פרשת לך-לך - ייעודו של אברהם

  • הרבנית שרון רימון

פרשת לך לך - ייעודו של אברהם / שרון רימון

א. מיהו אברם?

פרשת לך לך פותחת בצווי ה' לאברם:

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (בראשית פרק י"ב).

ומיד, עוד לפני היענותו של אברם לצווי זה, הוא מקבל ברכה והבטחה:

(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:
(ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

מדובר כאן לא רק בציווי ושכרו, אלא בברכה מיוחדת; ברור שהיא לא ברכה פשוטה, ויש לעמוד על משמעותה.

אולם, התורה איננה מודיעה מיהו אותו אברם, וכבר שאלו כל העוסקים בפרשה זו: מיהו אותו אברם אשר מקבל את הברכה? האם שמענו עליו או על מעשיו? מדוע הוא זכה לברכה מיוחדת זו? אמנם בסוף פרשת נח מסופר סיפור קצר על אברם, אך לכאורה זהו סיפור סתמי:

(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: (בראשית י"א).

התורה פותחת את ההיכרות עם אברם בסיפור סתמי לכאורה, שאיננו מראה כל ייחוד באברם, נקודה המדגישה את חוסר הסיבה לבחירתו[1].

ב. אברם מול אור כשדים, מגדל בבל ונמרוד

התרבות של סביבתו של אברם

אם כן, איננו יודעים מיהו אברם, מה המיוחד בו, מדוע ה' נגלה דווקא אליו ומבקש ממנו ללכת אל "הארץ", ואיננו מבינים מדוע זכה בברכה המיוחדת. מכיוון שהקורא מרגיש שחסרים לו פרטים חשובים כדי להבין את הסיפור של אברם, מדרשים שונים ממלאים חסר זה על ידי סיפורים על ראשיתו של אברם.

בבראשית רבה פרשה ל"ח[2] מובא מדרש המתאר את אברם כמשכנע אנשים לא לעבוד ע"ז. אברם אף שובר את הפסילים, ובעקבות כך הוא מובא אל נמרוד המלך, מתווכח איתו ומושלך אל כבשן האש[3]. בשל מאבק זה בין נמרוד לאברם, נאלצה משפחת תרח לצאת מאור כשדים.

לפי המדרשים, אור כשדים הוא מקום מלכותו של נמרוד - מקום המרידה בה'. נמרוד מתקשר במדרשים גם עם מעשה מגדל בבל, כפי שאומר רש"י:

"הוא (נמרוד) החל להיות גיבור בארץ": להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה". (פרק י', פסוק ח').

לפי אחד הפירושים, "אור כשדים" הוא אותו "אור"[4] שבעזרתו הכינו את הלבנים ושרפו אותן לשם בניית מגדל בבל.

מעניין לשים לב שהמדרשים מתייחסים לסיפור על יציאת משפחת תרח מאור כשדים כסיפור המרמז על עברו של אברם, ומעמידים אותו כרקע לבחירת אברם (אברם חי בתוך התרבות האלילית, ולמרות זאת הכיר בבוראו מעצמו, מתוך התבוננות עמוקה, ואף נאבק עם נמרוד בגלל אמונתו). אברם מתואר במדרשים כמתנגד לתרבות הסובבת אותו: שובר את הפסילים ומתעמת עם נמרוד. מדוע קישרו המדרשים בין אברם ואור כשדים (המתוארים בסוף פרק י"א), לבין מגדל בבל (המתואר בתחילת פרק י"א), ולנמרוד (המתואר בפרק י')? הרי התורה מתארת כל אחד מהם בנפרד, ואיננה מקשרת ביניהם?

אור כשדים, המוזכרת בתורה כמקום מוצאו של אברם, היא, כנראה, "אור"[5], הידועה כמרכז ממלכתי חשוב בארץ שומר. כפי שניתן לראות במפה אשר בנספח, מיקומה של אור הוא בארץ שנער, קרוב ל"ארך", "בבל", ו"אכד".

סיפור מגדל בבל, המתואר בפרק י"א, התרחש גם הוא באותו אזור:

וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם...עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל ... (בראשית פרק י"א, פסוקים א' - ט').

גם נמרוד, המתואר בפרק י', מולך באותו אזור:

(ח) וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ:
(ט) הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה':
(י) וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר:
(יא) מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח:
(יב) וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה: (בראשית פרק י').

אם כן, שלושת הסיפורים - אברם, מגדל בבל ונמרוד, מתרחשים באותו איזור. בנוסף לכך, כאשר בודקים זאת מבחינה כרונולוגית, מסתבר שתיתכן חפיפה בין אברם לבין בוני מגדל בבל - אברם נולד בחייהם של רוב האנשים שאחרי המבול, ואם סיפור מגדל בבל התרחש בסוף חיי פלג (כפי שמשתמע מפרק י' פסוק כ"ה), הרי שאברם היה בן ארבעים ושמונה בזמן מגדל בבל[6]. על מנת להמחיש זאת, צורף בנספח תרשים המראה את סדר הדורות בתקופה זו (מתוך סדר הקורות בתנ"ך מאת א. שולמן).

מעבר לקשרים הגיאוגרפיים והכרונולוגיים בין הסיפורים, נראה שיש קשר מהותי- רעיוני בין הסיפורים:

ראשית, המקום בו שלט נמרוד[7] יוצר קישור ראשוני למגדל בבל. כמו כן, נמרוד מתואר על ידי שלושה נושאים - הגבורה, המלוכה ובניין הערים, ושלושת הנושאים הללו מתקשרים ישירות למגדל בבל. נמרוד בונה ערים, ובסיפור מגדל בבל נושא המצאת הלבנים ובניית העיר והמגדל הוא נושא מרכזי. נמרוד מתואר כמלך (נראה שהוא היה המלך הגדול הראשון), ומהותה של מלכות היא איחוד בני האדם סביב מרכז אחד; גם מגדל בבל היה נסיון לאחד את כל בני האדם סביב מרכז אחד. שלוש פעמים מודגש בתורה כי נמרוד היה "גיבור". הגיבור הוא בעל יכולות מיוחדות, המקנות לו כוח; נמרוד היה גיבור ציד, כלומר הוא הצליח להתגבר על בעלי החיים, על הטבע, ולהשתמש בו. גם בוני מגדל בבל פיתחו יכולת מיוחדת - שימוש בחומרים פשוטים כדי להכין לבנים ולבנות מהם ערים, ויכולת זו הקנתה להם תחושה של כוח, תחושה שהם יכולים להתמודד עם הטבע ולהתגבר עליו[8]. אם כן, נמרוד ובוני המגדל היו "באותו ראש", של בנייה, התגברות על הטבע, האדרת הכוח האנושי, ושלטון אחדותי. אם נוסיף לכך את הקשר הכרונולוגי והגיאוגרפי, וכן את שמו הסמלי "נמרוד", המתאר מרידה, ניתן להגיע למסקנה ההגיונית שנמרוד היה המלך שאיחד את כולם תחת שלטונו ויזם את בניית מגדל בבל[9].

ניתן להבין גם אחרת: יתכן שנמרוד וסיפור מגדל בבל אינם סיפור אחד ממש, אלא הם שני סיפורים המתארים הלך רוחות דומה. פיתוח הציוויליזציה על ידי פיתוח יכולות טכנולוגיות שונות, בניית ערים, המצאת השלטון המלוכני הריכוזי ובמקביל לכך המרידה בה' באותו דור, היו מצב רוחני-תרבותי כללי, שאחד מביטויו היה בניין מגדל בבל, וביטוי אחר שלו היה מלכותו של נמרוד.

אברם מול תרבות 'בבל'

אברם, הנמצא באור, חי בתוך התרבות הזו, המובילה להתקדמות היכולת האנושית ובמקביל מובילה את דגל המרידה בה'.יתכן שאברם ראה במו עיניו את בניין מגדל בבל - אולי אפילו השתתף בו או התנגד למעשה. מבחינה כרונולוגית וגיאוגרפית הדבר יתכן, ואם אכן נמרוד היה המלך בונה המגדל - כנראה שהיה ממש עימות בין אברם לנמרוד. אולם, התורה לא מתארת זאת. התורה פותחת בסיפורי אברם בלי לתאר את הרקע שלו. בהמשך, כאשר נעיין בסיפורי אברם נראה שכל מעשיו ומהותו של אברם מנוגדים לתרבות המיוצגת על ידי נמרוד ועל ידי בוני מגדל בבל - גם אם אברם לא התנגד להם פיזית, דרך חייו של אברם היא הדרך ההפוכה מדרכם.

המדרשים המציגים את אברם כמתעמת עם נמרוד ועם אנשי מגדל בבל יכולים להתפרש לא רק כתיאור מציאותי (שגם הוא תרחיש הגיוני בהחלט) אלא כתיאור רעיוני: התרבות שהתפתחה בבבל והתבטאה בבניית מגדל בבל ובמלכותו של נמרוד הייתה תרבות שלילית. אברם נבחר על ידי ה' והוא מייצג דרך אחרת לגמרי, אותה נכיר בהמשך, בפרקים הבאים המספרים על דרכו של אברם.

ג. נח ואברם

ובכל זאת ממשיכה להטריד השאלה: מדוע בחרה התורה לא להציג את עברו של אברם, ואף לא לומר שאברם נבחר כדי להלחם בתרבות השלטת באותה תקופה? לצורך הדגשת נקודה זו, נשווה זאת לנח: בחירתו של נח מנומקת היטב - כבר בלידתו נאמר "זה ינחמנו..." (פרק ה', פסוק כ"ט), ובסוף פרשת בראשית נאמר שלעומת כל בני האדם אשר "רבה רעתם" (פרק ו', פסוק ה') - "נח מצא חן בעיני ה'" (פסוק ח'); בנוסף לכך, פרשת נח עצמה פותחת בתיאור שבחו של נח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח" (פסוק ט'). כלומר, ברור שנח נבחר להינצל מן המבול מפני ש"אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (פרק ז', פסוק א'). בחירה כזו היא מובנת, ואם כן - מדוע אצל אברם העלימה התורה את הסיבה לבחירתו?

ההשוואה לנח מצביעה על נקודה נוספת: אצל נח ברור מהו התפקיד שהועיד לו ה' ולשם מה נבחר - ה' מודיע לנח שעומד להיות מבול שישחית את העולם בגלל רעתו הרבה, מצווה עליו לבנות תיבה ואומר לו שהוא ינצל על ידי התיבה הזו. נח צריך למלא במדויק אחר הוראותיו של הקב"ה, ואפילו גודל התיבה וצורתה נאמרו לו במפורש. ואכן, בהמשך סיפורו של נח ניכר שנח ממלא אחר ההוראות במדויק ואיננו זז מהם ימין ושמאל[10]. לעומת זאת, אצל אברם לא ברור מהו התפקיד שהועיד לו ה': הדיבור עם אברם פותח ב"לך לך מארצך.... אל הארץ אשר אראך" (פרק י"ב, פסוק א'); מדוע עליו ללכת? לאן ילך? מה יעשה באותו מקום שאליו יגיע? כל זה איננו ברור כלל, ולאברם ניתן צווי מעורפל ביותר: עיקרו של הציווי הוא ללכת - לא ברור לאיזה כיוון עליו להתחיל ללכת, ועל אברם להחליט בעצמו. לשם מה הוא הולך? מה יעשה ב"ארץ" שאליה יגיע? - גם נקודה זו לא ברורה, וגם כאשר אברם מגיע אל הארץ, ה' לא אומר לו מה לעשות בארץ.

אם כן, התורה איננה מציגה את אברם כאדם מיוחד; לא ברור מהי סיבת הפניה של ה' אליו,ולא נאמר לו מה ה' רוצה שהוא יעשה. אמנם נאמר שהוא יקבל ברכה מאד מיוחדת, אך גם הברכה הזו איננה ברורה: מה המשמעות של "ואגדלה שמך והיה ברכה...ונברכו בך כל משפחות האדמה" (י"ג, ג')[11]?

ד. הליכה ותהליך

הדגשת עתידו של אברם

אם התורה בחרה שלא לספר לנו על עברו של אברם, כנראה שיש לכך משמעות. כאשר מסופר על צדקותו של נח, ואחר כך מתוארת הצלתו מן המבול, הבחירה של נח ברורה ומובנת, ואנו מרגישים שההצלה שלו הייתה כשכר על צדקותו בעבר. לעומת זאת, כאשר אנו מתחילים לקרוא את סיפור אברם ואיננו יודעים עליו דבר, אנו מצפים לשמוע מה יהיה איתו, מה יעשה אותו אדם. כלומר, בעוד שסיפורו של נח מתמקד בעברו, סיפורו של אברם מתמקד בעתיד. על ידי העלמת עברו של אברם, מודגש עתידו[12]; אברם נבחר לשם העתיד.

מהו העתיד הזה? לקראת אילו יעדים הולך אברם? גם על כך לא נאמר דבר, כלומר היעדים לא מוגדרים לו מראש, ואברם בעצמו יעצב את העתיד הזה. הוא צריך להציב את המטרות, להחליט באיזו דרך להגיע אליהן, ולכבוש את הדרך בעצמו.

הליכה אחר ה'

הסיפור הראשון שאנו יודעים על אברם הוא הליכתו לכנען עם אביו (פרק י"א, פסוקים ל"א - ל"ב) ומיד לאחר מכן הפתיחה לסיפור אברם היא בצווי ה' אליו "לך לך... אל הארץ אשר אראך" (פרק י"ב, פסוק א'). אם כן, ניתן להבין שאברם הוא אדם במצב של "הליכה" - בתהליך; ההליכה היא עיקר מהותו של אברם. לכן, הדבר הראשון שאנו שומעים על אברם הוא שאברם הולך. הציווי שניתן לאברם הוא "לך לך אל הארץ אשר אראך": עליו ללכת עד אשר יגיע למקום שה' יאמר לו שזה המקום, ולא נאמר לו לאן ללכת. מדוע? יתכן שלא נאמר לו לאן ללכת, מפני שעיקר העניין איננו לאן יגיע, אלא שילך על פי ה': ההליכה והתהליך הם העיקר, המצב הנפשי של הליכה אחרי ה' וחיפוש מתמיד אחר "הארץ אשר אראך", אחר רצון ה'.

הליכה כזו, ללא יעד מוגדר, היא לכאורה הליכה "בעיניים עצומות" אחרי צו ה', אך מצד שני דווקא בהליכה כזו יש מקום ליוזמה האישית. אם ה' היה אומר לו: "לך לכנען", היה ברור מראש באיזו דרך ילך, וזו הליכה בדיוק על פי צו ה'. לעומת זאת, כאשר ה' אומר "אל הארץ אשר אראך", הדרך נתונה לבחירתו. באיזה כיוון ילך? היכן יחפש את הארץ הזו? לאן עליו לפנות, צפונה, דרומה, מזרחה או מערבה? אם כן, בהליכה זו, אל היעד הלא מוגדר, יש שתי פנים: מצד אחד - הליכה אחרי ה' וחיפוש אחר רצון ה', ומצד שני - הרבה מאד יוזמה אישית.

רעיון זה מבוטא במדרש המשווה בין נח לאברם. על נח נאמר "את האלוקים התהלך נח" (פרק ו', פסוק ט'), ולאברם נאמר "התהלך לפני והיה תמים" (פרק י"ז, פסוק א') שני הפסוקים האלה מאפיינים את ההבדל המהותי בין אברם לנח, ונתמקד באברם:

למה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: "עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני". כך אמר הקב"ה לאברהם: "עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל". (בראשית רבה [וילנא], פרשה ל' , י', ד"ה 'את האלוקים').

אברם הולך לפני ה', הוא הכובש את הדרך, הוא המאיר, הוא היוזם.

ה. מהו הייעוד?

אברם לוקח את משפחתו[13] והולך. כיצד מתוארת ההליכה הזו?

(ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' ... וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:

תיאור זה מפתיע מאד: אברם יוצא במגמה ללכת לכנען, ומדוע הוא יוצא דווקא לכיוון כנען?

מפסוק זה יש הרגשה שאברם יודע שעליו ללכת לכנען. ואכן כך פירש אבן עזרא:

אחר שאמר "אשר אראך" גלה לו הסוד, כי כן כתוב "ויצאו ללכת ארצה כנען". (אבן עזרא, פרק י"ב פסוק א').

אולם, בפסוק א' נראה שה' לא מגלה לו לאן עליו ללכת, וכפי שהסברנו לעיל - יש משמעות להליכה אל היעד הלא ידוע. אם כן, מדוע הולך אברם לכיוון כנען?

יתכן שהוא החליט להתחיל שם את מסע במקרה, החלטה שרירותית שנבע מן הקרבה בין חרן לכנען, או שאולי הוא החליט כך בגלל מסעו הקודם של אביו, אשר יצא לכיוון כנען ולא הגיע אליה[14] (עיינו פרק י"א פסוקים כ"ט - ל"ב). אולם, יתכן שאברם משער, מתוך הכרת ה' הפנימית שבו, שזו הארץ שה' מעוניין בה[15].

ההליכה אל ארץ כנען מתוארת בקיצור רב - אין הליכה, ואין חיפוש. היכן התהליך שציפינו לו? אברם יוצא מיד בכיוון הנכון, ומיד מגיע.

האמנם? אברם אמנם מגיע מיד לארץ, אך הוא איננו מתיישב בה, אלא מתהלך בה:

(ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ:

ואכן, ה' מתגלה אליו ומודיע לו שזו הארץ:

(ז) וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת…

מה עושה אברם בעקבות הודעה זו? היינו מצפים שיתיישב בארץ, יבנה בית, וכדומה, אך אברם לא עוסק בהתיישבות בארץ הזו:

(ז)…וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו:
(ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה':
(ט) וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה:

אברם מתהלך בכל הארץ, בונה מזבחות, וקורא בשם ה'; הוא ממשיך בהליכה. צו ה' אליו היה "לך לך", והוא ממשיך בהליכה גם כאשר הוא מגיע אל הארץ, כנראה מפני שהוא מבין שייעודו איננו לשבת בנחת בארץ, אלא יש לו ייעוד אחר, שלצורך קיום הייעוד הזה הוא צריך "ללכת". גם כאשר אברם מגיע אל הארץ, ה' לא מודיע לו מה עליו לעשות בארץ הזו. אברם מעצמו מבין את הייעוד, ומחליט כיצד להגיע אליו.

ו. קריאה בשם ה'

אברם בונה מזבחות וקורא בשם ה', כלומר הוא מבין שהבחירה של ה' בו איננה רק שכר; אמנם נאמר לאברם "ואגדלה שמך", אך הוא מבין שזה לא העיקר. אברם יוצק תוכן לבחירה שה' בחר בו - הוא מבין שתפקידו הוא לקרוא בשם ה'.

אברם, אשר יצא מתוך התרבות ה"בבלית" והתנגד לה, מבין שהדרך הנכונה היא ההיפך מדרכם של ה"בבלים": בוני מגדל בבל רצו לעשות שם לעצמם, להאדיר את כחם ולהפוך את עצמם לשליטי העולם, בעלי שם; התוצאה הייתה שה' פיזר אותם ושמם אבד - לא ידועים לנו כלל שמותיהם. אברם לא מבקש שם לעצמו, ולא עושה דבר למען הגדלת שמו - הוא עוסק בקריאה בשם ה' ובעשיית שם לה', ודווקא לאדם כזה ה' מבטיח שיגדל את שמו. בסיפור מגדל בבל בני האדם חוששים מן ההתפזרות בעולם, ולכן הם מוצאים בקעה בארץ שנער ויושבים שם - הם רוצים לבנות מקום לישיבת קבע, כדי שלא יתפזרו; התוצאה היא שה' דואג לכך שיתפזרו על פני כל הארץ. אברם, לעומת זאת, איננו מתיישב אלא הולך - אברם מוכן לנדודים על פי ה', ובעקבות כך הוא זוכה לקבל את הארץ. אברם יוצא מתוך התרבות ה"בבלית", העוסקת בהאדרת שם האדם, בהעצמת כוח האדם ויכולותיו, ומורדת בה'; אברם יוצא מן התרבות הזו, שומע את קול ה' הקורא לו ללכת, והוא מתחיל בהליכה. מתחיל בתהליך לקראת יצירת תרבות אחרת. התורה מעלימה מאתנו את עברו של אברם, כדי להדגיש שכל מהותו של אברם היא ההליכה לקראת עתיד אחר. הוא יוצא מאור כשדים, ללכת אל.... וההליכה מתמשכת כל חייו.

גם כאשר אברם מגיע אל הארץ הוא איננו מתיישב בה אלא ממשיך ללכת: הוא הולך לשכם, עובר לבית אל, נוסע הנגבה (י"ב, ו'-ט'), יורד מצרימה וחוזר משם (י"ב, י-כ); נוסע מן הנגב עד בית אל (י"ג, א'-ג'); נפרד מלוט, והולך לאלוני ממרא שבחברון (י"ג, י"ז-י"ח); יוצא משם למלחמה בארבעת המלכים (י"ד), וחוזר לחברון; נוסע משם לנגב ויושב בגרר (באר שבע) (כ',א'); הולך לעקידת יצחק וחוזר לבאר שבע (כ"ב); הולך לחברון לקבור את שרה (כ"ג). אברם איננו מתיישב במקום אחד בארץ, אלא 'מתהלך בה לארכה ולרחבה'[16]. הליכה זו איננה רק פיזית, אלא מסמלת את דרך חייו של אברם, שכל מהותה הוא תהליך.

ז. יוזמה וציווי

מאפיין נוסף של הליכתו של אברם, כפי שבולט כבר בתחילת פרשת לך-לך, הוא העובדה שה' איננו מודיע לו במפורש מה עליו לעשות, וחוסר הציווי הזה ממשיך לכל אורך חייו של אברם.

מדוע ה' לא מנחה את אברם מה לעשות? הציווי לאברם איננו ברור כנראה, מפני שה' איננו מעוניין לתת לאברם הנחיה מפורשת מה לעשות. ה' מעוניין שיהיה בעולם אדם[17] אשר יכיר מעצמו שעליו לקרוא בשם ה'. באופן כזה הקריאה בשם ה' הרבה יותר כנה ומשמעותית. אברם צריך להחליט בעצמו מהו היעד הנכון, ומהי הדרך להשגתו. עליו להחליט לבד כיצד להתמודד עם אירועים שונים. אברם מחליט על דעת עצמו לרדת למצרים או לגרר כשיש רעב, הוא מחליט על דעת עצמו להיפרד מלוט, יוצא למלחמה עם ארבעת המלכים על דעת עצמו, מחליט לקנות את מערת המכפלה בלי שה' יצווה עליו, ואפילו מחליט להתווכח עם ה' על הפיכת סדום; ה' איננו מנחה את אברם על כל צעד ושעל[18], ובוודאי שאיננו מצווה עליו לבנות מזבחות ולקרוא בשם ה'. את כל זה עושה אברם מעצמו.

למרות שבמשך כל חייו של אברם הוא פועל באופן עצמאי, יש ארבעה ציווים של ה' לאברהם:

הראשון, הפותח את סיפורי אברהם הוא "לך לך ... אל הארץ אשר אראך". הציווי השני הוא "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" (י"ג, י"ז). הציווי הבא של ה' לאברם הוא ברית המילה, וגם בו מוזכרת הליכה - הוא פותח במילים "התהלך לפני והיה תמים[19] (י"ז, א')". הציווי האחרון הוא "קח נא את בנך... ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה..." (כ"ב, ב').

ארבעת הציוויים של ה' לאברם קשורים ב"הליכה", המאפיינת כל כך את אברהם.

הציווי הראשון והאחרון נאמרים באותה לשון - "לך לך", ובשני הציוויים הללו היעד איננו ברור: בהליכה אל הארץ נאמר "אל הארץ אשר אראך", ובעקידת יצחק נאמר "על אחד ההרים אשר אומר אליך". הציווי הראשון והאחרון מעידים על מהות חייו של אברהם: ההליכה והיעד הלא מוגדר. אברהם נמצא כל חייו בתהליך של הליכה וחיפוש אחר רצון ה'. הוא איננו מקבל הוראות מוגדרות לאן ללכת ומה עליו לעשות; עליו להתהלך לפני ה', להיות היוזם, המאיר, הכובש בעצמו את הדרך והקורא בשם ה' מתוך הכרה עצמית פנימית אמיתית.

נספח