פירוש 'מלאכת שלמה' (ב')

  • הרב יוסף מרקוס

בשיעור הקודם ראינו את תולדות חייו של רבי שלמה העדני, מחבר פירוש 'מלאכת שלמה', נסיבות כתיבת הפירוש והמטרות המוצהרות של הפירוש. בשיעור זה נעמוד על שני מאפיינים ייחודיים לפירושו.

א. הערות על עריכת המשנה

בעל ה'מלאכת שלמה' מרבה להעיר על ענייני סדר ועריכת המשנה.

כפילות המשניות במסכת שביעית ג', ב - ג

המשנה במסכת שביעית פרק ג' עוסקת בראשית הפרק בשאלת ההיתר להוציא את זבל לשדות בשביעית. במשנה ב מופיע:

עד כמה מזבלים? עד שלש שלש אשפתות לבית סאה, של עשר עשר משפלות ושל לתך לתך. מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות. רבי שמעון: אומר אף על האשפתות.

המשנה קובעת שמותר להוציא עד 3 אשפתות לבית סאה, כאשר בכל אשפה יהיו עשר משפלות (סלים) ונפחו של כל משפלה יהיה לתך (חצי כור, 15 סאה). סך הכל מדובר, אם כן, על 150 סאה לכל אשפה. המשנה ממשיכה וקובעת שמותר להוסיף על המשפלות אך לא על האשפתות, אך רבי שמעון מתיר להוסיף גם על האשפתות. הבסיס להיתר הוא שבמקרים אלו נראה שאין דעתו וכוונתו להועיל לשדה, אלא לצבור את הזבל. במשנה הבאה שם מופיע:

עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה; יתר מכאן מחציב, דברי רבי שמעון. וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה.

המשנה כאן לכאורה חוזרת על מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון: רבי שמעון אומר שעושים שלש אשפתות אך "יתר מכאן מחציב", ואילו חכמים אוסרים אלא אם כן "מעמיק או מגביה שלושה". לגבי, "יתר מכאן מחציב", יש שינוי גרסאות: ברוב כתבי היד של המשנה וכן של הירושלמי הגרסה היא "יתר מכאן", כאשר זוהי דעת רבי שמעון, כפי שראינו במשנה הקודמת שהוא מתיר גם להוסיף. בכל מקרה, השאלה שכמובן נשאלת היא מדוע המשנה חוזרת שוב על מחלוקת רבי שמעון וחכמים שנשתנה במשנה הקודמת. אומנם מתחדש כאן שלשיטת חכמים יש היתר בהעמקה או בהגבהה, אולם מדוע לחזור שוב על המחלוקת? ה'מלאכת שלמה' מתייחס לכך:

ואף על פי שהיה אפשר לקצר הדבר ולומר 'הבא להוסיף יעמיק שלושה וכו' ולא היה צריך את המחלוקת של רבי שמעון ורבנן, וכל שכן ברישא. אלא משום שרבינו הקדוש לא היה רשאי לשנות לשון רבותיו, והוא למד בברייתא אחת לשון המשנה הראשונה וברייתא אחרת לשון המשנה הזו ולא היה רשאי לשנות הלשון והוצרך לשתיהן, ועל כן כתב את שתיהן כלשונם ממש.

נראה שכוונתו היא שלידי רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, הגיעו קבצים של משניות ממקורות שונים (מה שהוא מכנה כאן 'ברייתא'), והעריכה של רבי הייתה מוגבלת עד כדי כך שהוא נאלץ לגרוס את הנאמר בשני המקורות השונים למרות שיש ביניהם כפילות מסויימת, והוא "לא היה רשאי" לאחד את שני המקורות למחלוקת אחת - רבי בעיקר עשה 'גזור הדבק' למקורות שהיו לפניו ולא עיבד את המקורות. כך היא גם שיטת רש"י באשר לעריכת המשנה על ידי רבי, כפי שעולה מפירושו לב"מ לג: ד"ה "בימי רבי". הרמב"ם (בהקדמתו למשנה תורה) חולק על כך, ולדעתו העריכה של רבי הייתה נרחבת ומשמעותית הרבה יותר.

סדר המשניות במסכת שבת פרק ט', א - ד

במשנה בשבת ט', א - ד מופיעה סדרה של שבע הלכות שהמשותף להן, לכאורה, הוא שהן נלמדות באסמכתא, רובן מפסוקים בנביאים וכתובים:

אמר ר' עקיבא: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה? שנאמר "תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (ישעיה, ל', כב); מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא.

מנין לספינה שהיא טהורה? שנאמר "דרך אניה בלב ים" (משלי, ל', יט).

מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ארבעה בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע? שנאמר "כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח"(ישעיה, ס"א, יא); "זרעה" לא נאמר, אלא "זרועיה".

מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה? שנאמר "היו נכונים לשלשת ימים" (שמות, י"ט, טו).

מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת? שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית, ל"ד, כה).

מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח? שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה, א', יח).

מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהלים, ק"ט, יח).

רש"י ותוספות (שבת, פב.) דנו בשאלה מדוע בכלל הובאו הלכות אלו במסכת שבת. רש"י (ד"ה "אמר רבי עקיבא") הסביר שהקובץ הובא כאן בשל ההלכה החמישית, הקשורה לדיני שבת (חימום מים בשבת לצורך מילה). תוספות (ד"ה "אמר רבי עקיבא") הציעו שהקובץ הובא אגב המשנה האחרונה בפרק שמיני, שם הובאה הלכה בסגנון דומה. בכל מקרה, ראשונים אלו לא התייחסו לסדר ההלכות בתוך הקובץ עצמו, אך ה'מלאכת שלמה' נדרש לשאלה זו:

ונראה לעניות דעתי דמעיקרא תנא "מנין לעבודה זרה" מן הטעם שפירש רש"י ז"ל או מן הטעם שפירש התוספות ז"ל...ובתר הכי תנא "מניין לספינה" שהוא גם כן ענין טומאה וטהרה דומיא דבבא דעבודה זרה. ובדין הוא דלתני בתר הכי מיד גם כן בבא דפולטת שהוא גן כן ענין טומאה וטהרה, אלא משום דבבא דפולטת ובבא דמרחיצין תרוייהו הוי ביום השלישי, וגם דבבא דפולטת ילפותא דידה הוי מקרא דמתן תורה...משום הכי אקדים ותנא בבא דערוגה. ובתר הכי תנא בבא דקושרין ובבא דסיכה דתרוייהו שייכי ליום הכיפורים...

ה'מלאכת שלמה' מנסה לחפש היגיון בסדר ההלכות המובאות כאן. את הקשר בין שתי ההלכות הראשונות הוא מסביר על פי העיסוק המשותף בענייני טומאה. את הקשר בין ההלכה הרביעית והחמישית הוא מסביר על פי ממד הזמן ('שלושה ימים') המשותף להם. הקשר בין ההלכה השישית והשביעית הוא בכך ששתיהן עוסקות ביום הכיפורים. המאמץ שהוא משקיע בהסבר העניין (גם אם הוא מותיר קשיים, כגון מקומה של ההלכה השלישית), בולט על רקע שאר מפרשי המשנה, שלא עסקו בשאלה זו כלל.

ב. לימוד על דרך הפשט

בשיעור הקודם הערנו על כך שה'מלאכת שלמה' מרבה לצטט את רבי יוסף אשכנזי בענייני הגהות נוסח המשנה. בנוסף יש לציין במיוחד את פירושיו של רבי יוסף אשכנזי למשנה 'על דרך הפשט', בהם הוא מציע הסברים חילופיים לאלו של הגמרא, וה'מלאכת שלמה' מרבה לצטט פירושים אלו.

"העושה תפילתו קבע"

המשנה בברכות פרק ד' מביאה מחלוקת תנאים באשר לנוסח התפילה שבכל יום:

רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה. רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה. רבי עקיבא אומר: אם שגורה תפלתו בפיו - מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו - מעין שמונה עשרה. רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים.

הגמרא בדף כט: מביאה מספר הסברים לשיטת רבי אליעזר:

מאי "קבע"? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשוי; ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים; רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: כל שאינו יכול לחדש בה דבר...אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה.[1]

ה'מלאכת שלמה', לאחר ציטוט הגמרא, מביא הסבר נוסף בשם רבי יוסף אשכנזי:

וכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דרבי אליעזר לעיל קאי, ופליג אכולהו, ואמר שאין לעשות קביעות לתפלה, אם מתפלל י"ח או מעין י"ח - "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים".

הוא מפרש, אם כן, שרבי אליעזר מתנגד לעצם העובדה שאדם יתפלל באופן קבוע.

"עד שיטיל לתוכן מים"

המשנה בברכות פרק ג' עוסקת באפשרות לקרוא קריאת שמע לאחר טבילה בתוך המים:

ירד לטבול: אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה - יעלה ויתכסה ויקרא; ואם לאו - יתכסה במים ויקרא; אבל לא יתכסה לא במים הרעים, ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות.

הגמרא מתקשה בהטלת המים אותה מזכירה המשנה:

וכמה מיא רמי ואזיל? אלא הכי קאמר: לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל; ומי רגלים - עד שיטיל לתוכן מים.

רש"י מסביר שלדעת הגמרא כמות המים שיש להוסיף למי משרה כדי להתיר קריאת שמע היא גדולה מאוד ובלתי מתקבלת על הדעת, ולכן הגמרא פרשה שהכוונה היא להטלת מים למי רגלים, שגם לידם אסור לקרוא קראית שמע. כך גם מסבירים הרמב"ם ויתר מפרשי המשנה. אולם, ה'מלאכת שלמה' מביא את רבי יהוסף אשכנזי שהציע הסבר אחר למשנה: "וכתב ה"ר יהוסף ז"ל: פירוש פשט המשנה כך היא: דקאי אמים הרעים דלעיל...".

חמשת מיני דגן

המשנה בחלה א', ב מביאה מספר דינים הקשורים לחמשת מיני דגן:

האוכל מהם כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו; כזית חמץ חייב בהכרת; נתערב אחד מהם בכל המינים הרי זה עובר בפסח; הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן, וחייבין בחלה ובמעשרות.

לקראת סוף המשנה מובאת מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים לגבי הנודר הנאה. ה'מלאכת שלמה' דן במחלוקת, הן בענייני ניסוח והן בהסבר תוכן המחלוקת. הוא פותח עם ענייני הניסוח ומביא תחילה ניסוח אחר:

הנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא מהן אבל הנודר מן הדגן אסור בכל דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן. כך שמעתי שהיא עיקר גירסת המשנה...אבל מתוך פ' הרמב"ם ז"ל משמע קצת דגריס כמו שכתוב בספרים.

ההבדל בין הגרסאות הוא רק בשאלה האם בדברי רבי מאיר נאמר במפורש שנודר מן הדגן אסור בכל, או שזה מדויק מדבריו מכך שרק לגבי תבואה הוא הזכיר שאסור רק בהם (וראו גם דיונו של התוספות יום טוב כאן באשר לגרסה). לאחר מכן ה'מלאכת שלמה' ממשיך ומביא את פירושו של הר"ר שלמה שירלי"ו המסביר, על פי דבריו המפורשים של רבי יוחנן בבבלי נדרים דף נה., שאין מחלוקת לגבי 'הנודר מן התבואה', ובזה כולם מסכימים שרק חמשת מיני דגן נאסרו. המחלוקת היא רק לגבי 'הנודר מן הדגן', שלפי רבי מאיר אסור בכל המינים, זרעים וקטניות (למעט פירות) ולפי חכמים אסור רק בחמשת מיני דגן. כך אכן פירשו הרמב"ם ושאר המפרשים כאן. בהמשך, ה'מלאכת שלמה' מביא את דבריו של רבי יוסף אשכנזי:

פ' הר"ר יהוסף ז"ל הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן, לפי לשון התלמוד בירושלמי נראה דחכמים סוברים להפך מדברי רבי מאיר, דרבי מאיר סובר שהנודר מן הדגן אסור בכל כדאיתא בנדרים פ"ז, וחכמים סוברים דאינו אסור אלא בחמשת מינים. ורבי מאיר סובר דהנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים האלו בלבד וחכמים סוברים שאסור בכל. כן משמע לשון הירושלמי ובזה מיושב לשון המשנה. אך בתלמוד שלנו במסכת נדרים יש אמר רבי יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המנים וצריך עיון, עד כאן לשונו ז"ל.

אם כן, בעוד שבבלי מפורש שאין מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים לגבי 'הנודר מן התבואה', הר"ר יוסף טוען (ורוצה לדייק זאת מלשון סוגיה בירושלמי, שהוא אינו מזכיר אותה) שהמחלוקת היא קוטבית וגם במקרה של 'הנודר מן התבואה' נחלקו התנאים. לטענתו, לפי פירוש זה לשון המשנה מיושב יותר כך שלפי כל דעה דווקא ניסוח מסויים אוסר את הכל ונוסח אחר אוסר רק את חמשת מיני דגן.[2] כאמור, הצעתו היא בניגוד לדברי רבי יוחנן בנדרים דף נה.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

 

 

 

[1]   רש"י מסביר דעה זו:

והיינו לשון קבע - תפלתו עליו חוק קבוע לצאת ידי חובה, ואינו מקפיד לחזר אחר שעת מצוה ועת רצון.

[2]   דוגמאות נוספות מביא רי"נ אפשטיין בספרו מבוא לנוסח המשנה חלק ב, עמ' 1285.