פרשת ויגש - מנהיגותו של יהודה (ב)

  • הרבנית שרון רימון

פרשת ויגש - מנהיגותו של יהודה (ב') / שרון רימון

א. ערבות ראובן לחזרת בנימין

דברי ראובן וסירוב יעקב לערבותו

בשיעור שעבר בחנו את התנהגותם ומנהיגותם של ראובן ושל יהודה בסיפור מכירת יוסף. בשיעור זה נמשיך להשוות ביניהם על רקע נסיונות השכנוע להסכמת יעקב ללקיחת בנימין למצרים, ונסכם את תכונות מנהיגותו של יהודה שגרמו לכך שההנהגה עברה מראובן ליהודה.

האחים חוזרים ממצרים ומספרים לאביהם כיצד התייחס אליהם השליט, ואת דרישתו להביא איתם את בנימין (פרק מ"ב, פסוקים כ"ט - ל"ה). מהי תגובתו של יעקב לדבריהם?

(לו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה: (פרק מ"ב).

במשפט זה אין סירוב מוחלט לתת את בנימין, אלא רק הבעת צער וחשש גדול מן התוצאות. ראובן מגיב מיד על דברי אביו, בנסיון לשכנעו לשלוח את בנימין:

(לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:

ראובן מציע לקחת אחריות על השבתו של בנימין. האם יעקב מקבל את ההצעה?

(לח) וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה:

ראובן התכוון לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין, אך דבריו מביאים לתוצאה ההפוכה: לפני דברי ראובן יעקב רק הביע חשש וצער, ואילו כעת יעקב מסרב מפורשות לשלוח את בנימין: "לא ירד בני עמכם". כלומר, דברי ראובן הביאו להקצנה בעמדתו של יעקב, ולא לריכוך. לעומת זאת, בהמשך מצליח יהודה לשכנע את אביו לשלוח איתם את בנימין (פרק מ"ג פסוקים ג' - י"ד). מדוע? האם יעקב איננו סומך על ראובן? אולי העיתוי בו נאמרו דבריו של ראובן לא היה מוצלח, או שדבריו עצמם היו בעייתיים?

העיתוי

יתכן שדבריו של ראובן היו בעיתוי לא מתאים: רק הרגע האחים חזרו עם סיפור קשה שעבר עליהם במצרים, ויעקב עדיין לא הספיק לעכל את מה שהתרחש ולחשוב עליו בשיקול דעת. ברגע כזה לא מתאים להפעיל עליו לחץ, אלא צריך לתת לו להרגע ולחשוב על הדברים. בנוסף לכך, כעת האחים הביאו אוכל ממצרים, ולכן יעקב לא חש בהכרח לשלוח את בנימין; רק לאחר שיאזל כל האוכל הוא יבין שאין ברירה, והוא יסכים לשלוח את בנימין. לפי זה, יתכן שיעקב הסכים לדברי יהודה ולא לדברי ראובן רק בגלל העיתוי של הדברים, וגם זו חכמה: לדעת מתי להגיד לאדם את הדברים כך שיתקבלו על ליבו ולא יתנגד להם.

תוכן וסגנון הדברים

אולם, האמנם דברי ראובן נדחו רק בגלל עיתוי אמירתם? נראה שלא, וניתן למצוא בדבריו של ראובן שתי נקודות בעייתיות:

ראשית, ההצעה להרוג את בניו של ראובן היא משונה ביותר, כפי שמפרש רש"י:

לא קיבל דבריו של ראובן, אמר: 'בכור שוטה הוא זה - הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!'

אמנם כוונתו של ראובן היא לשבועה - שבועה בחיי אדם קרוב, והמשמעות היא שראובן ישתדל ככל יכולתו לקיים את שבועתו, מפני שאיננו רוצה במות בניו[1]. אולם, גם כאשר הכוונה חיובית, יש לדעת איך לומר את הדברים כך שיתקבלו על לב השומע. עצם הרעיון להציע את מיתת הבנים היה רעיון מוזר, אך רעיון זה צורם במיוחד עבור יעקב, שעיקר הקושי שלו הוא השכול - יוסף איננו, שמעון בבית הסוהר, והוא חושש לבנימין; האם יש צורך שראובן יוסיף חשש גם לנכדיו של יעקב?

בנוסף לכך, ראובן פותח בשלילה - "את שני בני תמית", במקום לפתוח בצד החיובי של ההתחייבות; אם הוא היה אומר תחילה: "תנה אותו על ידי ואני אשיבנו לך", ורק לאחר מכן היה נשבע על הצד השלילי, התחושה של השומע הייתה טובה יותר. אם ראובן היה מדגיש קודם את אחריותו להחזרת בנימין, יתכן שיעקב היה מקבל את דבריו.

אם כן, דבריו של ראובן נאמרו מתוך כוונה טובה: הוא רצה להשבע לאביו שיעשה כל מאמץ להחזיר את בנימין, אך העיתוי בו נאמרו דבריו, וכן סגנון הדברים הבוטה והמדגיש את הסכנה, גרמו ליעקב להרתע עוד יותר משליחת בנימין: "לא ירד בני עמכם".

ב. ערבות יהודה לחזרת בנימין

טיעוניו של יהודה

(א) וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ:
(ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: (פרק מ"ג).

לאחר שכלה כל המזון שהביאו ממצרים, מבקש יעקב מבניו לרדת שוב למצרים להביא מזון. לאחר הסירוב המוחלט של יעקב לשלוח את בנימין אף אחד אינו מעז להעלות את הנושא לדיון נוסף, והאחים אינם מבקשים מיזמתם לרדת שוב למצרים. רק כאשר יעקב עצמו מעלה את הנושא, מנצל יהודה את ההזדמנות ומסביר ליעקב את המצב בצורה מאד ברורה:

(ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:
(ד) אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל:
(ה) וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:

יהודה מדגיש פעמיים, בתחילת דבריו ובסופם, ש"האיש", שליט המצרי, אמר "לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם", כלומר אין כל אפשרות ללכת למצרים בלי בנימין. יהודה ממשיך להציג בפני יעקב את שתי האפשרויות: 'אם אתה שולח את בנימין - נרד להביא אוכל, אם אתה לא שולח את בנימין - לא נרד, וברור שלא יהיה אוכל'. יהודה מציג ליעקב את המצב בצורה ברורה וחדה, ומשאיר בידיו את הבחירה, כאומר לו: אתה המחליט. והאחריות עליך בלבד.

כעת מתפתח דו שיח בין יעקב לבין יהודה, ויעקב מגיב לדברי יהודה:

(ו) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח:

תגובתו של יעקב מביעה צער ויאוש: 'למה עשיתם לי זאת?' אין בדבריו של יעקב מענה אמיתי לבעיה, והם לא עונים ישירות על הברירה שהציב בפניו יהודה. יעקב מבין היטב שאין לו ברירה והוא צריך להכריע, אך ההכרעה כואבת לו, ולכן הוא מגיב תגובה של צער ולא תגובה של הגיון, כפי שאומר המדרש:

ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינה: מעולם לא היה יעקב אבינו אומר דבר של בטלה אלא כאן...
(בראשית רבה, צ"א, י').

האחים עונים ליעקב:

(ז) וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם:

האחים משיבים ליעקב בהתנצלות: ראשית, האיש שאל אותנו, ולא החלטנו לספר על כך מעצמנו; ושנית, הם לא יכלו לעלות על דעתם שהם יצטרכו להביא את בנימין, שהרי אין בכך כל היגיון. האחים מנסים להסביר מדוע הם אין אשמים ב"למה הרעותם לי", אך דבריו של יעקב לא היו טענה בעלת הגיון שצריך לענות עליה, אלא הבעת צער. יהודה מבין זאת, ולכן הוא לא עונה ליעקב על דבריו, אלא חוזר לשיחה העניינית על הירידה למצרים:

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ:
(ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:
(י) כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם:

בתחילת דבריו (פסוק ח') יהודה מעמיד שוב, בצורה ברורה, את שתי האפשרויות: אם יעקב ישלח את בנימין - נחיה, ואם לא - נמות כולנו, והוא מדגיש "אנחנו אתה וטפנו" כאומר ליעקב: 'שקול נא את שתי האפשרויות זו מול זו: המוות הוודאי של כולנו, או ספק האסון לבנימין[2]'.

בהמשך דבריו (פסוק ט') מעלה יהודה טיעון נוסף: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו...". דברים אלו מקבילים לדבריו של ראובן "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (פרק מ"ב, פסוק ל"ז). אמנם גם יהודה מתחייב להיות אחראי באופן אישי על החזרתו של בנימין, אך סגנון דבריו שונה מסגנון דבריו של ראובן: ראשית, הוא פותח בצד החיובי של השבועה: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" - אני מבטיח להיות אחראי לחזרתו. רק לאחר מכן מציב יהודה גם את הצד השלילי של ההתחייבות - אם הוא לא יצליח להחזיר את בנימין, "וחטאתי לך כל הימים".

התחייבותו של ראובן חזקה יותר, לכאורה, שהרי הוא נשבע בחיי בניו ובכך הוא מעיד על נכונות גבוהה מאד לשאת באחריות; אולם, כבר הבנו שדברי ראובן היו חסרי טעם, ולא התאימו ליעקב. בנוסף לכך, רש"י מפרש (על פי בראשית רבה, צ"א, י') שפירוש הביטוי "כל הימים" בדברי יהודה "וחטאתי לך כל הימים" הוא "לעולם הבא", ואם כן יהודה מקבל עליו אחריות כבדה מאד: אם הוא לא יחזיר את בנימין האשמה תרבוץ עליו לא רק כאי-נעימות כלפי אביו כל ימי חייו, אלא אפילו לעולם הבא לא תהיה לו כפרה על כך. אם מבינים את התחייבותו של יהודה כך, אזי היא התחייבות גדולה מאד, הרבה יותר מאשר לקבל על עצמו כל עונש בעולם הזה.

הסכמתו הרפה של יעקב ליהודה

מה תגובתו של יעקב לאחר דברי יהודה?

(יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים:
(יב) וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא:
(יג) וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ:
(יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:

יעקב מסכים לקבל את דברי יהודה משתי סיבות:

א. בגלל העיתוי - כבר אין אוכל, ואי ברירה אחרת. יעקב הפנים זאת בגלל דבריו החדים של יהודה.

ב. סגנון הדיבור של יהודה יותר משכנע משל ראובן. ראשית, יהודה מעמיד קודם כל את הצד החיובי שבערבות ורק לאחר מכן את הצד השלילי, ובנוסף לכך סגנון השבועה שלו יותר מתאים ליעקב: הוא לא מציע שכול נוסף, כפי שהציע ראובן, אלא הוא מציע אחריות אישית כבדה מאד - קבלת אשמה גם לעולם הבא.

למרות זאת, ניכר שהסכמתו של יעקב איננה בלב שלם: יעקב פותח את דבריו בנימה של אין ברירה - "אם כן אפוא...". כמו כן, בתחילת דבריו יעקב לא מזכיר את בנימין, אלא מדבר על דברים אחרים שהאחים צריכים לקחת איתם; האחים בוודאי מחכים במתח לשמוע האם הוא מסכים לתת את בנימין או לא, ורק לבסוף הוא אומר: "ואת אחיכם קחו". ניכר שקשה לו לומר זאת, ורק בלית ברירה הוא מסכים לכך. בנוסף לכך, בסוף דבריו הוא אומר "ואני כאשר שכולתי שכלתי" - אמירה המבטאת חשש כבד ואולי אפילו יאוש.

נשים לב לכך שיעקב לא פונה אל יהודה, איננו מודה לו על נכונותו לשאת באחריות ואפילו איננו מתייחס לדבריו, אלא הוא פונה אל כל האחים - "ויאמר אליהם ישראל אביהם...". כמו כן, יעקב איננו שולח את בנימין עם יהודה, אלא עם כל האחים: "ואת אחיכם קחו"[3]. ההתעלמות מיהודה מעידה על כך שיעקב לא קיבל את דבריו בלב שלם.

אם כן, כדי לרדת למצרים שנית ולהביא אוכל, נאלץ יעקב, בעל כרחו, לשלוח את בנימין. אמנם גם ראובן וגם יהודה ניסו לשכנע את יעקב לשלוח איתם את בנימין. דבריו של ראובן גרמו ליעקב לסירוב גדול יותר, ואילו דבריו של יהודה הביאו אותו לשלוח את בנימין, גם אם בלית ברירה ובלב כבד.

ג. הערבות במבחן

לכאורה, ניתן להבין שהאחריות לחזרת בנימין מוטלת על כל האחים, כולל ראובן, וזאת משתי סיבות:

א. כפי שראינו כבר לעיל, יעקב שולח את בנימים עם כלל האחים, ולא מייחד את יהודה כאחראי בלעדי.

ב. כאשר השליח של יוסף רודף אחריהם ואומר להם שהם חשודים בגניבת הגביע, עונים לו כולם יחד:

(ז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה ...
(ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים:
(י) וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם:
(יא) וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ: (פרק מ"ד).

בשיחה זו אין אח אחד שמנהיג את היתר ומנהל את המשא ומתן עם המצרי, אלא כולם שווים בעמדתם. כמו כן, בהמשך, לאחר מציאת הגביע אצל בנימין, כל האחים לוקחים אחריות וחוזרים עם בנימין למצרים: הם לא מפקירים אותו ובוודאי שלא כועסים עליו על לקיחת הגביע, אלא חוזרים כולם יחד למצרים - כולם שותפים לאותה צרה (פסוקים י"ב - י"ג).

על רקע זה מעניין הפסוק הבא:

(יד) וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה:

כאן יהודה בא בראש אחיו, וכאן ברור שהוא המנהיג. ואכן, בהמשך, יהודה הוא זה שמדבר עם יוסף, בשם כל האחים:

(טו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי:
(טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹוקִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ:

נשים לב שיהודה מדבר בלשון רבים: הוא מדבר בשם כל האחים, כמנהיג המקובל עליהם, והוא מציע ליוסף את ההצעה שהאחים הציעו קודם, לשליח של יוסף - לא רק בנימין יהיה עבד, אלא כולם. נראה שהצעה זו מקובלת על כל האחים, שהרי הם עצמם הציעו אותה לראשונה; אולם, האחים כבר הסכימו לדברי השליח, שרק הגנב יהיה לעבד, ואם כן מדוע כעת, כאשר נמצא הגנב, הם אינם מוכנים שרק הוא יאסר, והם חוזרים להצעתם הראשונה, שכולם יאסרו? יתכן שהסיבה לכך היא שכאשר הם הסכימו להצעת השליח הם היו בטוחים שאיש מהם איננו הגנב. כעת, כאשר נמצא הגביע אצל אחד מהם, נראה שהם לא מוכנים להצעה זו כלל. אולם, יתכן שהסיבה היא אחרת. אם אחד מהאחים האחרים היה נאסר, הם היו מסכימים שהוא ישאר כעבד במצרים והם יחזרו הביתה, אולם כאשר מדובר בבנימין, הם לא מוכנים לכך: הם יודעים עד כמה חשוב ליעקב שבנימין יחזור. יעקב שלח את בנימין איתם על אחריות כולם, ולא רק על אחריותו של יהודה, כפי שראינו לעיל, ולכן כולם מרגישים אחריות, וכולם מוכנים להשתעבד יחד עם בנימין. אולם, "המצרי" איננו מסכים לערבות הזו. אין זה מן הצדק לאסור את כל האחים בגלל גניבה של אח אחד:

(יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם:

הערבות של האחים עומדת במבחן קשה מאד: מה יעשו האחים כעת, כאשר השליט המצרי מתעקש לאסור רק את בנימין, ולא מאפשר להם להאסר יחד איתו? ברגע קשה זה מתגלה יהודה בשיא עצמתו:

(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה:...

יהודה נואם באזני יוסף נאום ארוך, אשר בסופו יוסף "נשבר" ומגלה לאחים את זהותו האמיתית. מה היה בנאומו של יהודה, שגרם ליוסף להתגלות אל אחיו?

יהודה מתאר ליוסף את היחסים בין בנימין ליעקב, והוא מבהיר עד כמה חשוב בנימין ליעקב, וכמה יצטער יעקב אם בנימין לא יחזור:

(ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ:
(לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה:

לבסוף, מסביר יהודה את הערבות האישית שלו כלפי אביו:

(לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים:
(לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו:
(לד) כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי:

בדבריו של יהודה מתברר שיהודה מרגיש שהוא ערב לבנימין, למרות שאביו לא הסכים לערבות זו במפורש. יהודה מבהיר שהוא איננו מסוגל לחזור אל אביו בלי בנימין, מפני שהוא איננו יכול לראות את האסון הגדול שינחת על אביו אם בנימין לא יחזור. מוקד דבריו של יהודה הוא לא שהוא יענש על כך שבנימין לא יחזור[4], אלא הקושי הגדול של אביו.

מתוקף הערבות של יהודה לבנימין, מציע יהודה הצעה מדהימה: הוא לבדו יאסר, ובנימין יעלה לביתו עם כל אחיו. לכאורה, הצעה זו לא יכולה להתקבל על ידי השליט, שהרי אין היגון לאסור אח אחר ולשחרר את "הגנב", גם אם האבא מאד אוהב את ה"גנב". אולם, מכיוון שהשליט הוא יוסף, דווקא הצעה זו מוצאת חן בעיניו, והיא אשר גורמת לו להתגלות לאחיו. בדבריו של יהודה מגלה יוסף את עצמת המנהיגות של יהודה, המבוססת על האחווה החזקה בין כל האחים והמביאה את יהודה ואת כל האחים בעקבותיו להיות ערבים לשלומו של בנימין ולשלומו של אביהם. הערבות גדולה עד כדי כך, שיהודה מוכן לשלם מחיר אישי כבד מאד כדי שבנימין יחזור אל אביו.

יוסף מרגיש שיש אהבה ליעקב ודאגה לשלומו, ואחווה חזקה בין האחים. אחווה זו מביאה אותם לדאוג לבנימין למרות שיעקב מפלה אותו לטובה, ואף יותר מכך - הם מכירים בהעדפה של יעקב ומוכנים להשלים איתה לגמרי: בנימין ישוחרר ויהודה יאסר במקומו. תחושת אחווה זו מתקנת את השנאה הגדולה שיוסף חווה על בשרו, ולכן הוא מסיר את המסכה ומתגלה לאחיו.

במעמד זה מתגלה עצמת מנהיגותו של יהודה בכמה נקודות:

א. הוא זה שלוקח את האחריות על בנימין, למרות שאביו לא הטיל אותה עליו באופן אישי.

ב. הוא מנהיג את אווירת האחווה בין האחים[5], אשר מביאה את כולם להרגיש שאין אפשרות להשאיר את בנימין במצרים.

ג. הוא מוכן לשלם מחיר אישי כבד - להאסר בעצמו, על מנת שאביו לא יצטער.

שוב, אנו רואים שליהודה יש כשרון מיוחד לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, ולגרום לשומעיו לקבל את דבריו. למרות שיהודה לא ידע שיוסף הוא העומד לפניו, הוא הצליח לומר ליוסף את הדברים שנגעו בליבו בדיוק בנקודה הרגישה ביותר.

אם כן, גישתו של יהודה אל יוסף כנציג אחיו מביאה לידי ביטוי את עצמת מנהיגותו בצורה הברורה ביותר. נראה שבעקבות זאת, יהודה הפך למנהיג האחים באופן ברור, גם בעיני יעקב, וכן אנו מוצאים שבהמשך, כאשר יעקב יורד למצרים הוא שולח את יהודה לפניו:

(כח) וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן: (פרק מ"ו).

כמו כן, בברכות יעקב לבניו הוא משבח את יהודה ומעניק לו את ברכת ההנהגה:

(ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
(ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
(י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים: (פרק מ"ט).

ד. סיכום

בשני אירועים בא לידי ביטוי כושר הנהגתו של יהודה, שהביא לכך ש"יהודה גבר באחיו": מכירת יוסף והערבות לבנימין. המדרש אומר זאת במפורש:

א"ר יהודה בר אילעי, בשבח יהודה הכתוב מדבר, בג' מקומות דבר יהודה בפני אחיו ועשו אותו מלך עליהם: "ויאמר יהודה אל אחיו" (בראשית ל"ז), "ויבא יהודה ואחיו" (בראשית מ"ד), "ויגש אליו יהודה" (שם).) (בראשית רבה, פרשה פ"ד, י"ז, ד"ה "וישבו לאכל").

בשני האירועים אנו פוגשים את ראובן ואת יהודה, המגיבים על האירועים ומתפקדים כמנהיגים. בשני האירועים דבריו של יהודה נשמעים ומתקבלים, ואילו דבריו של ראובן אינם נשמעים.

מה גורם להבדל זה?

נראה שאישיותו של יהודה הייתה יותר כריזמטית, אך מעבר לכך, מתוך הסיפורים עצמם ניתן להבחין בהבדלים בין שני המנהיגים:

א. היחסים עם שאר האחים. ראובן נמצא בעמדה מעט מרוחקת מן האחים, בעוד שיהודה נמצא עמהם, שותף לשיחתם ולמעשיהם ומכליל עצמו עמהם. יחסי האחווה והשותפות של יהודה עם אחיו מאפשרים לו להשפיע עליהם, וגורמים להם לשמוע אליו. מעבר לכך, תכונת האחווה היא תכונה מהותית חשובה ביותר הנדרשת ממנהיג. על המנהיג להיות חלק מהעם, להיות מודע לצרכיו ולרצונותיו, ולהרגיש את מצבו; רק כאשר הוא חלק מהעם הוא יכול לייצג אותו, לפעול למענו ולהוביל אותו אל יעדים חדשים וטובים יותר.

ב. יהודה הוא זה שמדגיש במכירה כי יוסף הוא "אחינו בשרנו", ובכך מצליח לא רק למנוע את הריגת יוסף, אלא ליצור אצל האחים יחס של אחווה. יחס זה בא לידי ביטוי גם בהמשך, כאשר הם מתחרטים על התאכזרותם כלפיו, וכאשר הם מרגישים אחווה ואחריות כלפי בנימין. כאן באה לידי ביטוי תכונה חשובה נוספת של המנהיג: היכולת שלו להביא את העם לשינוי תפיסה משמעותי.

ג. יהודה ניחן בסגנון דיבור משכנע, המעיד על הבנה פנימית של נפש הזולת. אמנם ראובן הוא בעל עמדה מוסרית משמעותית, והוא אף מביע ומציג אותה, אך הוא איננו חש את לב שומעיו, ולכן הוא אומר את הדברים בסגנון שאינו מתאים להם ואינו מתקבל על ליבם. יהודה, לעומת זאת, יודע לבחור בעיתוי הנכון ולסגנן את דבריו כך שיתקבלו על לב שומעיו. ניסוח נכון של הדברים איננו עניין טכני וכשרון רטורי בלבד, אלא הוא ביטוי של היכולת להרגיש את הזולת, וכך לדעת מה יתקבל על ליבו. כך הצליח יהודה לשכנע את אחיו לא להרוג את יוסף אלא למכרו, כך הוא הצליח לשכנע את אביו לשלוח את בנימין, וכך הוא הצליח לגרום ליוסף להתרכך ולהתגלות לאחיו.

ד. לקיחת אחריות: גם ראובן וגם יהודה לוקחים אחריות על המתרחש. ראובן הוא זה שהציל את יוסף ממוות בטוח על ידי התערבותו המידית, והוא זה שהציע מיד את ערבותו לחזרת בנימין. אולם, מצד שני, אנו מוצאים שבשעות קריטיות ראובן איננו נמצא (מכירת יוסף) או איננו פועל (כשבנימין נלקח מהם). לעומת זאת, יהודה מצליח לעשות את המעשה הנכון בשעה הקריטית, ובכך להציל הן את יוסף והן את בנימין. יהודה לקח על עצמו את האחריות עד הסוף, גם כאשר אביו לא הטיל אותה עליו באופן מפורש, והיה מוכן לא רק לפעול למען בנימין אלא אף לשלם מחיר אישי כבד.

אם כן, אמנם ראובן הוא בכור האחים וכבכור יש לו עמדה אחראית כלפי הנעשה במשפחה, ואף כוונותיו חיוביות, אך באופיו הוא איננו מתאים להנהגה, ולכן אחיו אינם שומעים לו - ההנהגה עברה ליהודה, אשר אישיותו מתאימה להנהגה.



[1] עיינו בדברי הרמב"ן על אתר.

[2] עיינו תנחומא, מקץ, ח'.

[3] בנקודה זו נעסוק בהרחבה בפרק הבא של העיון.

[4] השוו לדברי ראובן לאחר מכירת יוסף: "ואני אנה אני בא" (פרק ל"ז, פסוק ל').

[5] כפי שראינו לעיל שמנהיגותו מבוססת על קשר אחווה עם כל אחיו, וכמו כן הוא זה שמדגיש לאחים שיוסף הוא אחיהם ובכך משכנעם למכרו ולא להרגו.