שמואל ב | פרק א' | קינת דוד על שאול ויהונתן

א. לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת

לאחר שסיים לטפל בנער העמלקי שהודיע על מיתתם של שאול ובניו, מתפנה דוד לאבלו הפרטי על מותם של שני אישים אלו, אותו הוא מבטא בקינתו המפורסמת.

קודם שנעסוק בקינה עצמה, נדון בפסוק הפותח אותה:

(יז) וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: (יח) וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר:

תחילה יש להבין את המילים "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת", שהן מפתיעות בהקשר זה: וכי מה עניין לימוד בני יהודה קשת אצל הקינה? המפרשים (רש"י, רד"ק ורלב"ג) ביארו שהדבר קשור להפסד במלחמה: "מעתה שנפלו גבורי ישראל, צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת" (רש"י).

רד"ק מוסיף, שפִּסקה זו איננה חלק אינטגרלי מן הקינה, שהרי אין זה סביר שדוד יזכיר בקינתו על שאול, איש בנימין המובהק,[1] את בני יהודה. ואכן, המשך הפסוק, "הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר", נראה בפשטות כהערת אגב של העורך, ואם כן מוכיח הוא על תחילתו של הפסוק, שאף היא אינה חלק מן הקינה,[2] אלא אמירה העומדת בפני עצמה, וקשורה לתוכן הקינה אך בעקיפין.

רלב"ג מוסיף, שעניין לימוד הקשת קשור ליראתו של שאול מפני הקשתים הפלשתים שסבבוהו ("וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים", שמ"א ל"א, ג), ומסביר כי אחד מלקחי המלחמה היה הצורך בחיזוק הצבא הישראלי במורים בקשת, שכן "לא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה". דומה שניתן לאמץ את דבריו, בשינוי מסוים. קשה להניח שלא היו בישראל קשתים, אך נראה שדווקא במלחמה זו מתו קשתים רבים. הצלפוּת נודעה ככישרונם של בני בנימין, שבטו של שאול. כך, למשל, מתואר מחנה בנימין בסיפור המלחמה עמו בפרשת פילגש בגבעה: "וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב... מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא". בכך נבדלו בני בנימין מבני יהודה, שהיו אנשי צינה ורומח (עיין דה"א י"ב, כה), והבדל זה אף נזכר במפורש בתקופה מאוחרת יותר: "וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף" (דה"ב י"ד, ז; ועיין גם דה"ב י"ז, יז). סביר להניח, שרבים מבני בנימין היו בצבאו של שאול ונפלו במלחמה, ובהם רבים היו הקשתים - ובראשם יהונתן, עליו מקונן דוד בהמשך "קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר". כעת זקוק עם ישראל לקשתים חדשים, ואפשר שדוד מביע צורך זה בפתיחה לקינה על מותו של יהונתן הקשת.

עם כל זאת, עדיין יש קושי מסוים בשילוב נושא מלחמתי מובהק בכותרת לקינה העוסקת בהיבטים הרגשיים והלאומיים של מות שאול ויהונתן. ואכן, תיתכן גם דרך שונה לחלוטין להבין את משמעותו של משפט זה: ככותרת המורה על נגינה כלשהי לקינה כולה. כידוע, כותרות רבות בספר תהילים עוסקות בהוראות נגינה שאינן מוכרות לנו,[3] וביניהן גם מספר כותרות המזכירות את הכותרת שלנו, כגון: "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד" (תהילים ס', א).[4] אפשר אפוא שגם את כותרת הקינה יש להבין כהוראה על דרך נגינה.

ב. הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר

נעבור עתה למחצית השנייה של פסוק הפתיחה: "הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". בפשטות מעיד פסוק זה כי הקינה מופיעה גם במקור אחר, הנקרא "ספר הישר". מונח זה כבר מוכר לנו ממקום אחר במקרא: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (יהושע י', יב-יג). ברם, מהו באמת ספר זה?

הגמרא (עבודה זרה כה ע"א) מביאה שלוש דעות בעניין. הצד השווה שבהן, שכולן מזהות את "ספר הישר" עם אחד מספרי המקרא, וכולן קושרות את הזיהוי עם חלקו הראשון של הפסוק - "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת":

מאי 'ספר הישר'? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב [= ספר בראשית, א"ב] שנקראו ישרים, דכתיב בהו: 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו' (במדבר כ"ג, י). והיכא רמיזא? 'יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך' (בראשית מ"ט, ח), ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף? הוי אומר: זו קשת.

רבי אליעזר אומר: זה ספר משנה תורה, ואמאי קרו ליה 'ספר הישר'? דכתיב: 'ועשית הישר והטוב בעיני ה' ' (דברים ו', יח). והיכא רמיזא? 'ידיו רב לו' (שם ל"ג, ז), ואיזו היא מלחמה שצריכה שתי ידים? הוי אומר: זו קשת.

רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ספר שופטים, ואמאי קרו ליה 'ספר הישר'? דכתיב: 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה' (שופטים י"ז, ו). והיכא רמיזא? 'למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה' (שם ג', ב), ואיזו היא מלחמה שצריכה לימוד? הוי אומר: זו קשת.

ההבדלים בין הדעות השונות מעניינים כשלעצמם.[5] לענייננו נציין, שבאופן דומה מתייחסים חז"ל גם ל'ספרים' אחרים הנזכרים במקרא (וכמותם רש"י בפירושיו לאזכורים השונים),[6] כגון "ספר מלחמות ה'" (במדבר כ"א, יד) - הם מזהים גם את הספרים האלה עם התורה עצמה. הרעיון העומד מאחרי גישה זו הוא שהמקרא אינו מציין ספרים שאינם מכ"ד ספרי המקרא.

ברם, על דרך הפשט נראית יותר גישת רלב"ג כאן,[7] שמדובר בספר נפרד, שלא הגיע לידינו. מסתבר שספר זה כלל שירות שונות, וביניהן השירה המובאת, כנראה רק בחלקה, בספר יהושע, וכן קינת דוד על שאול ויהונתן.

ג. מבנה הקינה

כעת נוכל לעבור לעיון בקינה עצמה. ראשית כול חשוב להדגיש, שגם בלא ניתוח ופרשנות מקרינה הקינה עוצמה מצד עצמה, וביטויים שונים ממנה הפכו למטבעות לשון ידועות, בעיקר בהקשרים של אבל והספד. עם זאת, עדיין יש מקום לעמוד בקצרה גם על המבנה הספרותי של הקינה.

אכן, למרות אופייה הרגשי, יש לקינה מבנה ברור למדיי, והיא נחלקת לחמישה חלקים הבנויים בסדר כיאסטי כדלהלן (בהערות השוליים הובאו הארות פרשניות על מילים וביטויים בקינה):

 

(יט) הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל[8] עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים:

(כ) אַל תַּגִּידוּ בְגַת[9] אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:[10] (כא) הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת[11] כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן:[12]

(כב) מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם:[13] (כג) שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ:

(כד) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:

(כה) אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל: (כו) צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים: (כז) אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה:

פסוקי המסגרת מבטאים את האבל והצער, מבלי להתייחס לתוכן עצמו. שלוש פעמים מקונן בהם דוד בקריאה 'איך נפלו גיבורים', ומבטא באופן מיוחד את צערו על יהונתן, המוזכר בהם פעמיים בשמו - בניגוד לשאול, שאינו נזכר כלל בפסוקים אלו. בפִּסקה השנייה ובפִּסקה הרביעית הנושא המרכזי הוא התגובה על מות שאול: החשש משמחתן של "בנות פלשתים" אל מול הצער הראוי ל"בנות ישראל", והקללה הסמלית על הרי הגלבוע. בפסוקים אלו נזכר שאול פעמיים, ויהונתן איננו מוזכר. במרכז הקינה, בפִּסקה האמצעית, מוזכרים שאול ויהונתן פעמיים, וכאן מתייחס דוד לחללים עצמם: לגבורתם במלחמה, שהתבטאה בקשת יהונתן ובחרב שאול, ולקשר המיוחד והטרגי שהיה ביניהם, בחייהם ובמותם.[14]

ניתוח זה חושף את היופי המיוחד שיש בקינה. דוד מקפיד להזכיר את שאול ואת יהונתן באופן שווה, ארבע פעמים כל אחד, אך הוא עושה זאת באופן מפוצל. המסגרת החיצונית - קריאת האבל והצער - מתייחסת באופן ישיר ליהונתן, שכן מובן לחלוטין כי הקשר הפורמלי ומערכת היחסים הנפתלת שבין דוד לשאול לא ישוו כלל לקשר המיוחד שהיה בין דוד ויהונתן. במסגרת הפנימית, העוסקת בפן הלאומי, מזכיר דוד דווקא את שאול, שהרי אין ספק כי מהיבט זה, נפילתו של המלך היא התוצאה המשמעותית ביותר. במרכז הקינה מעמיד דוד את אישיותם של שאול ויהונתן, ובכך ניכרת גדולתו: למרות הפער העצום בין יחסו של שאול לדוד לבין יחסו של יהונתן כלפיו, בסופו של דבר מכבד דוד במרכז הקינה את שני האישים, מכיר בגדולתם ומבטא אותה בעוצמה, ועומד על גורלם הטרגי.

כפי שציינו בעבר,[15] ספר שמואל נתעטר בשלוש שירות: שירת חנה בתחילתו (שמ"א ב', א-י), קינת דוד על מות שאול ויהונתן באמצעו (שמ"ב א', יז-כז), והמזמור שאמר דוד "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" אשר בסופו (שמ"ב כ"ב). בתפילת חנה מובעת התקווה שה' "יִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמ"א ב', י); דוד בקינתו מתאבל על ש"נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן"; ואילו שירתו חותמת את הספר בהודיה לה' - "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ" (כ"ב, נא). הקינה על שאול ויהונתן מבטאת אפוא את השלב הקשה והעצוב במלכות ישראל; זוהי קינה על כישלונו של הניסיון הראשון להעמיד מלך על ישראל. ואולם, אך שקעה שמשו של שאול, וכבר מתחילה לזרוח שמשו של דוד, כפי שנראה מיד בפרק הבא.