שמואל ב | פרק י"א | פרשת דוד ובת שבע | 2

א. מות אוריה

בסוף השיעור הקודם ראינו שאוריה סירב בעקשנות לרדת לביתו, ולפיכך לא נותרה לו לדוד אלא דרך אחת לטשטש את מעשהו - לשלוח את אוריה אל מותו:

(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה: (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת: (טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם: (יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי:

זהו תיאור טרגי עד מאוד: אוריה, החייל הנאמן, נושא אל יואב בידו את גזר דינו שלו. אבל מלוא חומרתו של המעשה מתגלה רק כשעומדים על ההבדל בין ציוויו של דוד בספר ובין ביצועו. דוד ציווה שהלוחמים יפקירו את אוריה בשטח והוא ימות לבדו. בפועל יואב לא ציווה כך, אלא הציב את אוריה במקום מסוכן עם עוד חיילים, וכך מתו עמו אנשים נוספים. מדוע שינה יואב מציוויו של דוד?

דומה שהתשובה ברורה: הציווי של דוד לא היה מעשי - שום מפקד אינו יכול להורות לחיילים לברוח ולהפקיר את חברם למוות. הבחנה זו מחדדת את חומרת ציוויו של דוד. נוח היה לו לדוד להתעלם מן העובדה שפקודתו אינה מעשית ולחוש אחראי 'רק' למותו של אוריה; אבל מאחר שבפועל פקודה כזו אינה אפשרית, מה שהורה דוד למעשה היה להרוג אנשים נוספים. בשיעור הקודם כבר עמדנו על התפקיד החשוב שממלא בסיפור כוחו של דוד לשלוח שליחים שיעשו עבורו מעשים שונים. כעת אנו רואים כי יכולתו של דוד לשלוח אנשים אל מותם על ידי אחרים גם הקלה מעליו את המשא המוסרי.

ב. יואב

לאחר מותו של אוריה שולח יואב לדוד את סיפור המעשה:

(יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה: (יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ: (כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה: (כא) מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת[1] הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:

למה אמר יואב לשליח לציין את דבר מותו של אוריה החתי רק כתשובה לשאלה שדוד עשוי לשאול, ולא מלכתחילה?

נראה שיואב נוהג כאן בערמומיות יתרה. מצד אחד, יואב מילא את הפקודה וגרם למותו של אוריה; מצד שני, יואב מבקש להעביר באמצעות המלאך מסר כי מות אוריה נבע מבקשה מיוחדת של דוד. אילו ביקש יואב לשמור על סודו של דוד לחלוטין, היה משלב את מות אוריה בסיפור "כל דברי המלחמה". אבל יואב נוקט בדרך אחרת. הוא חוזה בהרחבה רבה את שאלתו הצפויה של דוד: מדוע ניגשו החיילים סמוך לחומה? והלוא זו שגיאה קלסית, שהוכחה כצעד מוטעה עוד בימי אבימלך! ואז הוא מורה לשליח שכשישאל אותו דוד על כך, ישיב לו: "גם עבדך אוריה החתי מת". ומאליה עולה השאלה: מה אמור השליח להבין מכך? וכי איזו תשובה היא זו?! כיצד יכול מותו של אוריה להסביר טעות אסטרטגית קלסית בניהול המלחמה?!

מסתבר שהשליח יבין מכאן בדיוק את מה שרצה יואב שיבין: שהקרב הכושל 'נתפר' במיוחד לצורך מילוי רצונו של דוד שאוריה החתי ימות.[2] כך הצליח יואב גם לשמור על נאמנות לדוד ולמלא את פקודתו, וגם לשדר לחייליו שהכישלון בקרב אינו כישלונו האישי, כי אם ביצוע פקודה שתכליתה להמית את אוריה.

דומני שבדרך זו יובן היטב המדרש הזה:

'וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה (ו)אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם' (מל"א ב', ה). מה עשה לו? את מוצא, בשעה שכתב דוד ליואב 'הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת', עשה כך ונהרג. נתקבצו כל ראשי החילים על יואב להרגו, שהיה ראש הגבורים, שכך כתיב בו 'אוריה החתי על שלשים ושבעה' (שמ"ב כג, לט).[3] הראה להם את הכתב, לפיכך כתיב 'את אשר עשה לי יואב בן צרויה' (במדבר רבה פרשה כג יג).

לפי המדרש, לאחר מות אוריה הראה יואב לחייליו את הספר ששלח אליו דוד ובו הפקודה להביא למותו של אוריה, וזהו העוול האישי ("עשה לי יואב") שהזכיר דוד בצוואתו לשלמה. מה משמעותו של המדרש הזה? לפי דברינו לעיל, המשמעות ברורה: המדרש מבקש להטעים כי בדרך שיואב הלך בה הייתה פגיעה יזומה ומכוונת בדוד.

אין בכך בהכרח הטלת אשמה על יואב, שביקש לנקות את עצמו מהפעולה הכושלת. אבל ברי שגם אין הדבר לשבחו, שהוא מתהלך עקלקלות ומנסה להיות נקי ידי הכול.

מכל מקום, נראה שהמלאך הבין היטב את המסר הסמוי, וכשהגיע אל דוד כלל לא חיכה שינזוף בו על הכישלון:

(כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב: (כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָׁעַר: (כד) וַיּוֹרוּ הַמּוֹרִים אֶל עֲבָדֶךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ[4] וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:[5]

סביר להניח שהמלאך לא הופתע מהצלחת 'התרגיל', כפי שהשתמע מתשובתו הרגועה של דוד:

(כה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ:[6]

כך הבין גם השליח שדוד היה זה שעמד מאחורי הפרשה, מבלי שיכיר דוד כי המידע כבר דלף.

ג. מידת האחריות

הפרק מסתיים בהבאת בת שבע לביתו של דוד:

(כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ: (כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה':

מסיומת הפרק נראה שהתנהגותו של דוד הייתה שלילית לכל אורך הפרשה - מרגע שביקש לקחת אליו את בת שבע ועד הבאתה אל ביתו. ואולם, ייתכן שהתמונה מורכבת יותר. על מנת להבין זאת נעמוד תחילה על ההקבלה המעניינת שבין פרשת דוד ובת שבע ובין פרשת יהודה ותמר (בראשית ל"ח).[7] בין שני הסיפורים יש הקבלות רבות:

א. בשני המקרים מסופר על ביאה אסורה שלא בדרך של נישואין:[8] יהודה שכב עם תמר כלתו מפני שחשבה לזונה, ודוד שכב עם בת שבע בעודה אשת איש.

ב. שתי הנשים הרות מן הביאה האסורה.

ג. בשני הסיפורים חורץ הבועל דין מוות על מי שלא היה ראוי לכך: משנודע ליהודה על הריונה של תמר הוא קובע "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית ל"ח, כד),[9] ודוד שולח את אוריה אל מותו.

ד. שתי הנשים מודיעות לבועליהן, במישרין או ברמז, שהן הרות לו:

וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה (בראשית ל"ח, כה);

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי
(שמ"ב י"א, ה).

ה. בשני הסיפורים הבועל מכיר בסופו של דבר בחטאו:

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי (בראשית ל"ח, כו);

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה' (שמ"ב י"ב, יג).

ה. מלבד ההקבלות התוכניות יש עוד רמזים אחרים לקשר שבין שני הסיפורים. שמה של אשת יהודה, "בַּת שׁוּעַ" (בראשית ל"ח, יב), מזכיר מאוד את השם בת שבע - ומה עוד שגם בת שבע כונתה "בַת שׁוּעַ" (דה"א ג', ה).

ו. הביטוי האמור בסיום פרקנו על מעשהו של דוד נאמר גם בפרשת יהודה ותמר - על מעשהו של אונן:

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית ל"ח, י);

וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה' (שמ"ב י"א, כז).

אלו שני המקומות היחידים במקרא שנמצא בהם הביטוי "וַיֵּרַע [...] בְּעֵינֵי ה' ".

ז. וכמובן, דוד הוא מצאצאי פרץ, הנזכר בסוף הסיפור בבראשית (ל"ח, כט).

מה משמעותה של הקבלה זו? נראה שעם כל החומרה שבשכיבת אשת איש ושליחת בעלה למוות, אי אפשר להתעלם מנקודת זכות אחת שיש לדוד בסיפור. כששלחה בת שבע לדוד את ההודעה "הָרָה אָנֹכִי", יכול דוד לדחותה בקש ולהכחיש לחלוטין את הקשר שלו לעניין. בעניין זה היה מצבה של בת שבע שונה לחלוטין ממצבה של תמר, שהחזיקה בחותמתו, בפתיליו ובמטהו של יהודה. יהודה לא יכול היה להכחיש את דבריה של תמר, אבל בפני דוד הייתה אפשרות זו פתוחה לחלוטין. בדבר הזה המקרא רואה זכות לדוד, שלא השיב את פניה של בת שבע ריקם וניסה להגן עליה. אמנם נטייה זו הביאתו לקרוא אליו את אוריה החתי ולנסות לטשטש את המעשה, ומשנכשל הניסיון הזה שלח דוד את אוריה אל מותו ובכך הוסיף חטא על פשע. אך מכל מקום, דוד לא התעלם מאחריותו כלפי בת שבע, ולא נתנה לשאת לבדה באחריות למעשה.

וכאן בולט הבדל נוסף בין דוד ליהודה. לאחר שנודע ליהודה שתמר הרתה לו, והוא הכיר בצדקתה, נאמר:

וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ (בראשית ל"ח, כו).

על דרך הפשט נראה שיהודה לא הוסיף לחיות חיי אישות עם תמר.[10] לבד מלידת הבנים לא הרוויחה, אם כן, תמר דבר מכל הסיפור: המציאות שהייתה נתונה בה לפני המעשה - "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי" (שם, יא) - התקיימה, כנראה, גם לאחריו, ולא שמענו שכעת ניתנה תמר לשֵלה או לאיש אחר.

דוד, לעומת זאת, לא הותיר את בת שבע צרורה באלמנותה: "וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה". נראה שמעשה זה לא נבע ממניעים שליליים. דוד שכב עם בת שבע פעם אחת, ולא היה לו עניין לשאתה לאישה; לאחר החטא נאמר "וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ" (פס' ד), ומסתבר שבכך היה הסיפור מסתיים, לולא הרתה בת שבע לדוד. אין בפרשה שום רמז שדוד שלח את אוריה אל מותו כדי לקחת את בת שבע. וגם הצירוף "וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ" מוכיח שדוד הביא את בת שבע לביתו כמעשה של חסד, ולא כניצול ציני של מותו המכוון של אוריה.[11]

כמובן, אין בדברים אלו כדי להקהות את חומרת מעשיו של דוד בפרשה זו. אבל יש בהם כדי ללמד, שגם בשקיעתו במצולות החטא לא איבד דוד את מידת האחריות הבסיסית על מעשיו, ובכך צעד את הצעד הראשון במסלול התשובה, המהווה את מרכזה של פרשה טרגית זו.