דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל | פרק י"א | הסיר והבשר

קובץ טקסט
א. הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר
בפרק זה אנו מגיעים לסופה של הנבואה הרחבה שבפרקים ח'–י"א. זקני יהודה שבאו לשבת לפני יחזקאל עודם מחכים לתשובה לשאלתם, ולנו טרם נודעה הבעיה שהטרידה אותם, ובגללה באו לביתו של יחזקאל. בינתיים פסענו עם יחזקאל בסיור מודרך בירושלים, הכרנו את התועבות הנעשות בה (פרק ח'), ראינו את העונש הצפוי ליושביה (פרק ט') ועמדנו על התוצאה הרוחנית של התועבות והחמס: הסתלקות השכינה מן המקדש מזרחה (פרק י'), לפי שעה עד "פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי" (שם, יט). כעת, בפרק י"א, אנו מתוודעים לשני פתגמים של תושבי ירושלים, שהשני שבהם מהווה את המוקד של הנבואה כולה. ואולם, תחילה נעסוק בפתגם הראשון ובהתמודדות איתו:
(א) וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ וַתָּבֵא אֹתִי אֶל שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי הַפּוֹנֶה קָדִימָה וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ וָאֶרְאֶה בְתוֹכָם אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן עַזֻּר וְאֶת פְּלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָהוּ שָׂרֵי הָעָם: (ב) וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים הַחֹשְׁבִים אָוֶן וְהַיֹּעֲצִים עֲצַת רָע בָּעִיר הַזֹּאת: (ג) הָאֹמְרִים לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר:
מי הם אותם "עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ"? בפרק ח' כבר פגשנו קבוצה שגודלה דומה: "כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (ח', טז); אבל הללו היו "פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ", ואילו כעת הנביא רואה את האנשים במקום שאליו הגיעה השכינה, בשער בית ה' שבמזרח. אפשר שאלו אותם אנשים, אלא שבינתיים שינו אף הם את מקומם; ואפשר שזו קבוצה אחרת. מכל מקום, בדומה לשבעים הזקנים הנזכרים בפרק ח', גם הקבוצה שלפנינו כוללת אנשים משכבת ההנהגה של העם, ובהם השרים יאזניה בן עזור ופלטיהו בן בניהו, שאינם מוכרים לנו ממקום אחר במקרא. והינה, מתברר שקבוצה זו אחראית להפצת סיסמה שנועדה להרגיע את העם ולעודד אותם להמשיך בדרכם הרעה: "לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים, הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר". מה משמעותה של סיסמה זו?
על מנת להבין אותה, נפריד תחילה בין חלקיה. החלק השני – "הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" – נראה קל להבנה: "היא", כלומר ירושלים, מגינה על תושביה כשם שהסיר מגן על הבשר שבו שלא יישרף. משפט זה מביע תחושת ביטחון, ולכן קשה להבין את החלק הראשון – "לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים" – המביע לכאורה ייאוש. הפירוש המסתבר הוא הפירוש הרווח (רש"י, רד"ק ועוד), שאין לקרוא מילים אלו כרצף אחד – "לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים" – אלא יש לפסק ביניהן: "לֹא בְקָרוֹב, בְּנוֹת בָּתִּים!", ופירוש המשפט: "לא בקרוב תהיה הגזרה שמתנבא הנביא עלינו, לפיכך לא נחוש לדבריו ונבנה בתים" (רד"ק). לפי פירוש זה, אנשי ירושלים טוענים כי נבואות החורבן של יחזקאל ושל נביאים אחרים מכוונות לעתיד הרחוק, "לֹא בְקָרוֹב", ועל כן בינתיים יש להמשיך בחיי השגרה כרגיל, ובכלל זה "בְּנוֹת בָּתִּים".
פירוש זה עולה בקנה אחד עם הידוע לנו גם מספר יחזקאל עצמו על היחס של העם לנבואות החורבן. העם לא שלל נבואות אלו לחלוטין, אך סבר שהן אמורות לזמן רחוק, וכפי שנראה במפורש כבר בפרק הבא: "בֶּן אָדָם הִנֵּה בֵית יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא" (י"ב, כז). לאור זאת יובן היטב משל הסיר והבשר, שהרי אף הוא עוסק במצב זמני: כשיִכלו המים שבסיר, שוב לא יוכל להגן על הבשר, והוא יישרף. טענתם של האנשים היא שהחורבן אומנם בוא יבוא, אך דבר זה יקרה בעתיד הרחוק, וכעת עדיין יש מים בסיר, כלומר עדיין יש זמן, ובזמן הזה אפשר גם לבנות בתים.[1]
 
ב. הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר
כנגד הפתגם המחוצף של אנשי ירושלים, אומר הקב"ה ליחזקאל שההפך הוא הנכון:
(ד) לָכֵן הִנָּבֵא עֲלֵיהֶם הִנָּבֵא בֶּן אָדָם: (ה) וַתִּפֹּל עָלַי רוּחַ ה' וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' כֵּן אֲמַרְתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמַעֲלוֹת רוּחֲכֶם[2] אֲנִי יְדַעְתִּיהָ: (ו) הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל:[3] (ז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ הֵמָּה הַבָּשָׂר וְהִיא הַסִּיר וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ: (ח) חֶרֶב יְרֵאתֶם וְחֶרֶב אָבִיא עֲלֵיכֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (ט) וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתּוֹכָהּ וְנָתַתִּי אֶתְכֶם בְּיַד זָרִים וְעָשִׂיתִי בָכֶם שְׁפָטִים:[4] (י) בַּחֶרֶב תִּפֹּלוּ עַל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': (יא) הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר וְאַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר אֶל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם: (יב) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר בְּחֻקַּי לֹא הֲלַכְתֶּם וּמִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם:
בפתח הדברים ה' חוזר על הרעיון העובר כחוט השני לכל אורכה של הנבואה: העבירות שבין אדם לחברו, ושפיכות הדמים בראשן, הן שחרצו את גורלם של העיר ותושביה.
מפס' ז ואילך ("לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה'...") מובאת התגובה לפתגם גופו, אך למעשה יש להבחין בשתי תגובות נפרדות. כל אחת מהתשובות לפתגם עושה בו שימוש אחר, הכרוך בשינויים במילים ובמשמעותן.[5] התשובה הראשונה מובאת בפס' ז–י, ועיקרה במשפט: "חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ הֵמָּה הַבָּשָׂר וְהִיא הַסִּיר וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ". התשובה השנייה מופיעה בפס' יא–יב, ועיקרה במשפט: "הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר וְאַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר". בדומה למה שכבר ראינו בנבואות אחרות (כגון בפרק ו'), שני החלקים בתשובת ה' מובחנים זה מזה על ידי החתימה של כל אחד מהם בביטוי השגור בספר יחזקאל: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ". הבה נבחן אפוא את היחס בין שתי התגובות.
התגובה הראשונה מדגישה שירושלים אכן תהיה לסיר – אך רק עבור החללים: "חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ הֵמָּה הַבָּשָׂר וְהִיא הַסִּיר וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ". רק החללים ייוותרו בירושלים; מי שיישארו בחיים יצאו ממנה. באופן אירוני, הבשר שעליו יגן הסיר לא יהיה אלא בשרם המת של החללים שנרצחו בשפיכות הדמים שהייתה בעיר.
גם מדברי ה' כאן ניכר שהעם אכן מודע לעונש העתיד לבוא עליו: "חֶרֶב יְרֵאתֶם וְחֶרֶב אָבִיא עֲלֵיכֶם". העם אכן ירא מן החרב, אך סבר שהיא תגיע בזמן מאוחר יותר, וכאן הנביא מדגיש שהחרב תבוא עליהם, ולא בעתיד הרחוק.
יש לתת את הדעת על המשפט המסיים חלק זה בתשובה של ה': "בַּחֶרֶב תִּפֹּלוּ, עַל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם". מה משמעותו של המשפט על הגבול? לפי הפירוש הרווח, הכוונה למה שאירע בסופו של דבר לצדקיהו, שנלכד בערבות יריחו והובא למשפט אצל נבוכדנאצר ברבלה בארץ חמת (ירמיהו נ"ב, ט), דהיינו בגבולה הצפוני של ארץ ישראל (עיינו במדבר י"ג, כא; ל"ד, ח). עם זאת, ייתכן שהכוונה לעצם לכידתו של צדקיהו בערבות יריחו, ויש בכך מן הטרגדיה, שגם אם יהיו מי שיצליחו לברוח מהעיר, הם לא יוכלו להינצל מן האויב ויילכדו ברגע האחרון, ממש בטרם יחצו את הגבול למקום מבטחים.[6]
נעבור לתגובה השנייה: "הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר וְאַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר אֶל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם". הסיום חוזר על רעיון המשפט על הגבול, אך החלק הראשון אינו מובן: אם העיר לא תהיה לכם לסיר, כיצד תהיו אתם בתוכה לבשר? המפרשים נדחקו למדיי בפירוש משפט זה: "אבל לא בתוכה ממש, כי אל גבול ישראל אשפוט אתכם, ותהיו כבשר שמבשלים אותו והוא נמק בתוכו... ושם בגבול ישראל יגיע זמן בשולכם" (רד"ק), רוצה לומר: היא אכן לא תהיה לכם לסיר ולא תגן עליכם, אך אתם תהיו כבשר הנמק בתוכה, אם כי סופו של התהליך לא יקרה בתוכה.
בשל הדוחק שבפירוש זה, נראה שיש לבאר את המשפט בדרך שונה, והיא שלפנינו משפט חסר, שנכתב בקיצור, על דרך 'מושך עצמו ואחר עימו', ושיעורו: "הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר וְאַתֶּם [לא] תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר".[7] פירוש זה מתחזק מן הפסוק הבא, שמסתבר שיש לקרוא גם אותו בדרך דומה: "אֲשֶׁר בְּחֻקַּי לֹא הֲלַכְתֶּם וּמִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם". כזכור, לעיל ה', ז נאמר: "בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם". שני הפסוקים זהים כמעט, ומההשוואה ביניהם עולה שיש להשלים גם במקומנו את המילה 'לא' לפני המילה "עֲשִׂיתֶם" שבסוף הפסוק. נמצאנו למדים שתופעה זו שגורה בלשונו של יחזקאל, ועל כן יש לפרש כך גם את פסוקנו, ואז לא ייוותר כל קושי: העיר לא תהיה להם לסיר, והם לא יהיו בתוכה לבשר, שכן הם יוצאו מן העיר ויישפטו על גבול ישראל.
נוכל אפוא לסכם ולומר, ששתי התגובות מביעות שני היבטים שונים בתשובת ה': הראשונה הדגישה שרק המתים יהיו לבשר שבתוך הסיר, והשנייה – את הניגוד המוחלט לטענת העם שהעיר היא הסיר והם הבשר שבתוכה.
והינה, בעוד יחזקאל מתנבא, מתרחש לפתע אירוע מזעזע:
(יג) וַיְהִי כְּהִנָּבְאִי וּפְלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָה מֵת וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶזְעַק קוֹל גָּדוֹל וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה' כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל:
פלטיהו בן בניה, אחד משני השרים שהוזכרו בפס' א בין "הָאֲנָשִׁים הַחֹשְׁבִים אָוֶן וְהַיֹּעֲצִים עֲצַת רָע בָּעִיר הַזֹּאת", מת. מסתבר שגם מוות זה אינו אלא במראה הנבואה. ויש לתהות: מה היחס בין מותו כעת ובין הצו שכבר ניתן בפרק ט' לששת האנשים להרוג את כל יושבי העיר מלבד הנאנחים והנאנקים על התועבות הנעשות בה? ייתכן שרק עתה הגיע המשחית לקבוצה זו, ואדרבה, מותו של פלטיהו הוא ממעשיהם של המשחיתים; אלא שאם כן, קשה להבין מדוע מת רק הוא, ולא מתו עשרים וארבעה האנשים שהיו עימו. ושמא לא היה מותו של פלטיהו אלא התחלת העונש, וזו הסיבה שיחזקאל, שמבין כי גם האחרים עומדים להיפגע, ממהר לזעוק: "אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה', כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל".
זוהי זעקתו השנייה של יחזקאל במהלך הנבואה. לעיל פרק ט', כשהחלו המשחיתים להכות את יושבי העיר, זעק בלשון דומה: "אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה' הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם" (ט', ח). בשני המקומות כינה יחזקאל את יושבי ירושלים "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל". מסתבר שכינוי זה הוא טעות גדולה של יחזקאל. טעות זו נוגעת למסר המרכזי שבאה הנבואה לומר, ומסר זה מתקשר לפתגם השני שהיה שגור על פיהם של יושבי ירושלים.
 
[1]   נזכיר בקצרה שתיים מהצעות הפירוש האחרות לפתגם קשה זה:
     א. מלבי"ם הציע ש"לא בקרוב" אינו מבחינת הזמן, כי אם מבחינת המקום. לדעתו, את הדברים אמרו אלו שעודדו את המשך המערכה עם נבוכדנאצר והתנגדו לכניעה לו, ובפיהם הצעה טקטית: "שהזהירו את העם שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה, כי שם אוכלת אש האויב, ובארו הטעם כי היא הסיר ואנחנו הבשר, וכמו שאין לקרב את הבשר אל דופני הסיר בלא אמצעי שהוא המים המפסיקים בין הבשר והסיר, כן אין לקרב הבתים אל החומה". הקושי בפירוש זה הוא שזוהי עצה טכנית, שאין לה דבר עם ההגדרה של האנשים הללו כ"הָאֲנָשִׁים הַחֹשְׁבִים אָוֶן וְהַיֹּעֲצִים עֲצַת רָע" – שלא כמו בפירוש המקובל, הרואה בדברים טענה תאולוגית.
     ב. יש מבארים שהמילים "לא בקרוב" אכן מוסבת על הזמן, ואכן הכוונה היא שהחורבן לא יבוא בזמן הקרוב, ובכל זאת יש לקרוא את המשפט כאחת – "לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים" – כי ב"בְּנוֹת בָּתִּים" אין הכוונה לבניית בתים חדשים, אלא לשיקום העיר ובנייה מחדש של הבתים לאחר החורבן (פירוש עולם התנ"ך לפסוקנו). אך דוחק לראות במילים "בנות בתים" ביטוי לחורבן.
[2]   כלומר מה שעולה על רוחכם, מה שאתם מעלים בדעתכם, כמו לקמן כ', לב: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה".
[3]   מכאן שהעונש לעיל ט', ז – "וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים" – הוא מידה כנגד מידה על מעשי הרצח בירושלים: "וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל".
[4]   המילה "שפטים" מופיעה במקרא 16 פעמים, מהן ארבע בתורה ועשר בספר יחזקאל. הופעתה של המילה כאן עומדת בניגוד בולט להופעותיה בתורה: בתורה מדובר על השפטים שעשה ה' במצרים ובאלוהיהם (שמות ו', ו; ז', ד; י"ב, יב; במדבר ל"ג, ד), ואילו כאן מדובר על השפטים שייעשו ביושבי ירושלים כשיוצאו ממנה.
[5]   כזכור, בחלקה הראשון של הנבואה הובא פתגם אחר של אנשי ירושלים: "אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (ח', יב). שם, כפי שלמדנו, הובעה ההתמודדות עם הפתגם באופן עקיף – כל מראה הנבואה אמר את ההפך: ה' רואה אותם, ומשום כך הוא עוזב את הארץ. כעת ההתמודדות עם הפתגם נעשית בסגנון ישיר, תוך שימוש במילות הפתגם עצמו.
[6]   ייתכן שזהו אכן פשוטו של הפסוק המפורסם באיכה א', ג "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", כדברי מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) שם: "בין המצרים – כענין שהדביקו את צדקיהו בערבות הירדן".
     ודוק: לפי הפירוש שהצענו, "אֶשְׁפּוֹט" היינו: אעניש, מלשון 'שפטים', ולא משפט ממש.
[7]   כך הציע בפירוש דעת מקרא לפסוקנו. ויש כיוצא בזה גם לקמן י"ג, ה: "לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר [=ולא גדרתם גדר] עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)