בעל חסרונות וחטאים, ואינו מסוגל לחיות במחיצתו של הקב"ה מבלי להפגע או להיות מורחק; כלשונו של ישעיהו:

וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי: (פרק ו' פסוק ה').

משום כך, המשכן עשוי מעגלים מעגלים, מחיצות בתוך מחיצות - חצר המשכן, אוהל מועד, וקדש הקדשים; כך, המשכן מבטא מתח של קירבה וריחוק כאחד: יחס עקרוני של קירבה, תוך שמירה על מרחק והפרדה ראויים. ה' הוא בתוך בני ישראל, אבל הוא בתוך המשכן והם מחוצה לו.

מתח זה בא לידי ביטוי מובהק בהקשר הקרבנות. כאמור, בפרשת קרבן התמיד בפרשת תצוה מתואר כיצד הקרבנות מביאות את השכינה: "וזה אשר תעשה על המזבח... ונועדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי... וקדשתי את אוהל מועד ואת המזבח... ושכנתי בתוך בני ישראל..." (פרק כ"ט, פסוקים ל"ח- מ"ה). השכינה מתבטאת כאן כביטוי של קבלה ורצייה של הקרבנות על ידי ה'. ככזו, נראה שהיה ראוי לשכינה להמצא במקום שבו קרבו הקרבנות - על המזבח החיצון, מזבח הנחושת. אולם, כאמור לעיל, האדם והשכינה אינם יכולים להמצא במקום אחד מבלי להפגע, וכאן יש בעיה: השכינה צריכה לבטא את קבלת הקרבנות, ולכן היא צריכה להיות במקום הקרבת הקרבנות; מצד שני, ישראל אינם יכולים לעשות את עבודת הקרבנות במקום שהשכינה שורה.

נראה שמזבח הזהב מספק פתרון למבוכה זו. התורה מצווה לעשות בתוך אוהל מועד מודל של מזבח העולה - מזבח הזהב, ועליו יהיה ביטוי לאש ולענן השכינה - הקטורת. כלומר, עם ישראל יקריב את קורבנותיו על מזבח הנחושת, וה' יבטא את השראת השכינה במזבח המהווה מודל של מזבח הנחושת - מזבח הזהב, כהדמייה של השראת השכינה במזבח הנחושת. כך, מצד אחד ה' יבטא את השראת השכינה הבאה בעקבות הקרבת הקורבנות, ומצד שני בני האדם לא יפגעו כתוצאה מהשראת השכינה, כיון שהיא תהיה במקום אחר, המדמה את מקום האדם.

השראת השכינה במעמד הר סיני מבוטאת על ידי 'אש אוכלת' ו'ענן' (עיינו שמות פרק כ"ד, פסוקים ט"ז - י"ח), והשראת השכינה הבאה בעקבות בניית המשכן, המתוארת בסוף פרשת פקודי, מתוארת בצורה זהה ובהשוואות לשוניות ברורות לסוף משפטים (עיינו שמות, פרק מ', פסוקים ל"ד - ל"ה). נראה שגם השראת השכינה המתמשכת לדורות במשכן היא בצורה דומה, ונראה שהקב"ה מבטא שכינה זו לדורות לא באש וענן ניסיים, אלא באמצעות שלוחיו - הכהנים, המקטירים את הקטורת. כלומר - הכהנים עושים את עבודת הקטורת לא כעבודת הקרבנות, המהווים ביטוי של עבודת האדם לה', אלא כשלוחי דרחמנא, כאשר הקטורת היא ביטוי של השראת השכינה על ידי הקב"ה הבאה בעקבות קבלת הקרבנות, ובאופן ספציפי יותר - קרבן התמיד על מזבח העולה.

מעתה אופיו של מזבח הזהב ברור - הוא נעשה בצורתו של מזבח העולה, משום שהוא מסמל את מזבח העולה, ונועד להיות מקום קבלת השכינה המבטאת את קבלת הקרבנות הקרבים על מזבח העולה; והוא נקרא מצד אחד 'מקטר' על שם מה שנעשה בו בפועל, אבל בעיקר 'מזבח', על שם המשמעות העקרונות שלו.

בהתאם לכך ניתן לפתור גם את בעיית מיקום הפרשייה המצווה על הקמת מזבח הזהב: פרשיית הקטורת מופיעה כהמשך לפרשת קרבן התמיד, משום שהיא מהווה מענה לבעיית השכינה המבצבצת ועולה מתוך פרשיית קרבן התמיד.

הקטורת כביטוי להשראת השכינה

ננסה לבסס את ראיית הקטורת כביטוי של שכינה. ראשית, במספר מקומות במעשה הקטורת יש דגש על ה'אש' הניתן במחתה (כגון בפרשתנו: "ויקחו איש מחתתו, ויתנו עליהם אש, וישימו עליהם קטורת..." [במדבר, פרק ט"ז פסוק י"ח]), וכפי שנראה בהמשך - גם על ענן הקטורת. מרכיבים אלו של אש וענן דומים למרכיבי השכינה בסוף משפטים.

הקביעה כי הקטורת היא ביטוי לשכינה כמעט מפורשת בברייתא ביומא, העוסקת בקטורת של יום הכיפורים:

היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה. כיון שהגיע לשמי קורה ממשמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן שנאמר "והבית ימלא עשן" (ישעיהו, פרק ו' פסוק ד'). (יומא, נג.).

הפסוק המובא בברייתא הוא מישעיהו פרק ו', פרק העוסק בגילוי שכינה:

(א) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל:
(ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:
(ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:
(ד) וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:

בשני מקומות שונים התורה מקפידה על כך שהאש, כלומר, הגחלים, אשר עליהם נותנים את הקטורת, יהיו מעל גבי המזבח: בעבודת יום הכיפורים ("ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה', ומלא חפניו קטורת סמים דקה..." [ויקרא, פרק ט"ז, פסוק י"ב]), ובפרשתנו, כאשר משה שולח את אהרון לעצור את המגיפה ("ויאמר משה אל אהרון: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח, ושים קטורת..."[במדבר, פרק י"ז, פסוק י"א]).

לאור דברינו, הסיבה לכך מובנת: הביטוי הספציפי של השכינה המבוטאת על ידי הקטורת הוא קירבת ה' בעקבות הקרבת הקרבנות, כביטוי של רצייה וקבלה של הקרבנות. נקודה זו מתבטאת בכך שהקטורת 'שוכנת' על אש הנלקח מן המזבח, והמסמל כך את אש המזבח.

הקטורת בסדר העבודה

נעבור לסוג השני של מצוות קטורת - קטורת הכהן הגדול ביום הכיפורים:

נחלקו הצדוקים והפרושים במעשה הקטורת ביום הכיפורים:

"ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" (ויקרא, פרק ט"ז, פסוק י"ג) - שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. (יומא, נג.)

כלומר, לדעת הצדוקים הכהן הגדול מעלה את הקטורת בעודו מחוץ לקדש הקדשים, ורק אז נכנס עם המחתה. אין ספק שתפיסה זו רואה את הקטורת כמעין מסך המגן ומפריד בין הכהן לבין השכינה (וכן פירש רשב"ם). לעומת זאת, להלכה, הכהן מעלה את הקטורת רק אחרי שנכנס, ואם כך ברור שתפקיד הקטורת איננו לחצוץ ולהפריד.

לאור דברינו הדברים ברורים - עיקר סדר עבודת יום הכיפורים הוא כיפור על מקומות השכינה:

...וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם; וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם... וכילה מכפר את הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח... וכיפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר... (ויקרא ט"ז)

הקטורת בקדש הקדשים יוצרת ביטוי מוחשי לשכינה בקדש הקדשים, ורק אחר כך בא הכהן הגדול ומכפר עליו.

הזכרנו, שעיקר עבודת יום הכיפורים הוא כיפור על מקומות שכינה - קודש הקדשים, אוהל מועד, והמזבח. על איזה מזבח מדובר? בסדר העבודה, בשלב שבו אהרון נמצא באוהל מועד, נאמר "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו..." (שם, פסוק י"ח), ומשמע שאהרון יוצא אל חצר המשכן, והמזבח המדובר הוא מזבח העולה. כסתירה לכך עומד הפסוק בפרשת מזבח הזהב: "וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים" (שמות, פרק ל', פסוק י'), כלומר מפורש שמדובר במזבח הזהב, וכן קבעה המשנה ביומא להלכה. אם כך, כיצד נכלכל את הפסוקים בסדר העבודה?

סדר העבודה נאמר לאהרון בעקבות מות נדב ואביהו ביום השמיני למילואים. ביום זה האש האוכלת של השכינה יצאה החוצה אל מזבח העולה ונראתה לעם:

(כג)...וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם כד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: (ויקרא, פרק ט').

משום כך, בסדר העבודה הראשון שעשה אהרון, השכינה הייתה במקומה הראוי - במזבח העולה, ואף כפרתו נעשתה עליו. אולם, לדורות, כפי שראינו, שכינת המזבח היא על מזבח הזהב, בדמות הקטורת, ומשום כך לדורות כפרת המזבח היא במזבח הזהב.

הקטורת ביום השמיני למילואים ובפרשתנו

ביום השמיני למילואים, נדב ואביהו הביאו קטורת שהיא "אש זרה" (ויקרא, פרק י', פסוקים א' - ב'). נראה שהם סברו שהשכינה המתבטאת בקטורת שורה במיוחד על המקטיר את הקטורת, ובאמצעות הקטורת חשבו להשרות על עצמם שכינה. כתוצאה של מעשם, יצאה אש מלפני ה' ואכלה אותם - אותה 'אש אוכלת' אשר הקטורת אמורה לסמל, לא זו בלבד שלא יכלו בני אהרון לשלוט בה, אלא היא יצאה ופגעה בהם. את הלקח ממעשם לימד משה:

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד... (שם).

משה מסביר את משמעות מצוות הקטורת והבטחת השכינה: רק הקרובים הנבחרים מקדשים בפועל בהקטרת הקטורת, אבל כבוד ה' איננו מוגבל להם, אלא ה' נכבד על כל העם בשווה.

אף קורח ועדתו חטאו כנדב ואביהו: הם שאפו לכהן במקדש ולהביא את השכינה, והמבחן של משה נועד להוכיח שרק בחיר ה', כלומר, שנשלח לכך על ידי ה', מסוגל באמת להביא שכינה. ואכן, גם קורח ועדתו, כנדב ואביהו, נאכלו על ידי כבוד ה' - האש האוכלת, אותה אש אוכלת עליה הם ביקשו לשלוט.

אהרון היה מסוגל לכפר ולעצור את המגיפה, לא משום שהקטורת היא באופן מהותי מנגנון כפרה, אלא משום שבכך שהוא, כמוסמך והממונה לכך, היה מסוגל לתקן את המעוות ולהראות שהשכינה אכן שורה רק באמצעות מעשיהם של בחירי ה' - הכהנים. מעשה התיקון של אהרון, כפעולה ההפוכה לפעולת קורח ועדתו, כיפר על בני ישראל ועצר את המגיפה.

 

[1] וכן בהמשך הפרק, אצל כל נשיא ונשיא.

[2] עיינו פסוקים מ"ג - מ"ו, המהווים פסוקי חתימה ברורים.

[3] אלו הם דבריו (שם):

אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות: בעבור שאמר בתשלום הכל 'ונקדש בכבודי' (פרק כ"ט, פסוק מ"ג), "ושכנתי בתוך בני ישראל" (שם, פסוק מ"ה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו, שהקטרת עוצרת המגפה, כי הקטרת במדת הדין... שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי.

ולכך אמר כאן 'ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה', כי מה צורך להאריך בכל אלה, ולא אמר 'ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד', כאשר אמר בפרשת ויקהל (פרק מ', פסוק ה')? אבל הוא להורות על ענינו.

[4] ואלו הם דבריו (אדרת אליהו, שמות, פרק ל', פסוק א'):

"ועשית מזבח מקטר". לא הוזכר בעשיית כלי המשכן. והזהיר תחלה המשכן וכליו, והבגדים, וקריבת אהרון למזבח. ואחר כך אמר עשיית התמיד, ואמר: 'בזה אשכון בתוככם'. ואחר כך הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפרים. יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה, רק אלו (היה) [היו] לכפרת ישראל. וכן אמר בכסף הכפורים: "לכפר על נפשכתיכם" (שמות, פרק ל', פסוק ט"ו).

[5] ואלו הם דבריו:

ולפי הפשוט י"ל שהיתה צורתו ופעולתו כצורת ופעולת מזבח החיצון, שהרי מזבח החיצון היה מרובע. ולא היו שוחטין בראש המזבח, ושם היו מעלין הבשר ומקטירין, ועל שם העשן נקרא הקטרה. אף מזבח הפנימי היו מקטירין עליו הקטרת, ונקרא קטרת על שם העשן העולה ממנו, וגם היה מרובע כמו מזבח החיצון.