פרשת בראשית - למך אבי נח

  • הרב יעקב מדן

פרשת בראשית - למך אבי נח / הרב יעקב מדן

א. האם היה למך נביא?

תקוות גדולות נתלו בנח כבר מעת לידתו:

"ויחי למך שתים ושמֹנים ומאת שנה ויולד בן: ויקרא את שמו נח לאמֹר, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'".
(ה', כח-כט)

נח עתיד היה, לפי מחשבת אביו, לרפא את קללת האדם הראשון - "ארורה האדמה בעבורך" (ג', י"ז). וכיצד ידע למך שבנו אינו ככל הבנים? בלשון אחרת שאלו זאת בעלי התוספות:

"תימה, למה לא אמרו נביא גדול היה למך שקרא לבנו נח, כמו שאמרו נביא גדול היה עבר שקרא לבנו פלג?".

ב. נח ומשה

"ויאמר ה' - לא ידון רוחי באדם לעֹלם בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה". (ו', ג)

שני רמזים בפסוק זה למשה רבנו, שעתיד לעמוד מזרעו של נח להושיע את ישראל: "משה" בגימטריא "בשגם", והמילים "והיו ימיו מאה ועשרים שנה". ואכן, כך נדרש הפסוק במדרש:

"אמר ר' חנינא בר פפא: אפילו נח שנשתייר מהם - לא שהיה כדַי, אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו, שנאמר 'בשגם' - זה משה, דחושבניה דדין הוטא - חושבניה דדין. רבנן מייתו לה מהכא: 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה', ומשה חי מאה ועשרים שנה". (ב"ר כ"ו, ו)

לדעת ר' חנינא, הקב"ה הציל את נח מהמבול בשביל משה שעתיד לעמוד ממנו. נראה, שלנגד עיניו של ר' חנינא עמדה התיבה שעשה נח, ובאותה תיבה עצמה ניצל לימים משה בסוּף שעל היאור. נח, שניצל מהמבול שטבעו בו אנשי דורו, יעמיד מזרעו את משה, שנמשה מן היאור שטבעו בו ילדי דורו. שניהם - נח ומשה - הקימו עולם חדש, עולם של התגלות שכינה, ברית עם הקב"ה וקבלת תורה ומצוות: שבע המצוות שקיבל נח, כנגד תרי"ג המצוות שקיבל משה[1].

אם אכן היה בנח משהו מדיוקנו של משה יוצא חלציו - שמא הבחין בו למך אביו, כדרך שראתה אמו של משה בעת לידתו "כי טוב הוא"[2].

ג. נח או מנחם?

עוד שואלים בעלי התוספות:

"קשה, היה לו לקרותו מנחם?"

אם תלו בנח תקווה ""זה ינחמנו" - מן הראוי היה לקרוא לו "מנחם"?!

ייתכן, שמשאלת לבו הגלויה של למך, שבנו ינחם את העולם על קללת האדמה, לא הייתה אלא ביטוי לחרדת לבו הכמוסה מכך שראה את קללת האדם. עד ימיו של למך, לא מת בעולם שום אדם במיתה טבעית (פרט להבל שנרצח). מיום שנולד למך ועד שהוליד את נח בכורו - מתו לא פחות משלושה מאבותיו: כשהיה למך בן נ"ו שנים מת אדם הראשון, כשהיה בן קי"ג נלקח השמיימה חנוך סבו וכשהיה בן קס"ח מת עליו שת, אבי-גזעו. זמן לא רב לאחר שנתייתם למך משלושת אבותיו נולד לו נח, וקראוֹ למך על שם אבלו, על שם פחדו מן המוות ומן הקללה - "זה ינחמנו"[3]. או אולי סבר למך שבמותם של אלו, ובעיקר במותו של אדם הראשון, נתכפר חטאו של האדם, ויקיץ הקץ על קללת חטאו. ואולי המשיך למך וסבר שדווקא נח בנו - הדור העשירי - יכפר על החטא הקדמון[4].

ד. תקוות שנתבדו

אם היה למך סבור שיתקיים בו מעין המשנה באבות - 'שכל הדורות היו מכעיסים ובאים' עד שבא נח ונטל שכר כולן (ה', ב), כדרך שנאמר לימים באברהם - נכזבה תוחלתו. אם קיווה למך שתיפסק קללת האדמה בימיו של נח, הרי שבמקום זאת חזרה הארץ לתוהו ובוהו במבול. קללת האישה - "הרבה ארבה עצבונך והרונך" - עברה אצל נח לשלב חדש, ונח הוליד בן חמש מאות שנה. קללת המוות, שבאה עד עתה על יחידים, מחתה את כל האנושות בבת אחת. תפילתו של למך - "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" - שינתה משמעות לחלוטין:

"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו". (ו', ו)

וחזונו של למך - להיכן הלך?

ה. ברכה שהפכה לקללה

הבאנו שורה שלמה של חשבונות שיכול היה למך לעשות, ושורה שלמה של תקוות שיכול היה לתלות בנח בנו. דיוקנו של משה, בית שנתמלא אורה, חישובי שנים, חישובי דורות, חישובי קיצים, ועוד ועוד ועוד. אך דומה, שבסיסם של כל חשבונות האלו - ה'דתיים', ה'מיסטיים' וה'משיחיים' - היה חישוב ריאליסטי פשוט, שיסודו בלמך השני - בנו של קין, המקביל ללמך אבי נח[5]. אותו למך (שהפך לימים למחותנו של למך אבי נח, משנישאה נעמה בתו לנח) היה מבשר הקדמה התרבותית והטכנולוגית[6]: בנו האחד ייסד את הרכוש והמקנה, בנו השני פיתח את התרבות ואת כלי הנגינה, ובנו השלישי המציא את תעשיית המתכת על כל העושר הגנוז בה. ומשנתפתחה תעשיית המתכת - לא פלא שלמך אבי נח צפה שבנו ימציא את המחרשה, וינחמהו מן האדמה אשר אררה ה'.

אך רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. למך מבני קין - חכם גדול היה, אך חכם להרע. הקדמה התרבותית והאנושית שבישר - לא הייתה עמה קדמה רוחנית ומוסרית:

"ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טֹבת הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו". (ו', ב)

בעלי השררה, אנשי השם, הרשו לעצמם לגזול את נשי רעיהם החלשים מהם. אם נלמד ממה שכמעט אירע מאוחר יותר לאברהם במצרים ובפלשת, ניתן להניח שבני האלהים לא נטלו את נשי רעיהם ער שרצחו את בעליהן.

ו. השירה הראשונה במקרא

פרשת בראשית מהווה אכסניה לראשיות רבות. בין השאר, היא מכילה בתוכה גם את השירה הראשונה במקרא - שירת למך לנשיו. וכך אמר בן בנו של קין:

"עדה וצִלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי
כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי:
כי שבעתים יֻקם קין ולמך שבעים ושבעה". (ד', כג- כד)

שיר נאה, עם צלעות בנויות היטב ובהקבלה ישרה; אלא שמבעד למסגרת האומנותית היפה נשקף תוכן אפל למדי, תוכן של הרג ונקמה. למעשה, ככל שירות המקרא, אף שירת למך - שירת מלחמה היא. למך מתאר בה לנשיו את גבורתו ואת יכולתו לנקום את פצעו בהריגת האיש החובל בו, ולנקום את חבורתו בהשמדת זרעו של החובל למען לא יישאר לו גואל דם ונחלה עלי אדמות. אם קין, אבי-אביו של משוררינו, נקם שבעתיים את חילול כבודו על המזבח בהריגת הבל אחיו - בא בן בנו ונוקם נקמת עצמו על חבלה ועל פצע פי שבעים ושבעה.

עפ"י נימתו של השיר, נשיו של למך מצוּות להאזין לו, והן מוּתְרות מחמתו על משמעות חילול כבודו של אדונן, שאינו מבליג ואינו מוחל אלא מכה מכת מוות סביבותיו.

בראש הנפילים אנשי השם, עמד - אם כן - לא אחר מאשר למך מבניו של קין. נאה היא גבורתו של למך, וראויה היא לאביו של תובל קין, שהיה לוטש כל חורש נחושת וברזל - אבי תעשיית הנשק הראשונה. מן הסתם, סיפק הבן לאביו את כלי הנשק שבו ביצע את נקמתו באיש ובזרעו. נאה הוא השיר, וראוי הוא גם לאביו של יובל, שהיה אבי כל תופס כינור ועוגב, ומן הסתם אף חיבר לשירו של אביו מנגינה עריבה. מן הסתם, דמתה היא לאחת מיצירותיו של ריכארד ואגנר, שלצליליה הובלו יהודים אל תאי המוות. והרי אתה למד מראשיתה של ההיסטוריה כמו מאחריתה עד כמה התרבות והמצפון אינם חייבים לדור בכפיפה אחת. אם תמהת על בני האומה הגרמנית, ממציאי תעשיית המתכת של אירופה וערש התרבות המוסיקלית שלה, כיצד הגיעו לרמה מוסרית כה ירודה ולהוויית חיים כה מרושעת - כלך לך אצל למך ואצל יובל ותובל קין בניו.

קדמה תרבותית וטכנולוגית המלווה ברמת מוסר כה נחותה - אחת דינה:

"אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה". (ו', ז)

לימים, תשוב הקללה ותתעורר, וקללת "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" תהפוך למלחמה עולמית:

"מחֹה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". (שמות י"ז, יד)

וכשם שפתחה התורה בשירת נקמה - כך היא חותמת בשירת נקמה, שירת 'האזינו':

"כי אשא אל שמים ידי
ואמרתי חי אנֹכי לעלם:
אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי
אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם:
אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר
מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב:
הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום
ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". (דברים ל"ב, מ-מג)

וכאן ההבדל הגדול שבין נקמתו של בריון אלים מזרע קין, שהתורה נזקקה לה כדי לפתוח לנו חלון לעולמם של 'בני האלוהים' שבשל אלימותם מחה הקב"ה את עולמו במבול, לבין נקמתו של "הצור תמים פעלו צדיק וישר הוא", הנוקם את דם עבדיו על אדמתו. דמם השפוך של אלו זועק מן האדמה עד היום, והקב"ה לא ינקהו. הוא לא יזכה את שופכי הדמים בנחלתו ובאדמתו. "וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה".

ז. קללה שהפכה לברכה

מלמך החכם והרע, מבניו של קין, נשוב ללמך התמים והטוב, מבניו של שת, אביו של נח. לכאורה, נכזבה תוחלתו: בא מבול לעולם, נמחתה כל ברייה, טבעה המחרשה, ירדו למצולות הכינור והעוגב, שקעה התרבות המפותחת והרעה. לאחר המבול, המבנה הראשון שהוקם בעולם החדש היה מזבח: מזבח תורה ומזבח כפרה. נח, שלא הצליח לנחם את האדמה מעצבונה, מעלה ניחוח לפני ה'.

"וירח ה' את ריח הניחֹחַ, ויאמר ה' אל לבו - לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם... ולא אֹסִף עוד להכֹּת את כל חי כאשר עשיתי". (ח', כא)

כאן בטלה קללת "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו". ה' גומר בלבו שלא יבוא מבול נוסף. ועם זאת - הבטחה נוספת: "לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בעבֻר האדם" - כלומר, נתבטלה קללת "ארורה האדמה בעבורך". שוב קמה לתחייה ברכתו של למך, "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'".

ומכאן לברית הקשת:

"והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן: וזכרתי את בריתי...". (ט', יד-טו)

שתי מטרות לקשת: האחת - למנוע מבול, את קללתו של למך בן קין; והשנית - לדשן את האדמה בגשמי ברכה, להגשים את ברכתו של למך בן שת.



[1] תשע עשרה השוואות ניתן למנות בין נח למשה, ו"תן לחכם ויחכם עוד".

[2] ושמא אף נח - משנולד, נתמלא הבית אורה.

[3] כאותו תינוק שנולד בערבייא (אל ערוב?) עם חורבן הבית ונקרא מנחם, והוא שעתיד להושיע את ישראל.

[4] ואולי חישב למך קיצים, כפי שאירע לימים מאוחרים יותר, ותלה ציפיות בנח - ראשון הנולדים באלף השני (נח נולד בשנת אלף נ"ו).

[5] הקורא ודאי שם לב לכך ששמות בני קין מקבילים כולם לבני שת: קין לקינן, חנוך לחנוך, עירד לירד, מחויאל למהללאל, מתושאל למתושלח ולמך ללמך.

[6] עיין רמב"ן, "שהיה למך איש חכם מאד".