פרק א' (1) / מעשה המרכבה

  • הרב אמנון בזק
בית הישיבה המום וכואב את לכתו בטרם עת של חברנו הרב ישראל רוזן ז"ל, מנהיג שהיה איש חזון ומעש. אנו משתתפים באבלה הכבד של הרבנית שלומית ושל הילדים ומייחלים כי ימצאו נחמה בזכויותיו העצומות.
 
א. נבואת ההקדשה
לאחר פסוקי הפתיחה לספר כולו, שבהם עסקנו בשיעור הקודם, באה נבואת ההקדשה של יחזקאל לנביא.[1] בנבואה זו כמה חלקים:
1. החלק הראשון הוא פרק א', ובו יחזקאל רואה את 'המרכבה'.[2] במהלך הפרק יחזקאל מתאר את מראה עיניו, ורק בסוף הפרק, בסיומו של התיאור הארוך של המרכבה, נאמר "וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר".
2. בפרקים ב'–ג' יחזקאל שומע את דברי ה' פעמיים:
(א) חלקה הראשון של היחידה הוא ב', א – ג', טו, ובו מוטלת השליחות על יחזקאל ומובאת תגובתו לדברי ה'.
(ב) החלק השני – ג', טז–כז – פותח במילים "וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים...", והוא משלים את נבואת ההקדשה, כפי שנראה בעיוננו שם.
בטרם ניגש לעסוק במראה המרכבה, נעמוד בקצרה על דברי המשנה הידועה במסכת חגיגה (פ"ב מ"א): "אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". המשנה אוסרת לדרוש במעשה המרכבה אפילו לאדם אחד, אלא אם כן הוא עומד בקריטריונים אינטלקטואליים ייחודיים. ובכן, כיצד ניתן לעסוק בנבואה זו בשיעור המופץ בכתב לציבור הרחב מעל דפי המרשתת?
התשובה פשוטה. אין בכוונתנו לדרוש במעשה המרכבה. אנו מעוניינים לעשות את ההפך הגמור: לעסוק בפשטי המקראות בלבד. לא נעמוד כאן על סודותיה הנסתרים של המרכבה ולא ניגע בעניינים מיסטיים החורגים מתחום פשוטו של מקרא. כל שנבקש הוא לעמוד על משמעותה של המרכבה על דרך הפשט, ולהבין את מרכזיותו של מראה זה בנבואת יחזקאל בכלל. ויהי ה' בעזרנו.
 
ב. מבנה המרכבה
על מנת לעמוד על מבנה המרכבה, נצטרך להביט תחילה במבט רחב על הפרק כולו. בתחילה יחזקאל מתאר את בסיס המרכבה – ארבע חיות, ולכל אחת מהן ארבעה פנים:
(ד) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה: (ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם: (ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל: (ח) וִידֵי [וידו כתיב] אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם: (ט) חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ: (י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן: (יא) וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה: (יב) וְאִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: (יג) וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק: (יד) וְהַחַיּוֹת[3] רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק:
התכונה הבולטת ביותר בתיאור זה היא שיש למרכבה כיוונים מרובים. ארבעת הפנים של החיות – פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר – מופנים לארבעה כיוונים שונים, ולכן החיות אינן צריכות לפנות על מנת ללכת לכיוון מסוים, שהרי יש פנים שמופנות מלכתחילה לכל רוח ורוח. גם רגלי החיות אינן מורות על כיוון: רגליהן הן "רֶגֶל יְשָׁרָה", ללא ברך, "וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל", כלומר אף היא איננה מצביעה לכיוון מסוים, שלא ככף רגלו של אדם. דבר זה מודגש בחזרה הכפולה על המשפטים "לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן" ו"אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ" (פס' ט, יב).
מגמה זו ממשיכה גם בחלק הבא של התיאור, העוסק באופנים שלרגלי החיות:
(טו) וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו: (טז) מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן: (יז) עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: (יח) וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן: (יט) וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים: (כ) עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: (כא) בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים:
הרב-כיווניות באה לביטוי גם כאן. לאופנים יש עיניים, ואף הן "סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן". וגם בעניין האופנים חוזר המשפט "לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן"; ומאחר שכבר נתבאר (פס' יט–כא) שאין לאופנים תנועה עצמאית, אלא הם נעים עם החיות, על כורחנו שהמילים "לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן" לא נשנו אלא על מנת לשוב ולהדגיש את ריבוי הכיוונים של המרכבה.
כעת התיאור עובר ממה שנמצא בארץ, לרגלי החיות, אל מה שנמצא מעליהן – רקיע, הנטוי מעל כנפי החיות:
(כב) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה: (כג) וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם: (כד) וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁ‑דַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: (כה) וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן:
שיאו של המראה הוא בסופו דווקא. מעל לרקיע ניצב כיסא, ועל הכיסא דמות, המייצגת את הקב"ה:
(כו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה: (כז) וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב: (כח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'[4] וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר:
נסכם את המראה: יחזקאל רואה דמות המייצגת את הקב"ה, שיושבת על כיסא, הנמצא מעל לרקיע, הנטוי מעל ראשיהן של ארבע חיות,[5] שלמרגלותיהן יש אופנים. כעת עלינו לשאול: מה משמעותו של מראה זה, ומדוע ראה אותו יחזקאל דווקא?
 
ג. הסתלקות השכינה מן המקדש ושיבתה אליו
דומה שאת התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בשתי ההופעות האחרות של המרכבה בספר יחזקאל. כפי שראינו במבוא, חציו הראשון של הספר, עד לפרק כ"ד, עיקרו בנבואות העוסקות בחורבן הממשמש ובא. במרכזו של חלק זה, בפרקים ח'–י"א, עומדת נבואה ארוכה אחת. בע"ה עוד נעסוק בנבואה זו בהרחבה, אך כעת נציין בקצרה, לצורך ענייננו, היבט אחד בנבואה זו.
נבואה זו נאמרה כשנה לאחר נבואת ההקדשה, במעמד מיוחד: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲ‑דֹנָי ה' " (ח', א). בעוד הזקנים יושבים לפניו, נופלת יד ה' על יחזקאל ומעבירה אותו במראה הנבואה לירושלים: "וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱ‑לֹהִים" (שם, ג). בחלק הראשון של הנבואה, בפרק ח', יחזקאל מקבל 'סיור וירטואלי' בחוצות ירושלים והמקדש, ובכל תחנה הוא נתקל בתופעות שונות של עבודה זרה, שחומרתן הולכת וגדלה מבחינת המקום שהן נעשות בו ומבחינת האנשים שמשתתפים בהן. לחטאים הנעשים בירושלים יש שתי תוצאות מרכזיות: בפרק ט' בא תיאור סמלי לעונש הגשמי העתיד לבוא על תושבי העיר – שישה מלאכים המסמלים במעשיהם את השחתת כל יושבי העיר; ובפרק י' מתוארת התוצאה הרוחנית של החטאים הללו – הסתלקות השכינה מן המקדש.
תיאור הסתלקות השכינה שם פותח בהסתלקות כבוד ה' מעל שני הכרובים שעליהם שכן במקדש: "וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת" (י', ד). לאחר מכן באים כמה פסוקים המתארים שוב את המרכבה, והם חוזרים בכמה וכמה עניינים על המראה שבפרק א': "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ... בְּלֶכְתָּם אֶל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִפְנֶה הָרֹאשׁ אַחֲרָיו יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם. וְכָל בְּשָׂרָם וְגַבֵּהֶם וִידֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים מְלֵאִים עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם אוֹפַנֵּיהֶם... פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר... וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם הֵם מֵאֶצְלָם..." (שם, ט–יז). והנה, באמצע התיאור זה נאמר: "וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר" (שם, טו). המרכבה מתחילה להתרומם ממקומה, ומיד מתברר למה: "וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים" (שם, יח). ובכן, המרכבה משמשת להמשך ההתרחקות של כבוד ה' מן המקדש: לאחר שירד מעל הכרובים שבמקדש אל מפתן בית, כבוד ה' עוזב את המפתן ועולה על המרכבה.
בפסוקים הבאים יחזקאל מתאר את מסעותיה של המרכבה עם כבוד ה' שעליה: "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה" (שם, יט). וכאן יחזקאל מבין לראשונה את המשמעות של המרכבה והחיות שראה בפרק א': "הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה" (שם, כ). יחזקאל מבין כעת שמה שֶכִּינה עד עכשיו 'חיות', אינן אלא 'כרובים', שתפקידם לשאת את כבוד ה'. עד עכשיו שכן כבוד ה' על הכרובים שבבית המקדש. עתה, כשהשכינה עוזבת את המקדש, היא עודנה נישאת על גבי כרובים, אלא שאת מקום כרובי הקבע שבמקדש תופסים כרובי המרכבה, שאותם ניתן לראות רק במראות נבואה. ובכן, 'המרכבה' היא 'כלי הרכב' של הקב"ה; ובמושגים מודרניים אולי היינו מכנים אותה 'מסוק', שהרי היא נישאת באוויר, וזו תכליתן של כנפי הכרובים.
בסיומה של אותה נבואה מסופר על עוד תחנה בדרכה של המרכבה: "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה. וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר" (י"א, כב–כג). לאחר שיצאה מן המקדש, המרכבה יוצאת מהעיר ירושלים, וכבוד ה' עובר לשכון על ההר אשר מקדם לעיר.[6]
כאמור, יחזקאל רואה את המרכבה עוד פעם אחת – בפרקי הגאולה שבסוף הספר. מפרק מ' ואילך יחזקאל מתאר לפרטי פרטים את מתחם המקדש לעתיד לבוא, ובסיום התיאור הוא רואה את המרכבה בפעם השלישית: "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ. וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר[7] וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר[8] וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי" (מ"ג, ב–ג). כאן המרכבה עושה את המסע בכיוון ההפוך, ממזרח למערב, ובסיומו של מסע זה השכינה חוזרת למקומה במקדש העתידי: "וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים. וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת" (שם, ד–ה).
בזה בא המענה לשאלתנו. יחזקאל רואה את המרכבה כבר בפרק א', בנבואת ההקדשה שלו, בגלל התפקיד המרכזי שהיא עתידה למלא בנבואותיו. מסעותיה של המרכבה מסמלים את החורבן ואת הגאולה – את הסתלקות השכינה מן המקדש ואת שובה אליו – וזהו, כפי שכבר ראינו, הציר המרכזי של הספר כולו, הפותח בגלות ומסיים בגאולה. מעתה תובן גם ההדגשה על ריבוי הכיוונים של המרכבה, שהרי באמת אין למרכבה כיוון אחד. בכל רגע ורגע היא מוכנה ומזומנה לשאת את השכינה למקום שתחפוץ. הכיוונים המרובים של המרכבה מבטאים את הכיוונים האפשריים השונים של תנועתה: מן המקדש ואליו, לגלות ולגאולה.
כאמור, יחזקאל הוא הנביא היחיד המתאר את המרכבה. ובכל זאת, על מנת להבין את פשרה של המרכבה ביתר העמקה, עלינו לפנות לספרים אחרים בתנ"ך ולראות כיצד מראה המרכבה משתבץ בתמונה רחבה הרבה יותר. את זאת נעשה בע"ה בעיוננו הבא.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"ח
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   מקובל לכנות 'נבואת הקדשה' את הנבואה שבה הקב"ה מטיל על הנביא את השליחות הנבואית. השימוש באמצעים חזותיים ומוחשיים שונים על מנת לחזק את משמעות הנבואה הוא ממאפייניה הבולטים של נבואה זו. נבואת ההקדשה של ירמיהו מובאת אף היא בתחילת ספרו. לעומת זאת, נבואת ההקדשה של ישעיהו מובאת, במפתיע, רק בפרק ו'.
[2]   את הכינוי 'מעשה מרכבה' טבעו חז"ל (שבת פ ע"ב ועוד). בנבואת יחזקאל אין המונח 'מרכבה' מופיע, אם כי ייתכן שיש לו מקור במקרא, כפי שנראה בע"ה בהמשך עיוננו בפרק.
[3]   נראה שכוונת הכתוב: 'ומן החיות', כלומר הברק היוצא מן האש, הנזכר בסוף הפסוק הקודם, מגיע אל החיות, ויוצא מהן בחזרה אל האש, רצוא ושוב, וכך נוצר מראה "כְּמַרְאֵה הַבָּזָק".
[4]   יחזקאל מגלה זהירות רבה בדבריו, ונוקט שלושה (!) ביטויים שונים של הרחקה מהגשמה: "מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' ". בזה הוא שונה מישעיהו, שאומר בלשון המפורשת ביותר: "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲ‑דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא" (ישעיהו ו', א).
[5]   כעת נוכל להבין מדוע יש לחיות פנים של אדם, אריה, שור ונשר דווקא. ישיבת הדמות מעל החיות מסמלת את אדנותו של הקב"ה על יצוריו, וארבע החיות מייצגות את ארבעת הכוחות הגדולים בעולם החי: האדם מייצג את שיא התבונה; האריה את הכוח והעוז ("וּמֶה עַז מֵאֲרִי" [שופטים י"ד, יח]); השור את ההדר והאסתטיקה ("בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" [דברים ל"ג, יז]); והנשר – את הקלות ("מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" [שמ"ב א', כג]).
[6]   המקרא איננו מספר במפורש על עוד 'נסיעה' של המרכבה, והיה ניתן להבין שהתחנה המרוחקת ביותר שכבוד ה' הגיע אליה היא ההר אשר מקדם לעיר, הלוא הוא הר הזיתים. ואולם, בפרק י"א נראה בע"ה שהר הזיתים לא היה אלא תחנה זמנית, ולמעשה פניה של המרכבה מזרחה, אל הגלות שבבבל. גם מדרש חז"ל סבור שהר הזיתים לא היה התחנה הסופית: "עשר מסעות נסעה שכינה... מכפרת לכרוב, ומכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה" (ראש השנה לא ע"א). לדעת המדרש, בסופו של דבר השכינה "עלתה וישבה במקומה", אך כאמור, על דרך הפשט נראה שהשכינה המשיכה לגלות, כפי שנלמד בע"ה בהמשך עיוננו בספר.
[7]   כלומר בנבואה על חורבן העיר והסתלקות השכינה, בפרקים ח'–י"א.
[8]   כלומר בנבואת ההקדשה שבפרק א'.