שמואל א | פרק ח' | משפט המלך

א. זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ

בסיום השיעור הקודם עמדנו על דברי ה' לשמואל: "וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (פס' ט). ביארנו כי למרות המניע השלילי של בקשת המלך, הסכים הקב"ה לבקשה, מתוך הנחה שמלוכה יכולה להוביל גם לדברים חיוביים. ברם, מה התכוון ה' שיאמר שמואל לישראל? לכאורה, ניתן היה לצפות ששמואל יאמר לבני ישראל את דיני המלך כפי שהם מפורשים בפרשת המלך בספר דברים (י"ז, יד-כ). ואולם, שמואל מציג בפני העם תסריט קודר, שאינו מתאר את דיני המלך, כי אם את מה שעלול לקרות בפועל:

(יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: (יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: (יג) וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: (יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: (טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: (טז) וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: (יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים: (יח) וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא:

הקב"ה ושמואל משתמשים שניהם בביטוי "משפט המלך", אך נראה שהם משתמשים בו בשתי משמעויות שונות.[1] מטרת הקב"ה היא שהעם ידע את התנאים שבהם צריך המלך לפעול - שהרי הקב"ה השלים עם בקשת העם, וכל שנותר כעת הוא ליידע אותם מה כרוך במילוי בקשתם. מנגד, ניכר ששמואל טרם השלים עם השינוי הצפוי, ולפיכך הוא מנסה לשכנע את העם לחזור בהם מבקשתם. את מה שרצה הקב"ה לומר אנו פוגשים כנראה מאוחר יותר, בשעה החגיגית של המלכת שאול, שם נאמר: "וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי ה' וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ" (י', כה). נראה, שמשפט המלוכה המוזכר שם הוא שמתאר את דיני המלך, ואליו התכוון הקב"ה גם כאן.

ב. "יִקָּח"

כעת מנסה, אם כן, שמואל לשכנע את העם לחזור בהם מבקשתם למלך, ולצורך זה הוא מתאר תסריט קודר של מה שיעשה המלך לעם. הבה נעקוב אחר האמצעים הרטוריים שבהם נקט שמואל על מנת לשכנע את העם.

ראשית, הוא חוזר ארבע פעמים על הפועל "יקח" (המסומן בטקסט להלן באותיות מוטות). שנית, על ידי חזרה מרובה על סיומת השייכות "...כֶם" (מודגש) מצד אחד, ועל סיומת השייכות "...וֹ" (קו תחתי) מצד שני, מדגיש שמואל שוב ושוב שהמלך ייקח לצרכיו האישיים את מה ששייך לעם:

(יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ:[2] (יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: (יג) וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: (יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: (טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם[3] יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: (טז) וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים[4] וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: (יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים:

מעניין לציין, שהשימוש המרובה בפועל "יקח", החוזר כאן כאמור ארבע פעמים, מקביל לנאום אחר של שמואל - בהיפרדו מן העם בפרק י"ב:

(ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: (ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה:

לאמור: בעוד ששמואל לא לקח, לא לקח, לא לקח ולא לקח, הרי שהמלך העתיד למלוך על ישראל ייקח, ייקח, ייקח וייקח.

שמואל גם מחלק את הדברים שייקח המלך לקבוצות שונות, שההדרגה ביניהן ניכרת לפחות בשלוש הראשונות: את "בניכם" ו"בנותיכם" ייקח המלך לצרכיו השונים; ואילו את "שדותיכם", "כרמיכם" ו"זיתיכם" ייקח המלך וייתן לעבדיו - ומה שישאיר, יעשור וייתן לסריסיו ולעבדיו.

שמואל מסיים את נאומו באזהרה:

(יח) וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא:[5]

דומה שהלשון שנוקט בה שמואל אינה מקרית, והיא רומזת למלחמה האחרונה עם פלשתים, שתוארה בפרק הקודם, ובה הצליח העם לנצח בהנהגתו של שמואל - ובלא מלך:

וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'. וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל (ז', ט-י).

משמע: בהנהגת נביא, יש מי שיזעק עבורכם אל ה', וה' יענה אותו ביום ההוא; אם תתעקשו על רצונכם במלך - תזעקו אל ה', אך ה' לא יענה אתכם ביום ההוא.

ג. "מלך מותר בו"?

תיאורו של שמואל את שעתיד המלך לעשות מעלה שאלה מתבקשת: האם שמואל מתאר את זכויותיו החוקיות של המלך, או שמא את מה שיעשה בפועל - שיהיה מעבר לזכויותיו החוקיות - ומתוך תפיסה שהמלך לא יגביל את עצמו? נחלקו בכך תנאים ואמוראים:

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר 'שום תשים עליך מלך' (דברים י"ז, טו) - שתהא אימתו עליך. כתנאי, רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו; רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר 'שום תשים עליך מלך' - שתהא אימתו עליך.

ברם, דומה שבפרקנו המחלוקת אינה כה משמעותית. מצד אחד, ברור שקיום בית מלוכה ומשטר מלוכני דורש תקציב, שמקורו, באופן טבעי, במסים מן העם. מצד שני, תמיד קיים החשש שהמלך ינצל את זכותו החוקית גם במקרים 'אפורים', וינצל את סמכותו מעבר לצרכים המובהקים הנדרשים. להלכה נפסק (רמב"ם הלכות מלכים פ"ד הלכות א-ז) ש"מלך מותר בו", אך הקו בין צרכים אמתיים לבין מותרות הוא דק מאוד, ודומה ששמואל מבקש להדגיש כי לא תמיד יישמר קו זה כראוי. בדבריו של שמואל ניתן לראות את אחת האזהרות הבסיסיות ביותר כנגד שחיתות שלטונית.[6]

ביטוי מיוחד לדרך שבה מציג שמואל את הדברים יש במשפט "אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים...". מן המשפט נראה, שלקיחת הבנים לשרי אלפים ושרי חמישים מבטאת את עריצותו של המלך, השולט בבנים ושם אותם בתפקידים בהתאם לצרכיו. והנה, כשמבקש שאול להזהיר את עבדיו שאם ימלוך דוד, לא יזכו להטבות להן הם זוכים כעת, הוא אומר "שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת" (כ"ב, ז) - משמע שמינוי בני אדם ל"שרי אלפים" נחשב דבר חיובי, ולא בעיה! התשובה ל'סתירה' זו פשוטה: כיוון ששמואל מבקש להציג את הצד הבעייתי שיש בסמכויות המלך, הוא מדגיש את התסריט השלילי - לקיחת הבנים בעל כורחם והצבתם בתפקידים בלא לשאול לדעתם; אף שבהקשר אחר עשויה פעולה זו בדיוק להיתפס כמעשה חיובי וכהגשמת שאיפה.

ד. "לנו" או "עלינו"?

למרות תיאורו הקודר של שמואל את העתיד לקרות, העם לא השתכנע. מדוע? האם העם לא האמין לתיאור פסימי זה, או שמא נכון היה לקבל עליו את המלוכה למרות כל הבעיות הכרוכות בה?

המקרא משיב על שאלה זו בדרך מיוחדת. בשלב הראשון, כשפנו בני ישראל אל שמואל, הם ביקשו:

(ה) ...שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם.

הבקשה היא שהמלך יהיה "לנו" - לצרכינו. ייתכן שגישה זו היא חלק מן הסיבה לכעסו של שמואל על הבקשה:

(ו) וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ...

ואכן, הקב"ה מורה לשמואל לתקן את הגישה המוטעית של העם, ולהעמידם על כך שהמלך לא ישרת את צורכיהם אלא להפך - הוא ימלוך עליהם, והם ישרתו את צרכיו:

(ט) וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם:

וכך גם פותח שמואל את נאומו לעם:

(יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם...

כעת נוכל לחזור לשאלתנו: מה קלט העם מדברי שמואל? הפסוקים מבטאים זאת בבירור:

(יט) וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ:

בכך משיבים הם כביכול: הבנו כי המלך לא יהיה "לנו" אלא "עלינו", ובכל זאת מבקשים אנו מלך, שכן גם אם יהיה המלך "עלינו", עדיין נשיג בכך את המטרות המרכזיות שלשמן אנו מעוניינים בו: "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (פס' כ).

שמואל שומע את התשובה ו'מעביר' אותה חזרה לקב"ה: "וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי ה' " (פס' כא). מסתבר, שזהו ניסיון אחרון של שמואל להסיר את ההצעה לכונן בית מלוכה בישראל. ברם, הקב"ה שב ומאשר כי יש גם צד חיובי בהקמת מלוכה:

(כב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ.

אף שכעת יודע העם כי המלך ימלוך "עליהם", אין להתעלם מכך שבסופו של דבר, צפוי גם לעם רווח ממינוי מלך, והמלך יהיה גם "להם". אף שהמניע לבקשת המלך היה שלילי, כפי שביארנו בשיעור הקודם, עדיין רעיון המלוכה כשלעצמו אינו בהכרח בעייתי. אחד הסודות המרכזיים להצלחתו של רעיון זה תהיה יכולתו של המלך למצוא את האיזון הנכון שבין מלוכה על העם ובין מלוכה לצורך העם.