פרשת נח

  • הרב בנימין תבורי
פרשת נח
 
מצוות כיבוד אב ואם מוצאת את מקומה בתודעתנו (וכפי שאכן הדבר בכתובים) כחלק מעשרת הדברות, שנאמרו באופן מיוחד לעם ישראל. על פניו אין מצווה זו שייכת בבני נח. ואכן אין היא כלולה בשבע המצוות של בני נח. אולם, אנו מוצאים בתורה ובמדרשים אירועים המתארים בני אדם, בני נח, שאכן קיימו מצווה זו.
לדוגמא, לאחר המבול נח השתכר והתגלתה ערוותו. בניו, שם ויפת, לקחו בגד ובעזרתו כיסו את ערוות אביהם (בראשית ט, כא-כד). רש"י (שם) מצטט את המדרש שמגלה לנו שהיה זה שם שיזם את הרעיון לכסות את ערוות אביו בבגד, ועל כן זכה שבניו יצטוו במצווה המתקיימת בבגד (ציצית).
בתנא דבי אליהו רבה (פרשה טז) מבואר שנח מכונה "איש צדיק" על שם שדאג לזון לפרנס ולכלכל את אביו בנאמנות.
דוגמא נוספת לבן-נח שהיווה מופת בכיבוד הורים הוא עשיו. במדרש (דברים רבה א, יד) מסופר שרבן שמעון בן גמליאל היה מתפאר בכך שאין מי שדקדק בכבוד אביו יותר ממנו, אך הוא חזר בו לאחר שלמד שעשיו כיבד את אביו יותר ממנו: רשב"ג היה משרת את אביו בבגדיו הרגילים וכאשר היה יוצא לשוק היה מתלבש בצורה מהודרת קצת יותר, ולעומת זאת עשיו היה מתלבש בבגדיו המיוחדים כשבא לשרת את אביו (מעניין לציין, כי יצחק היה כמעט עיוור ובכל מקרה לא היה יכול לראות את בגדי בנו). רמז לכך מצאנו בכתובים: בטרם נכנס יעקב לקבל את הברכות אומרת לו אמו, שבכדי לרמות את אביו יצחק יתחפש לעשיו על ידי לבישת בגדי עשיו היפים, ביודעה שאלו הם הבגדים שעשיו לובש בעת קיום מצוות כיבוד אב. המדרש אומר כי עשיו זכה לשכר גדול עבור הידורו בקיום מצווה זו. גם שם ונח זכו לשכר רב על קיום מצווה זו.
נח, שם ועשיו לא נצטוו אמנם במצוות כיבוד אב ואם, אך  בוודאי שיש בקיומה של מצווה זו ענין גדול, ועל כן זכו לשכר על הידורם ודקדוקם בקיום מצוות כיבוד הורים.
אף בגמרא מצאנו שיש לבני נח זכות גדולה ומצווה רבה היא להם אם מקיימים את מצוות כיבוד אב ואם, על אף שאין להם ציווי מיוחד. אחד הסיפורים הידועים ביותר בעניין כיבוד אב ואם הוא סיפורו של דמא בן נתינה (קידושין לא.), בן-נח מאשקלון שוויתר על רווח עסקי רב, כיוון שהמפתח לסחורה המבוקשת היה מונח מתחת לכרית עליה ישן אביו, ודמא לא רצה להעירו. בגמרא מסופר שכתוצאה מכך זכה דמא בן נתינה שתיוולד לו בעדרו פרה אדומה (השווה הון רב). רבי חנינא העיר על מעשה זה שאם זוהי המידה וזהו השיעור שמקיים מי שלא נצטווה ואין עליו חיוב (דמא בן נתינה כבן נח), על אחת כמה וכמה יש לנו ללמוד לגבי מי שמצווה וחייב במצווה זו.
ר' מאיר שמחה מדוינסק (אור שמח, הלכות ממרים ה,יא) מביא ראיה מכרעת (לדעתו) לכך שאין בן נח חייב בכיבוד אב. סוגיית הגמרא (נזיר סא.) אומרת שכותי אינו יכול להיות נזיר, והיא לומדת זאת מכך שאיסור ההיטמאות להורים, הכרוך בנזירות, שייך רק במי שמצווה על כיבוד אב. עולה מהגמרא כי לכותי אין מצוות כיבוד אב, ולכן הוא אינו יכול להיות נזיר.
למרות כל מה שביארנו עד כה, ישנם מקורות המצביעים על כך שבן נח חייב במצוות כיבוד אב. הרב שמואל בן חפני גאון (בפירושו לבראשית ט, כב) מונה את מצוות כיבוד אב כאחת מהמצוות המוטלות על כלל האנושות. לדעתו זוהי הסיבה שבגינה נענש חם. לו היה זה רק בגדר מצווה קיומית (מצווה שאין בה חיוב, אך בכל זאת ניתן לקיים אותה) עבור בן-נח לא היה ראוי להענישו. מעונשו של חם מוכח, אם כן, שישנה חובה המוטלת על כל אחד מבני נח לכבד את הוריו, חובה הגוררת שכר ועונש.
המלבי"ם (דברים כז, טז) כותב שאף שלא מצינו ציווי מפורש על כיבוד אב לבני נח, מכל מקום אסור לבן-נח לבזות או לקלל את הוריו, שכן הוקש כבודם (של אב ואם) לכבוד המקום (קידושין לא.). אין כאן הוכחה לכך שחובה על בן-נח לכבד את אביו ואמו ולשרתם באופן חיובי, אלא רק לכך שיש לו חובה לכבד במובן השלילי, אסור לו לקלל את הוריו ולנהוג בהם בביזיון.
בשו"ע (יו"ד רמא, ט) נפסק שגר אינו רשאי לקלל או לבזות את הוריו "כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה". כלומר, למרות שהגיור מפקיע את יחס ההורות, אסור לגר לבזות את הוריו כדי שלא יאמרו שהצטרפות לכנסת ישראל מאפשרת לאדם להתנהג באופן פחות מוסרי מאשר זו שנדרשה ממנו בהיותו בן-נח, אמירה שמשמעותה שתהליך הגיור מפחית את קדושתו של האדם.
רבים מנושאי הכלים של השו"ע (רע"א, בית הלל ויד שאול על אתר) התקשו להבין מדוע שיאמרו "באו מקדושה חמורה לקדושה קלה"? והרי אין בן נח מצווה על כיבוד אב, ואם כן מאיזו "קדושה" הוא מגיע? מאיזו "קדושה" מפחיתים? רע"א מציע שכיוון שמנהגם של הגויים הוא לכבד את הוריהם, קיימת בעיתיות בכך שלאחר הגיור יפסיק הגר לכבד את הוריו כמנהגו. ביד אברהם הציע שאמנם אין חובה על גר לכבד את הוריו, אולם אסור לו לבזותם או לקללם. איסור זה שייך גם בבני נח כפי שראינו מנח, חם ועשיו.
אף אחד מנושאי הכלים שהתקשו בדברי השו"ע לא הביא את מקורו של השו"ע. מקור ההלכה היא ברמב"ם (הלכות ממרים ה, יא). ברמב"ם, בנוסף למצוטט בשו"ע, כתוב: "אלא נוהג בו (בהוריו של הגר) מקצת כבוד" (אמנם, במהדורת פרנקל ישנם חילופי גרסאות).
באגרות משה (יו"ד ב, קל) דן ר' משה פינשטיין זצ"ל בגדר "מקצת כבוד". לדעתו, יסוד מצוות כיבוד אב ואם בהכרת הטוב. ולכן, על אף שאין ציווי מיוחד לבן נח המחייב אותו בכיבוד אב, יש לו חיוב בכיבוד מכוח חיובים מוסריים החלים על כלל בני האדם. בעוד שלעם ישראל מצוות כיבוד אב מתקיימת במילוי החובות המפורטות במערכת מסועפת ומפורטת של דינים, לבן נח מצוות כיבוד אב מתקיימת על יד הכרת הטוב בשיעור של "מקצת כבוד"[1]. ניתן לצרף לכך גם את דברי הירושלמי (פאה א, א), המדמה את כיבוד אב לתשלום חוב (שבוודאי שייך לבן נח)
לסיכום, נראה שאין מצווה פרטית המחייבת בן-נח לכבד את הוריו. יש לו איסור לבזותם או לקללם, וטוב שיתנהג עמהם ב"מקצת כבוד" כביטוי להכרת הטוב או כתשלום חוב, ערכים המחייבים ברמה המוסרית האוניברסלית.
 
 
 

[1] ומקדושה חמורה זו המחייבת בן נח יאמרו שבא לקדושה קלה יותר.