שמואל א | פרק י"ז | דוד וגלית | 2

ה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ

תוך כדי הימצאותו במחנה ישראל, שומע דוד את השמועה על הפרס שהוצע למי שיכה את גלית:

(כה) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל:[1]

הבטחת פרסים למנצחים בקרב מוכרת לנו ממקומות נוספים. בתחילת ספר שופטים מסופר על הצעתו של כלב בן יפונה "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה" (שופטים א', יב), ודוד מכריז לפני הקרב על ציון: "כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר" (דה"א י"א, ו). עם זאת, הפרס המובטח כאן נראה גדול יותר, שכן הוא כולל הן מרכיבים כלכליים הן מעמד אישי - קשר משפחתי עם המלך.

פרס זה מעיד על שני דברים. ראשית, הוא מבטא את מעורבותו האישית של שאול בכל הנושא. כבר הזכרנו כי למעשה שאול הוא זה שאמור לצאת לקרב מול גלית; הפרס האישי מאת שאול מדגיש את הנגיעה האישית שיש לו בכך שמישהו יעשה במקומו את המלאכה.[2] שנית, הפרס ממחיש את הפחד הגדול של בני ישראל לצאת למערכה. רושם זה מתחזק לאור התמונה המצטיירת, כי גם הפרס הגדול אינו מצליח לעורר מישהו לקבל עליו את המשימה. אפשר שאת התמונה הזו מחזקת גם שאלתו של דוד:

(כו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים:

ניתן להבין את דבריו כשאלה אינפורמטיבית בלבד, הנובעת מרצון לשמוע מהו הפרס המובטח. לדעת רלב"ג, דוד ראה כאן את התחלת ההתגשמות של משיחתו למלכות:

והנה התנדב דוד להלחם עם הפלשתי כאשר ידע מה יעשה לאיש אשר יכנו... שכבר נשען בזה על מה שייעדו שמואל מן המלוכה, וכאילו חשב שזה יהיה כלי להשלים רצון השם ית' בצמיחת מלכותו, כי עם היותו חתן המלך יתכן שתגיע לו ההצלחה במלוכה.

ואולם, אפשר ששאלתו של דוד אינה בקשת מידע שסימן שאלה בסופה, אלא תמיהה רבתי, שבסופה - סימן קריאה. לאחר ששמע על הפרס הגדול המובטח, תמה דוד על עצם הצורך בפרס כה גדול: והרי לכל אדם מישראל צריך להיות עניין אישי להסיר את החרפה מעל ישראל - ומי הוא בכלל הפלשתי הערל הזה, אשר חירף מערכות א-לוהים חיים והכול פוחדים כל כך מפניו?! הוכחה פשוטה לפירוש זה היא העובדה שדוד אינו מסתפק בתשובה אחת, והוא שב ושואל כלא-מאמין על טיבו של פרס בלתי-מוצדק זה:

(כז) וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ... (ל) וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן:

נראה כי כך גם יש להבין את העובדה, שבסופו של דבר הגיעו דבריו עד שאול:

(לא) וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ:

כעת מגיע רגע המפגש בין שאול ודוד: המלך הירא, המבקש מישהו שיקבל עליו את המשימה הראויה מלכתחילה לו עצמו, ומוכן להבטיח בתמורה גדולות ונצורות, מצד אחד; ומצד שני - הנער הצעיר, שאינו מבין כלל מדוע אין איש יוצא להילחם נגד הפלשתי הערל, והוא חדור אמונה ברורה בניצחון על מי שהעז לחרף מערכות א-לוהים חיים.

ו. דוד לפני שאול

אף כי נכונותו של דוד להילחם בעצמו הייתה מובנת מתוך תמיהתו (על פי הבנתנו), מדוע יש צורך בפרס גבוה כל כך על התנדבות למשימה שאינה דורשת כל התלבטות - בכל זאת, עד כה לא אמר דוד דברים מפורשים בעניין זה. עתה, בעמדו לפני שאול, מביע דוד לראשונה את רצונו להילחם עם גלית באופן ישיר:

(לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו[3] עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה:

בשלב זה דוחה שאול את הצעתו של דוד:

(לג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו:

בדברים אלו ממשיך שאול את תפיסתו עד כאן, הרואה את המצב בעיניים 'חילוניות', מבלי לתת מקום לאמונה בישועת ה' גם כשיחסי הכוחות אינם מאוזנים. ייתכן, שבאופן אירוני שם המקרא בפיו של שאול את תיאורו של גלית כ"איש מלחמה", תוך התעלמות מכך ש"ה' איש מלחמה, ה' שמו" (שמות ט"ו, ג).

בתגובה, משכנע דוד את שאול על ידי סיפור ניצחונו בעבר על הארי והדוב. תחילה מספר דוד את העובדות:

(לד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: (לה) וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו: (לו) גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים:

מה משמעותו של סיפור זה? יש לשים לב לכך, שדברי דוד נחלקים, כמודגש, לשניים. תחילה מתאר דוד את גבורתו בהכאת הארי והדוב בסדרת פעלים - "וְיָצָאתִי... וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי... וְהֶחֱזַקְתִּי... וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו" - ומתקבל הרושם שהוא מתפאר בכוחו שלו. נראה, שעל דברים אלו שאול כלל לא הגיב, ובמידה מסוימת נגרמה לו אכזבה, שכן גבורה מול ארי ודוב עדיין אינה מבטיחה ניצחון על איש מלחמה כגלית. משום כך מוסיף דוד היגד נוסף, שיש בו כדי לשנות את התמונה לגמרי:

(לז) וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה...

רק כעת, כאשר מביע דוד את ביטחונו בה', שהוא אשר נתן לו כוח לעשות חיל והצילו מיד הארי והדוב, והוא גם שיציל אותו מיד הפלשתי, מסכים שאול שדמות מיוחדת עומדת מולו - אדם שכוחותיו הטבעיים עולים בקנה אחד עם עצמתו הרוחנית:

...וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ:[4]

דוד ניחן ללא ספק באומץ ובגבורה, אך עדיין צריך היה לזכור לאורך כל הדרך, שכוחו וגבורתו נובעים מסייעתא דשמיא, ולא להסיר תובנה זו מדעתו.

מכל מקום, ייתכן שבסיפור זה קיים מסר נוסף. בפרק ט' הזכרנו, שהכתוב מכנה את המלך "נגיד", ועמדנו על כך שמשמעות המילה היא 'רועה' (השווה שמ"ב ה', ב). תפקידו של מנהיג בישראל מקביל לתפקיד הרועה המוביל את צאנו ושומר עליו מכל משמר. בדבריו מתאר דוד את מסירותו לצאנו, אשר הביאה אותו לצאת לקרב מול ארי ודוב - ובלבד שהצאן לא יופקר. ייתכן אפוא, שבדברים אלו יש גם רמז כלפי שאול, שאינו נוהג באותה מסירות כלפי צאנו-עמו, ואינו יוצא לקרב להצלתם.

לאחר שמסכים שאול שדוד יצא לקרב, מתאר הכתוב אפיזודה קצרה:

(לח) וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע[5] נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן: (לט) וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו:

מה פִּשרהּ של תמונה זו? ראשית, יש משמעות לעובדה ששאול מלביש את דוד במדיו הוא. מעשה זה עשוי להעיד על קִרבה אישית, כפי שעושה יונתן בפרק הבא: "וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ" (י"ח, ד). יותר מכך: ייתכן שהדבר מסמל גם העברת סמכויות, כפי שמצאנו בהקשרים אחרים. כך, למשל, מועברת הכהונה הגדולה לאלעזר לפני מותו של אהרן: "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם" (במדבר כ', כה-כו). וכך גם ניתן להבין את מעשהו של אליהו בשעה שבא למשוח את אלישע לנביא תחתיו: "וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו" (מל"א י"ט, יט). העובדה ששאול מלביש את דוד בבגדיו מסמלת אפוא את התחלת התגשמות נבואתו של שמואל - שאף היא עסקה בבגדיו של שאול: "...וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ט"ו, כז-כח).

ואולם, בתמונה זו יש גם מבט אירוני. שאול רואה את הקרב כקרב רגיל, ואת דוד - כלוחם רגיל, ועל כן הוא מנסה לציידו בציוד הקרב הטוב ביותר: ציודו שלו. אך דומה שדוד כבר הבין, כי קרב זה לא יתנהל בדרך בה בחר הפלשתי. בדרך זו אין כל אפשרות ריאלית לנצח, ודוד אינו מצפה לנס כה מנוגד לדרך הטבע: ניצחון בקרב פנים אל פנים מול ענק מזוין היטב. דוד מבין שהמפתח לניצחון - בסייעתא דשמיא, אך באופן הקרוב להיות טבעי - טמון ביכולת לנצל את נקודות התורפה של הפלשתי, תוך שימוש בכישרונותיו הטבעיים של דוד.

ז. דוד מול גלית

דוד בוחר להשתמש בכלים ובחלוקי נחל:

(מ) וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי:

יש לשים לב לתרגיל ההטעיה של דוד. דוד מחביא את חלוקי הנחל, אוחז בידו האחת במקל ובידו האחת בקלע, ובכך מטשטש את הדרך שבה בחר להילחם בגלית. אל מול פעולה מתוחכמת ועדינה זו, מתוארת באריכות סדרת הפעולות הגסה של הענק הפלשתי, הנחלקת לארבעה פסוקים במבנה הדרגתי בולט לעין:

ביטחונו העצמי של הפלשתי מתפתח מרגע לרגע. בשלב הראשון (I) גלית מודע לקיומו של נציג ישראלי שהעז, סוף סוף, לצאת לקרב עמו. גלית טרם רואה את דוד, אך הוא פוסע בזהירות אל מקום הקרב המיועד, ולפניו הולך האיש נושא הצינה כדי להגן עליו. ואולם, כאשר רואה הפלשתי מרחוק[6] את דוד (II), הוא מופתע למראה הנער האדמוני, יפה המראה, ובז לעומד מולו. כשהוא כבר עומד מול דוד, הוא מתבטא כלפיו באופן מזלזל - "כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת" - ומבלי משים נופל בפח שטמן לו דוד: במקום לראות לפניו מקל וקלע, הוא רואה "מקלות". בשחצנותו הרבה מקלל גלית את דוד באלוהיו,[7] ולאחר מכן פותח כבר את מהלך הקרב, תוך ביטויי זלזול נוספים בדוד.

בשלב זה נושא דוד את נאומו הנמלץ, רווי הביטחון והאמונה בה':

(מה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ: (מו) הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל: (מז) וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ:

דברים נמלצים אלו מדברים בעד עצמם. עם זאת, יש לתת את הדעת על נקודה אחת המודגשת בדבריו של דוד - החזרה על עניין החרב והחנית: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל... וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה'...". הדגשה זו אינה מקרית, שהרי גם בהמשך הפרק חוזר המקרא ומדגיש: "וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד" (פס' נ). יתרה מזאת, בסופו של דבר שימשה חרבו של גלית במערכה למטרה אחת בלבד: "וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ" (פס' נא).

הניגוד הכפול בין ישועת ה' לבין החרב והחנית, מכוון קודם כול כלפי גלית, אך דומה שיש בו גם יותר מרמז ביחס לשאול עצמו. פעמים רבות לאורך הספר מופיעה דמותו של שאול יחד עם חרב וחנית - כמי שזקוק לביטחון אישי מתמיד, ואינו חש בטוח באין החרב והחנית בידו:

וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (י"ג, כב);

וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית (י"ח, י-יא);

וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד. וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר
(י"ט, ט-י);

וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ
(כ', לב-לג);

וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו (כ"ו, ז).[8]

הניגוד בין הביטחון בחרב ובחנית לבין חוסר הביטחון בה', כפי שבא לידי ביטוי בכמה ממלחמותיו של שאול, יוצר הקבלה קשה בין שאול לבין גלית. האירוניה הטרגית היא, שבסופו של דבר היה סופו של שאול כסופו של גלית - למות דווקא בחרבו שלו, שלא הצילה אותו:

(ד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ (ל"א, ד).[9]

אל מול תופעה זו, בולטת אמונתו הגדולה של דוד והמסר העיקרי שבדבריו, שכל כך היה חסר לשאול לאורך מלכותו בכלל, ובתחילת המערכה הנוכחית בפרט:

כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה', כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה.