פרשת ויגש - יוסף ויהודה

  • הרב יעקב מדן
מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים בת יצחק ורבקה ז"ל - ט' בטבת
 

בתחילת פרשתנו, מתעצמים ביניהם יהודה ויוסף על גורלו של בנימין. המדרש, כאשר הוא מתייחס לויכוח זה, הוא כותב:

"אמרו (השבטים): מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו - מה איכפת לנו?". (בראשית-רבה צ"ג, ב)

אם השבטים מכנים את יהודה ויוסף בכינוי "מלכים" - ודאי שיש לשני השבטים הללו ייחוד מסויים על שאר השבטים. ועל זה באנו על הכתוב.

א.

"אלה תֹלדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רֹעה את אחיו בצאן...". (ל"ז, ב)

המפרשים התחבטו בכותרת זו שבתחילת פרשת וישב, שהרי תולדותיו של יעקב - במשמעות בניו - אינם מופיעים בפרשתנו. תירוצים רבים ומגוונים ניתנו לקושייה זו, והמפורסמים שבהם:

א. "תולדות" משמעו 'קורות הימים, מלשון "מה ילד יום" (ראב"ע, רד"ק, ספורנו, אברבנאל, מלבי"ם ועוד).

ב. "תולדות" משמעו 'בנים', ותולדות יעקב הם יוסף ואחיו האמורים בפרשה, אף שלא נזכרו בשמותיהם (רמב"ן בפירושו הראשון).

ג. הכותרת "תולדות יעקב" מתייחסת להלן, לפרק מ"ו: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", ושם מופיעים שמות בני יעקב ובני בניו (רשב"ם, ורמב"ן בפירושו השני).

ד. "אלה של תולדות יעקב". המילה "וישב" שבפסוק הקודם נמשכת אף אל תולדות יעקב, וכוונת הכתוב: אלה יישוביהם של תולדות יעקב (רש"י).

לא נבוא לפרט את הקשיים שבכל פירוש, אך דעתנו לא נחה מהם. העדפנו ללכת בעקבות המדרש שהביא רש"י, אך בשינוי קל, שיש בכוחו לדעתנו לקרב את המדרש לפשטי המקראות:

"'אלה תולדות יעקב יוסף' - לא היה צריך קרא למימר כן, אלא 'אלה תולדות יעקב ראובן'. אלא מה תלמוד לומר יוסף? אלא שכל מה שאירע לזה - אירע לזה". (בראשית-רבה פ"ד, ו)

המדרש רואה ביוסף את עיקר תולדותיו של יעקב, שכן ליוסף מסר יעקב את זיו האיקונין שלו, ולשניהם אירעו מאורעות דומים (עיין ברש"י).

להבנתנו, תולדות יעקב הם יוסף ויהודה, שלגלגוליהם, לבניין משפחתם ולבניהם הנולדים אחריהם מתייחסים הפרקים הבאים של הספר. נראה לנו, שזהו הביאור הבסיסי לכך שסיפור הקמת משפחתו של יהודה שזור בסיפור הקמת משפחתו של יוסף. שני הסיפורים אף מקבילים זה לזה:

יהודה

יוסף

הנישואין הכושלים עם בת שוע

היחסים הכושלים עם אשת פוטיפר

נישואי האמת עם תמר

נישואי האמת עם אסנת

הולדתם של פרץ וזרח

הולדתם של מנשה ואפרים

(הצעיר שבהם פרץ ותפס את הבכורה)

(הצעיר נתברך בעוצמה ובמלכות)

ב.

סיפור תולדות יעקב מסתיים, אפוא, בפרק מ"א, בתחילת שנות הרעה, משתמה הקמתן של משפחת יהודה ומשפחת יוסף.

בבאורנו זה יצאנו מהנחה, שכשם שלכל אחת מן האימהות הקודמות, שרה ורבקה, היה בן יחיד ועיקרי - כך גם באימהות, נשי יעקב. עיקרה של לאה - יהודה, ועיקרה של רחל - יוסף. העובדה שליעקב שני בנים ממשיכים - יהודה ויוסף, ולא בן אחד ממשיך כמו לקודמיו, נעוצה בכך שליעקב היו שתי נשים גבירות, בעוד לאברהם וליצחק הייתה רק אישה גבירה אחת.

נרחיב בסוגייה זו של יוסף ויהודה כעיקר תולדות יעקב. כמה מן הנקודות המבליטות את יוסף ויהודה על פני אחיהם ידועות לכל, ולהלן סיכום של עיקרי נקודות אלו:

א. לאחר שחילל ראובן את יצועי אביו, ניתנה הבכורה ליוסף והמנהיגות ליהודה. רק יוסף (מלבד ראובן) ראוי לבכורה, שכן רק הוא פטר רחם; ואילו המנהיגות עברה בדרך הטבע לגדול שבאחים. אחר שנדחו אף שמעון ולוי במעשה שכם - עברה המנהיגות ליהודה. וכך נאמר בפסוק:

"ובחללו יצועי אביו נתנה בכֹרתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכרה: כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכֹרה ליוסף". (דברי הימים א' ה', א-ב)

ב. כבר הזכרנו לעיל, שגם האחים (על פי המדרש) כינו את יוסף ויהודה בתואר "מלכים". אף יעקב הכיר בכך, שהרי הוא שולח לפניו דווקא את יהודה אל יוסף, "להורות לפניו גֹשנה" (מ"ו, כח).

ג. בהתפלגות הממלכה, לאחר מות שלמה, מלכו רחבעם וזרעו מבית דוד בירושלים, וירבעם מבית יוסף בתרצה. גם בהמשך, רוב ממשיכיו של ירבעם עד לחורבן היו מבית יוסף, ומלכות עשרת השבטים נקראת בפי הנביאים עשרות פעמים בשם 'אפרים'.

ד. המשכן והמקדש נבנו האחד בחלקו של יוסף והשני בחלקו של יהודה. שבט בנימין השתתף עם שניהם - הן בירושלים, והן ברצועה היוצאת מחלקו לשילה.

ה. לעתיד לבוא, עתידה להתקיים נבואת יחזקאל (פל"ז) על חיבור עץ יהודה ועץ אפרים למלכות אחת. על פי המסורת והקבלה עתידים לקום שני משיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

המשותף לכל הנקודות הללו הוא שכולן קשורות למלכות ולמקדש. נקודות אלו הן היסוד לקביעה ששני המשיחים יצאו לעתיד לבוא מזרעם של יוסף ושל יהודה.

ג.

בחלק זה של המאמר, נביא כמה נקודות נוספות - בחלקן אולי פחות ידועות - העוסקות ביוסף וביהודה כעיקר תולדות יעקב גם מפנים אחרות, ולא רק מפן המלכות:

א. התורה מכנה את השבטים בכינויים "יהודה ואחיו" (מ"ד, יד) ו"אחי יוסף" (מ"ב, ו). בשום מקום, התורה אינה מכנה את השבטים בשמות 'ראובן ואחיו' או 'אחי דן'.

ב. הפרטים שנותנת לנו התורה על משפחת יהודה ועל משפחת יוסף הם רבים בהרבה מהפרטים שהיא מוסרת לנו על משפחות שאר השבטים. אנו יודעים ששם אשתו של יהודה הוא תמר, ושאשתו של יוסף הייתה אסנת. אנו אף יודעים מה היו הנסיבות שבהן נשא יהודה את תמר, ומהן הנסיבות שבהן נשא יוסף את אסנת. התורה אינה מכסה מאיתנו גם את הנימוק לשמות בניו של יהודה ואת נסיבות לידתם, כמו גם את הנימוק לשמות בניו של יוסף ואת הזמן שבו נולדו.

מבחינה זו, יוסף ויהודה דומים לאבות, שאף ביחס אליהם התורה מפרטת את נסיבות נישואיהם, את שמות נשיהם, את נסיבות הולדת ילדיהם ואת נימוקי השמות שקראו להם. לעומת זאת, לעולם לא נדע מה היה שם אשתו של יששכר או מדוע קרא זבולון לילדיו "סרד", "אלון" ו"יחלאל".

ג. ייתכן שהתופעה הקודמת קשורה גם לתופעה הבאה. השבטים כולם נשאו נשים כנעניות[1], וחרגו בכך מתורת האבות ומהשבועה שהשביע אברהם את עבדו - "אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו" (כ"ד, ג). השבטים היחידים שלא נשאו נשים כנעניות הם יוסף ויהודה, שנישאו לאסנת ולתמר. אמנם, אף יהודה - לפני שנשא את תמר - נשא לאישה בת איש כנעני (ל"ח, ב), אך כשלונם של נישואין אלו (מותה המוקדם של האישה ומות שני בניה ללא זרע) מוכיח כנראה שלא היה ראוי לו לשאת כנענית, שכן הוא עיקר "תולדות יעקב". ייתכן שזוהי הסיבה לכך שלא נתפרש שמה של האישה הכנענית, לא נתפרשו נסיבות נישואיה עמו ואף לא נתפרשו נסיבות לידת בניה ופשר שמותיהם[2], שכן בנושאו את בת שוע דמה יהודה לשאר אחיו, ולא ליוסף.

בעת נישואיו עם בת שוע היה יהודה בבחינת "וירד יהודה מאת אחיו" (ל"ח, א) - שהורידוהו מגדולתו - ורק בנישואיו עם תמר עלה שוב למדרגתו כ"תולדות יעקב"[3]. יהודה ויוסף הינם, אפוא, היחידים שממשיכים את תורת הקמת המשפחה של האבות.

ד. כדוגמת האבות, יהודה ויוסף הם היחידים מבני יעקב שהתורה מאריכה בסיפור קורותיהם ובעיקר בסיפור נסיונותיהם. הם היחידים שהתורה מספרת על מעשים טובים שעשו: יוסף כצדיק בעמידתו בנסיון אשת פוטיפר, ומולו - יהודה כנכשל וכבעל תשובה בפרשת תמר. כך גם: יוסף כצדיק בסליחתו לאחיו, ומולו - יהודה כנכשל במכירת יוסף וכבעל תשובה במסירות נפשו על בנימין[4].

ה. ההשגחה המיוחדת על יהודה ויוסף נראית רמוזה כבר בשמם: שניהם היחידים ששם ה' המפורש טבוע בשמם. בשמו של יהודה טבוע שם ה' בצורתו המקורית[5], וכן אף בשמו של יוסף, כצורתו בתהילים פ"א ("יהוסף"). במקביל, שניהם הם גם היחידים שהפנייה לקב"ה טבועה בשמם: יוסף - בתפילת "יוסף ה' לי בן אחר", ויהודה - בהודאה לקב"ה.

ו. אין כל קושי לראות, שבצוואת יעקב לבניו (פמ"ט) נקט יעקב בברכתו לשאר הבנים מטבע קצרה, ובברכתו ליהודה וליוסף - מטבע ארוכה[6]. נראה בבירור, שגודל נחלתם של יהודה ושל יוסף, המרובה משל אחיהם, קשור ישירות לגודל ברכתם מפי אביהם.

ד.

נעבור לכמה עניינים כוללים יותר, הקשורים לא רק ליהודה וליוסף עצמם, אלא לשבטים שיצאו מהם. מטבע הדברים, עניינים אלו חורגים אל מחוץ לספר בראשית:

א. שבט יהודה ובית יוסף כולו הם השבטים הגדולים ביותר בשני המפקדים שבמדבר.

ב. במלחמת עמלק (שמות י"ז) מופיעים ארבעה מנהיגים: משה ואהרן - המנהיגים הקבועים, ועמם חור משבט יהודה (על ראש הגבעה) ויהושע משבט אפרים (בשדה המערכה). מנהיגים נוספים לכלל העם לא מצאנו בארבעים שנות המדבר.

ג. בפרשת המרגלים, השניים היחידים שלא כשלו הם יהושע מאפרים וכלב מיהודה.

ד. יהודה ויוסף זכו, בנוסף לנחלתם בארץ, גם בעיר מיוחדת מערי האבות בנסיבות מיוחדות. יתר על כן: שניהם זכו בעיר עוד לפני שזכו בנחלה. יוסף זכה בשכם, כפי שאומר לו יעקב - "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (מ"ח, כב). ככל הנראה, יוסף זכה בשכם כשכר על אומץ ליבו, שהלך לשכם בשליחות אביו למרות שידע את הסכנה הטמונה בשליחות זו. כלב, נשיא יהודה, זכה בעיר חברון, ושוב - עקב אומץ ליבו על שהלך אליה בשליחות משה רבו - "ויבא עד חברון", למרות שידע את הסכנה הטמונה בשליחות זו ולמרות שידע על ארבעת ענקיה המאיימים של העיר[7]. בחברון מתחילה מלכות יהודה (שמואל ב', ב'), ובשכם מתחילה מלכות יוסף (מלכים א' י"ב-י"ג).

ה. כבר כתבנו לעיל, שנחלותיהם של יהודה ושל יוסף גדולות במידה ניכרת משל אחיהם, ותופסות את מרבית שטחה של ארץ ישראל. נוסיף ונציין, שבספר יהושע זוכות נחלותיהם לתשומת לב מיוחדת: לפירוט עריהן, גבולותיהן, ולפרטים רבים אחרים, וכמות הפסוקים המוקדשת לנחלותיהם תוכיח[8].

עוד נאמר, שבני יהודה ובני יוסף היו היחידים שנחלו 'נחלה בעיתה', בעת שנצטוו לנחול את הארץ. בני גד ובני ראובן נחלו 'נחלה מבוהלת', טרם זמנה, ננזפו על כך מפי משה רבנו ואף נענשו בכך שגלו ראשונים. שאר שבעת השבטים נחלו 'נחלה מאוחרת', ננזפו מפי יהושע (פי"ח) על התרפותם ונענשו בכך שקופחה נחלתם.

עוד נזכיר, שסיפורי חיבת הנחלה וחיבת הארץ מצאנו רק אצל בני יהודה, שתבעו לקבל את חברון ולכובשה (יהושע י"ד), ואצל בני יוסף, שתבעו לעצמם נחלה נוספת (יהושע י"ז). יהושע גם מזכיר את חיבתן של נשים שנחלו את הארץ: בנות צלפחד משבט מנשה ועכסה בת כלב משבט יהודה.

ה.

נחתום מאמר זה בשני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. את בבואתם של שני המשיחים האלו ניתן לראות ביהושע - כמשיח בן יוסף, ובדוד - כמשיח בן דוד. שהרי תפקידו הראשון של מלך הוא להכרית זרעו של עמלק. את המלחמה נגד עמלק החל יהושע ברפידים (שמות י"ז) וסיים בהצלחה דוד (שמואל א' ל'), שלא כשאול שנכשל בה. יהושע, שהחל במלחמה, הוא שכבש לימים את ארץ ישראל. דוד, שסיים אותה, הוא שכבש לימים את ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן[9].

 

[1] זו דעת ר' נחמיה, הנראית יותר קרובה למציאות מדעת ר' יהודה, הסובר שתאומות נולדו עמהן. לפי ר' יהודה, נצטרך להניח (כדברי רש"י) שכל הנשים מתו בסביבות גיל ארבעים, לפני הירידה למצרים, ולכן לא נמנו שם (עיין ברש"י ל"ז, לה).

[2] הבן השלישי - שלה - מייחד לעצמו פרשה בפני עצמה. ייתכן שמו נתפרש שמו (עיין ברמב"ן), אך קצרה היריעה מלעסוק בו כעת.

[3] על פרשה זו הרחבנו מעט במאמרנו ב'מגדים' גיליון ב', ויש להקביל פרשיות נישואין אלו לפרשיות שרה והגר, ישמעאל ויצחק, ואכמ"ל.

[4] על כך הרחבנו במאמרנו הנ"ל במגדים ב', ובשיעורנו בשבוע שעבר.

[5] אנו מניחים שכדי לבטא את רעיון ההודאה (כפי שמנומק שמו של יהודה בהולדתו) לא היה בהכרח צורך בשלש האותיות הראשונות כפי שהן.

[6] אמנם, יעקב נקט גם מטבע ארוכה בדבריו לשמעון ולוי, אך שם אין זו ברכה. ושמא ראוי אף להזכיר, שבין ששת השבטים שנמשלו לבעלי חיים בברכות יעקב ומשה - יהודה (אריה), ויוסף (שור) הם היחידים שבעלי החיים שנמשלו להם עומדים בבסיסה של המרכבה (ביחזקאל פ"א).

[7] עיין במאמרנו במגדים י', שם הרחבנו על כך.

[8] לגבי נקודה זו - אף נחלת בנימין עימם.

[9] יש נקודות נוספות רבות בייחודם של יהודה ויוסף, ומפני טורח הציבור גנזנו אותן, ולא העלינו אותן במאמר זה.