פרק ב - תפילת חנה

  • הרב אמנון בזק

פרק ב' - תפילת חנה


א. מבנה התפילה

לאחר שנפקדה בַּבן שעליו כה הרבתה להתפלל ושאליו כה ייחלה, מעלה אותו חנה למשכן ה' בשילה כדי לקיים את נדרה (א', כד-כח). בשלב זה, לפני תיאור שיבתו של אלקנה הביתה - "וילך אלקנה הרמתה על ביתו" (ב', יא) - מביא המקרא את תפילתה של חנה.

ניתן לחלק את התפילה לארבעה חלקים:

I

(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר:
עָלַץ לִבִּי בַּה', רָמָה קַרְנִי בַּה',
רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ.
(ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ, וְאֵין צוּר כֵּא-לֹהֵינוּ.

II

(ג) אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם, כִּי אֵ-ל דֵּעוֹת ה' וְלוֹ [ולא כתיב] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת.

III

(ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים, וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל.
(ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ,
עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה.

VI

(ו) ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
(ז) ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם.
(ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן
לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם,
כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.
(ט) רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ,
כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ.
(י) ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם
ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ,
וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.

מבנה התפילה ברור למדיי: בפתיחה (חלק I) באות לידי ביטוי השמחה וההכרה בגדולת ה', העומד מאחורי הישועה. בפסוק ג (II) באה הטענה המרכזית: אל לו לאדם להתרברב, שכן הכול בידי שמים. טענה זו מוכחת בפסוקים ד-ה (III), שבהם מובאות שלוש דוגמות לעיקרון שחזקים עלולים להיחלש וחלשים עשויים להתחזק. המסקנה הרעיונית מכך (VI) היא שה' עומד מאחורי כל השינויים המתרחשים בעולם. בסיום (פס' י2) מובאת תפילה שה' יסייע למלכו-משיחו.

במבט ראשון תואם תוכן השירה את מצבה של חנה. הלוא חנה היא זו שהאמינה, בניגוד לכל הסובבים אותה, שבכוחו של הקב"ה לשנות את מצבה ולגאול אותה מעקרותה, והולדת שמואל אכן הוכיחה את צדקת דרכה. עתה יכולה היא להכריז ביתר שאת על המסר שבו האמינה בכל לבה: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה... כִּי אֵ-ל דֵּעוֹת ה' וְלוֹ [ולא כתיב] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת".

ב. הקשיים בקשר שבין חנה ובין התפילה

ואולם, במבט שני מתגלים כמה קשיים בייחוס התפילה לחנה, ואת עיקר עיוננו נקדיש לנושא זה.[1] ראשית דבר, הבה נמנה קשיים אלו מן הכבד אל הקל:

1. מן הסיפור היה מצופה שתפילת חנה תהיה תפילת הודיה, ואם בכל זאת תעסוק בנושאים רעיוניים - היא תתרכז בביטחון בה' וביכולתו לשנות לטוב גם מצב הנראה אבוד. מדוע, אם כן, מתרכזת התפילה דווקא בקריאה שלא להתרברב יותר מדי?

2. התפילה מסתיימת במילים "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". על איזה מלך/משיח מדובר? המלך הראשון שהומלך על ישראל מטעם נביא היה, כידוע, שאול, והוא נמשח על ידי שמואל - שאך זה עתה נגמל. משום כך פירש רד"ק (שם):

ואמרה חנה זה על דרך נבואה או דרך קבלה, כי היתה קבלה אצלה כי עתיד להיות מלך בישראל. וחתמה השירה הזאת בדברי המלך, לפי שזכרה מפלת הרשעים והם אויבי ישראל, ואמרה כי הא-ל יתן עֹז למלך ישראל, שיִוָּשעו ישראל על ידו מיד אויביהם. ואם אמרה זה בדרך נבואה, רמזה בזה שעל ידי שמואל בנה יהיה מלך בישראל והוא ימשחנו.[2]

ברם, פירוש זה תמוה: איזה עניין יש לחנה להתפלל בשעה זו על מלך שעוד שנים רבות יעברו בטרם יימשח?! וכי לא היה הגיוני יותר שתתפלל על בנה, שמבחנים קשים ביותר עוד עתידים לעמוד בפניו קודם שימלוך המלך העתידי? בהקשר זה יש להזכיר גם שבנה של חנה, שמואל, היה המתנגד הגדול לרעיון המלוכה, וראה בו מאיסה בקב"ה (עיין, למשל, שמ"א ח', ו; י', יט; י"ב, יז).

3. בתחילת התפילה נאמרים דברים חריפים כלפי אויבים: "רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי". על מי מדובר? רש"י מפרש: "על פנינה". פירוש זה קשה לא רק מלשון הרבים "אוֹיְבַי",[3] אלא גם מדמותה העדינה של חנה כפי שהצטיירה בפרק א'. עמדנו בהרחבה על שתיקתה של חנה אל מול הצקותיה של פנינה, חוסר רגישותו של אלקנה ותוכחתו הבלתי-מוצדקת של עלי. קשה אפוא להבין מדוע דווקא בשעת ישועתה תשתמש חנה כלפי פנינה בביטוי של ניצחון על אויב (!).[4]

4. בפסוקים ד-ה נזכרות, כאמור, שלוש דוגמות לעקרון המציאות המתחלפת: "[1] קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים[5] וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל. [2] שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ, [3] עַד עֲקָרָה[6] יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה". לכאורה אמורה הייתה חנה לפתוח דווקא בדוגמה האחרונה, הרלוונטית לגביה,[7] ומדוע זה דחתה אותה לסוף?

כיצד ניתן להתמודד עם בעיות אלו?

ג. כותרות המזמורים בספר תהילים

הבעיה שעליה הצבענו איננה ייחודית לתפילת חנה. בספר תהילים ישנם שנים עשר מזמורים שנאמרו, על פי כותרותיהם, בנסיבות היסטוריות מיוחדות.[8] ברם, לא תמיד ישנה התאמה מלאה בין הכותרת ובין תוכן המזמור, ובחלק מן המזמורים מתעוררים קשיים של ממש באשר להתאמה זו. לדוגמה:

1. על פי הכותרת של מזמור נ"ט, הוא נאמר "בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ", כלומר, הוא מיוחס למתואר בשמ"א י"ט, יא - "וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבֹּקר", ולסיפור הצלתו בעזרת מיכל אשתו. ברם, בתוך המזמור נמצאים ביטויים הנראים כמתאימים יותר למציאות שבה עומד עם ישראל לפני מלחמה עם עמים אחרים, כגון: "וְאַתָּה ה' אֱ-לֹהִים צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָקִיצָה לִפְקֹד כָּל הַגּוֹיִם אַל תָּחֹן כָּל בֹּגְדֵי אָוֶן סֶלָה" (פס' ו); "וְאַתָּה ה' תִּשְׂחַק לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם" (פס' ט). וככלל, אין המזמור עולה בקנה אחד עם יחסו המכובד של דוד לשאול לאורך ספר שמואל. המפרשים העלו כיוונים שונים בפתרון בעיות אלו,[9] ועדיין הדברים טעונים ביאור.

2. כותרתו של מזמור ג' היא "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ". בריחת דוד מאבשלום היא כידוע סיפור מורכב ביותר, ודוד מזהיר את שרי צבאו שלא לפגוע באבשלום: "לאט לי לנער לאבשלום" (שמ"ב י"ח, ה). לאחר שנודע לדוד על מות אבשלום, הוא מתאבל באופן חסר תקדים במקרא (עיין שם י"ט, א-ה). לאור זאת, תמוהים למדיי דברי דוד בפס' ח של המזמור: "קוּמָה ה' הוֹשִׁיעֵנִי אֱ-לֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ".

3. כותרתו של מזמור נ"א היא "בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע". המזמור אכן מבטא במפורש את תחושותיו של בעל תשובה, אלא שגם כאן, כמה פרטים במזמור אינם מתאימים בדיוק לפרשת בת שבע. לדוגמה, בפס' ז נאמר "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי", אך במקרא אין מסופר כלל שדוד נולד בחטא, כפי שנראה מפשט הכתוב.[10] גם הכתוב בפס' ו - "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" - קשה ביותר: כיצד ניתן לומר שדוד חטא לה' בלבד בשעה שהוא מואשם במפורש בהריגת אוריה?[11]

4. מזמור נ"ב פותח במילים: "לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד. בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ". תיאור זה מתייחס למסופר בשמ"א כ"א-כ"ב על הגעתו של דוד לבית אחימלך הכוהן בנוב בתחילת בריחתו משאול. אחימלך נתן לדוד צידה ואת חרב גלית הפלשתי. דואג האדומי הלשין על כך לשאול, ואז הרג בפקודת שאול שמונים וחמישה כוהנים. במזמור נ"א אמנם מזכיר דוד רשע האוהב רע מטוב ושקר מצדק, אך גם מוסיף ומבאר את הניגוד בין אותו רשע ובינו: "הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱ-לֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ. וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱ-לֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱ-לֹהִים עוֹלָם וָעֶד" (פס' ט-י). התיאור השלילי של הרשע כמי שאינו בוטח בה' איננו מתאים כל כך למסופר על דואג ("ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דֹאֵג האדֹמי" - שמ"א כ"ג, ח), ובעיקר אין מובן מדוע מתאר דוד את עצמו "כזית רענן בבית א-לֹהים", בשעה שאין למעשה בית שניתן להגדירו כך, ובפרט בשעה זו, שבה נוב חרבה מצד אחד, ודוד נאלץ לברוח למדבר יהודה מצד שני. עוד קשה, שאין במזמור כל התייחסות להריגת כוהני נוב על ידי דואג.

כדי ליישב קשיים אלו ברצוננו להציע, שכוונת הכותרות איננה שדוד חיבר את המזמורים באותה עת, וכל שמשתמע מהן הוא שדוד אמר את המזמורים בהזדמנויות אלו. במקור חוברו המזמורים בהזדמנות קדומה יותר, ודוד השתמש במזמורים הקיימים במציאות המופיעה בכותרת, מפני שהם תאמו כללית את תחושותיו באותם רגעים - ממש כפי שאנו אומרים עד היום מזמורי תהילים בהזדמנויות מיוחדות, בשעת שמחה ולהבדיל בשעת צרה, אף שלא תמיד מתאים כל פרט במזמור למציאות הספציפית שלנו.

טענתנו זו מוכחת כבר מתוך ספר תהילים עצמו. עיון במזמור ק"ח מלמד, ששני חלקי המזמור נמצאים בשניים מן המזמורים שלהם כותרות היסטוריות: פסוקים ב-ו מופיעים כמעט מילה במילה במזמור נ"ז, פסוקים ח-יב, שכותרתו "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה"; ואילו פסוקים ז-יד מופיעים מילה במילה (בשינויים קלים ביותר) במזמור ס', פסוקים ז-יד, שכותרתו "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד. בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף". מסתבר אפוא שמזמור ק"ח הוא המזמור המקורי, ודוד השתמש בחלקים ממנו באירועים שונים בחייו, אף שלא חיבר אותם באותם אירועים.

כך גם ניתן להבין מדוע חוזר מזמור אחד פעמיים בספר תהילים (בשינויים קלים) - במזמור י"ד ובמזמור נ"ג. כותרתו של מזמור י"ד היא: "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ-לֹהִים". מזמור נ"ג ממוקם בלבם של המזמורים בעלי הכותרות ההיסטוריות, ואף שלו עצמו אין כותרת כזאת, ניכר הדבר שהוא מכוון כלפי נבל הכרמלי. דבר זה מסתבר גם מפני שהמזמור עומד בין מזמור נ"ב, שכותרתו "בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ", ומתייחס כאמור למסופר בשמ"א כ"א-כ"ב; ובין מזמור נ"ד, שכותרתו "בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ", ומתייחס לפרק כ"ג שם, דהיינו - לאירועים שקרו בסמוך לפרשת נבל הכרמלי, המתוארת בשמ"א כ"ה.[12] ניתן, אם כן, לומר, שמזמור י"ד הוא המזמור המקורי, שכבר נאמר בעבר, אלא שכאשר הגיע דוד לפרשת נבל, מצא את המזמור הזה מתאים בכללותו להיאמר כלפי הנסיבות הספציפיות, ולכן חזר ואמרו שוב.

ד. הוספות מאוחרות למזמורים

קודם שנשוב לתפילת חנה, עלינו לעמוד על תופעה נוספת הנוגעת למזמורי תהילים. כבר הזכרנו לעיל את מזמור נ"א, שעל פי כותרתו נאמר "בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע". כפי שכבר הצענו, דוד אמר מזמור זה באותו אירוע, אף שהוא כנראה חובר בנסיבות אחרות. ברם, גם בהסבר זה אין כדי לבאר את הפסוקים האחרונים במזמור:

הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם. אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים (פס' כ-כא).

מתוך פסוקים אלו נראה, שהם נכתבו בשעה שציון חרבה וחומות ירושלים פרוצות. כיצד אפוא ניתן להלמם עם הכותרת? עונה על כך ראב"ע (שם):

אמר אחד מחכמי ספרד, כי אלה השנים פסוקים הוסיפם אחד מהחסידים שהיה בבבל שהיה מתנפל לפני השם ומתפלל המזמור הזה. והצריכו לדבר זה בעבור שלא נודע כי ציון הוא המקום הנבחר רק בעת זקנות דוד. גם נכון הוא שנאמר ברוח הקודש.

לפי הכיוון הראשון שבדברי ראב"ע, פסוקים אלו אכן אינם חלק מן המזמור המקורי; הם נאמרו על ידי אחד מגולי בבל, שאמר את המזמור - ממש כדוד עצמו, על פי דרכנו - בנסיבות שהיו דומות, אף אם לא זהות, לאלו שבהן נאמר במקור. לדורות התקבלה הוספתו של אותו חסיד ונתקדשה בקדושת ספרי הכתובים. וכך, אף על פי שהכותרת מתארת את המזמור כנאמר על ידי דוד, אין כוונתה בהכרח שדוד אמר את כולו.

ה. תפילת חנה

מעתה נתיישבו קושיותינו על תפילת חנה. מסתבר, שגם כאן אין הכוונה שהתפילה חוברה באותה עת, אלא רק שחנה התפללה באותו זמן תפילה זו, שכבר הייתה מוכרת. ממילא אין קושי בכך שלא כל מילה בתפילה מתאימה לסיטואציה שבה נמצאת חנה, כשם שאין התאמה מלאה בין המצבים שבהם אמר דוד מזמורים מסוימים ובין תוכנם של מזמורים אלו. חנה מצאה בתפילה זו רעיונות מרכזיים שעלו בקנה אחד עם האמת שלאורה פעלה ושבה האמינה בכל מאודה: שליטת ה' בכל האירועים, וממילא - יכולתו לשנות מצבים הנראים כאבודים. ודאי נגעה ללבה במיוחד השורה "עד עקרה ילדה שבעה". משום כך ביטאה חנה את תחושותיה במזמור זה. וכשם שבזמן מרד אבשלום ביטא דוד את רחשי לבו במזמור ג', אף שהביטוי "הכית את כל אֹיְבַי לחי" לא התאים בדיוק לתחושותיו, השתמשה גם חנה בתפילה זו, אף שהביטוי "רחב פי על אויבַי" לא הלם את תחושותיה.[13]

ממילא מובן גם סיומה של התפילה: "ויתן עֹז למלכו וירם קרן משיחו". ייתכן מאוד שמילים אלו לא נאמרו כלל על ידי חנה, אלא נוספו מאוחר יותר, כשם שאירע במזמור נ"א בתהילים. עם זאת, המקרא השאיר אותן במקומן, כיוון שעל ידי כך נוצר מבנה מעניין מאוד מבחינת שלוש השירות שבספר שמואל: שירת חנה שבתחילתו; קינת דוד על מות שאול ויהונתן שבאמצעו (שמ"ב א', יז-כז); והמזמור שאמר דוד "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" אשר בסופו (שם כ"ב). בתפילת חנה מובעת התקווה שה' "יִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ"; בקינת דוד מובע צער על אשר "נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן" (שם א', כא); ואילו שירת דוד חותמת את הספר בהודיה לה' - "מִגְדּוֹל [מגדיל כתיב][14] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ" (שם כ"ב, נא).



[1] הנושא נדון ביתר הרחבה במאמרי "זמן חיבורה של תפילת חנה", בתוך: בראש השנה ייכתבון - קובץ מאמרים על ראש השנה, אלון שבות תשס"ג, עמ' 207-215.

[2] וכעין זה פירשו רלב"ג ומצודת דוד.

[3] על כך משיב רד"ק: "על פנינה ועל המכעיסים אותה בהיותה עקרה". ברם, במקרא לא תוארו מכעיסים כאלה, ואין ברור מדוע יש להתייחס אליהם.

[4] פירושו של רלב"ג, שמדובר בנבואה לעתיד ביחס לפלשתים העתידים ליפול בידי שמואל, נראה אף הוא דחוק מפשוטו של מקרא.

[5] ייתכן שהכוונה 'חתה', והמילה נכתבה בלשון רבים כתוצאה מ'גרירה' מלשון הרבים "גבורים" (עיין דעת מקרא); או שיש כאן 'מקרא מסורס', ושיעורו 'גיבורי קשת חתים' (פירוש ר' ישעיה).

[6] משמעות הצירוף "עד עקרה" איננה ברורה, עיין דעת מקרא על אתר ובהערה 21 שם.

[7] המפרשים עמדו על כך שבכל מקרה אין חנה מתייחסת לעצמה בביטוי "עד עקרה ילדה שבעה", שהרי לחנה היו רק חמישה או שישה בנים (פס' כא - "כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלֹשה בנים ושתי בנות", ואין ברור אם הפסוק כולל את שמואל). לכן פירשו כי זו דוגמה בלבד, והמילה "שבעה" מציינת ריבוי (עיין רד"ק). רש"י הביא דעה ש"שבעה" בגימטרייה - שמואל.

[8] ג', א; י"ח, א; ל"ד, א; נ"א, א-ב; נ"ב, א-ב; נ"ד, א-ב; נ"ו, א; נ"ז, א; נ"ט, א; ס', א-ב; ס"ג, א; קמ"ב, א.

[9] לדוגמה, רש"י פירש את פס' ו: "הקיצה לפקֹד כל הגוים - ואת הרשעים שפוט כמשפטי הגוים ועליהם אל תחון"; וכעין זה במצודת דוד.

[10] המפרשים העלו כיוונים שונים. רש"י פירש: "ועיקר יצירתי על ידי תשמיש הוא, שכמה עונות באים על ידו. דבר אחר: עיקר יצירתי מזכר ונקבה, שכלם מלאים עון". ועיין עוד בראב"ע ובמצודת דוד.

[11] גם כאן הציעו המפרשים פתרונות שונים, ורש"י כתב: "ואף מה שהרעותי לאוריה, לא חטאתי אלא לך שהזהרת על הדבר".

[12] כעין זה כתב מו"ר הרב י' מדן, "אמר נבל בלבו אין א-להים", מגדים ד, תשמ"ח, עמ' 30-32, ועיין שם בהוכחותיו הנוספות לעניין. נציין במיוחד את דיוקו היפה מדברי התרגום לתהילים, שבמזמור י"ד תרגם את המילים "אמר נבל בלבו" - "אמר שטיא בלבביה", ואילו במזמור נ"ג תרגם "אמר נבל בלביה".

[13] דמיון בולט יש בין תפילת חנה ובין מזמור קי"ג, הנאמר בהלל. בתפילת חנה נאמר: "ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. מקים מעפר דל מאשפֹת ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחִלֵם כי לה' מצֻקי ארץ", ודברים אלו מזכירים מאוד את הפסוקים: "מי כה' א-להינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון. להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו" (תהילים קי"ג, ה-ח). גם מכאן נראה בבירור, שמחברי המזמורים ואומריהם השתמשו בחומר קדום.

[14] מזמור זה חוזר בעשרות שינויים קלים בתהילים י"ח, ושם נאמר (פס' נא): "מגדיל [מגדל כתיב] ישועות מלכו". לאור זאת טען בעל תורה תמימה, ר' ברוך הלוי אפשטיין, בספרו ברוך שאמר, שהסיבה לכך שבברכת המזון בחול אנו אומרים "מגדיל" ובשבת "מגדול" היא: "ואחד המעתיקים רשם לו בצד הגליון (להודעא בעלמא) 'בשב' מגדול', וכונתו היתה לומר, כי בשמ"ב הנוסח 'מגדול', וכתב בקיצור בראשי תיבות 'בשב' ', כלומר, בש"ב (בשמואל ב'), ואחד המעתיקים שאחריו טעה לקרוא המילה 'בשב' ' - בשבת, ומאז נתגלגל הטעות מהעתקה להעתקה ומשם לדפוס עד היום הזה".

ברם, דברים אלו תמוהים מאוד: המנהג לומר בשבת "מגדול" מופיע ומנומק כבר באבודרהם (ברכת הלחם, זימון): "ונראה לי הטעם מפני שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול. ומגדול הוא מלא בוא"ו וחול"ם בוא"ו הוא מלך גדול. ומגדיל הוא חסר יו"ד וחיר"ק בלא יו"ד הוא מלך קטן. ועוד מגדיל הוא בתלים ועדיין לא היה דוד מלך. ומגדול הוא בנביאים וכבר היה מלך". חלוקת ספר שמואל לשניים לא הייתה מוכרת כלל לראשונים (ר' דוד אבודרהם חי בספרד במאה ה-14), ומעולם לא השתמשו בה, ועל כן עם כל מקוריותו, אין הסברו של בעל תורה תמימה מסתבר.