יומא | דף פד | ספקות בפיקוח נפש

בשיעורים האחרונים עסקנו רבות בדיני פיקוח נפש, וראינו כי הגמרא ביומא מדגישה את החובה לחלל שבת במקרה של פיקוח נפש. הגמרא אומרת כי אף במציאות של ספק פיקוח נפש יש לחלל שבת כדי להציל את הנפש, ובעקבות כך מובא בגמרא:

"תניא נמי הכי: מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו. ולא שבת זו בלבד אמרו אלא לשבת אחרת. ואין אומרים: נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת... ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת. תנו רבנן: מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין..." (יומא פד:).

עקרונות אלו נפסקו להלכה ברמב"ם ובשו"ע בהלכות שבת, וכך יש לפעול במקרה של פיקוח נפש. אך למרות עקרונות אלו, בהמשך הגמרא מובא דין קבוע, וממנו משמע שלא תמיד יש לחלל שבת במקרה בו קיים ספק פיקוח נפש:

"אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב. היכי דמי? אי נימא דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד בינייהו - רובא ישראל נינהו! אי נמי פלגא ופלגא - ספק נפשות להקל. אלא דאיכא תשעה נכרים וישראל אחד - הא נמי פשיטא, דהוה ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי! - לא צריכא דפרוש לחצר אחרת..." (שם).

לדעת רב יוסף, במקרה שיש ערבוב בין יהודים וגויים ואחד מהם נפגע, לא תמיד עלינו לחלל שבת כדי להצילו. כאשר על פי דיני ספיקות יש ספק שקול אנו נחלל שבת, אך כאשר רובם גויים לא נחלל את השבת. לאור דברים אלו, אין שום חידוש בהלכות פיקוח נפש, שהרי בכל התורה כולה אנו הולכים אחר הרוב. דברי הגמרא נפסקו להלכה בשו"ע:

"אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. אפילו היו ט' עכו"ם וישראל א' בחצר, ופירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת, מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה. אבל אם נעקרו כולם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו, אין מפקחין עליו; שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו, אמרינן: כל דפריש מרובא פריש" (שכט,ב)

דברי השלחן ערוך קצת קשים. בראשית דבריו קובע השלחן ערוך כי אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, ואילו מהדוגמה שהוא מביא עולה כי עקרונית הולכים אחר הרוב, ורק במקרה של קבוע קיימת חריגה. גם סוף הסעיף קצת תמוה - נאמר שם כי אם כולם פירשו ונעקרה הקביעות אין לחלל את השבת. אך פסק זה סותר את תחילת הסעיף בו קבע השו"ע כי אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב!

אם כן, עלינו להבין מדוע השו"ע מזכיר כלל, כאשר הוא אינו משתמש איתו בסעיף זה, ואף נראה שהוא פוסק כנגדו? כדי להציע הסבר בדברי השו"ע נעיין בפסק הרמב"ם להלכה זו:

"היתה חצר שיש בה גוים וישראלים אפילו ישראל אחד ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת - מפקחין על הכל מפני ישראל. פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר - מפקחים עליו, שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים.

נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא - אין מפקחין עליו, שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב, לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין" (הלכות שבת פ"ב,הל' כ-כא).

פסק הרמב"ם שווה לפסק השו"ע ומקורם בדברי הגמרא שציטטנו לעיל, אך ישנם מספר הבדלים בין דברי הרמב"ם והשו"ע: הרמב"ם אינו משתמש במינוח של קבוע- לא מדובר כאן על כללי ספקות של תערובות ומאכלות אסורות. כמו כן הרמב"ם מחלק את הפסיקה לשתי הלכות ובעקבות חלוקה זו ניתן להציע סברה בדבריו. מדברי הרמב"ם עולה שהמקרה הראשון שבו יש לחלל את השבת הוא כאשר הוחזק שם ישראל. היות ואנחנו יודעים שיש ישראל בחצר, עלינו לחלל את השבת גם אם האחוז שמי שנפגע הוא ישראל נמוך יחסית. ברגע שהוחזק שם ישראל אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. בהלכה השנייה מדובר במקרה שאנחנו לא יודעים האם יש שם ישראל- "אין כאן ישראל קבוע", ולכן הולכים אחרי דיני רוב.

נראה שיש להסביר את פסק השו"ע בדרך זו: דין קבוע בהלכות פיקוח נפש נותן לנו קביעות שיש ישראל במקום. כאשר יש קבוע אז מבחינתנו כאילו הספק שקול ולכן לא הולכים אחר הרוב. דין קבוע יוצר לנו וודאות שיש ישראל וכעת הספק בפיקוח נפש הוא האם הישראל שנמצא בחצר נפגע. כרגע התשובה היא או שהוא נפגע או שהוא לא נפגע, וזה ספק שקול ומחללים את השבת. לעומת זאת כאשר אנחנו לא יודעים הם יש ישראל במקום, אין לנו לחשוש לחששות רחוקים, ונחלל את השבת רק אם יש רוב הסיכויים שהוא יהודי. דבר זה מסתבר- אם נניח ח"ו יש אסון בפינלנד, האם זה אומר שעלינו לחלל שבת באופן מידי היות ויש ספק פיקוח נפש שיהודי נפגע? האם עלינו להחיל דיני פיקוח נפש בתאונת דרכים בקמבודיה? לא בכל מקרה נגדיר את המקרה כספק פיקוח נפש. ספק פיקוח נפש שמחללים עליו את השבת הוא כאשר יש וודאי יהודי במקום, או כאשר יש רוב יהודים.

מקרה נוסף של ספק פיקוח נפש שיש לברר לגביו האם מחללים עליו את השבת זה לגבי ספק בתרופה. השערי תשובה (אות א) דן במקרה של תרופה שידוע שהיא מרפא אך נפל ספק האם התרופה שלפנינו היא התרופה הזאת. הוא פוסק שיש לחלל את השבת גם בספק כעין זה. יש להשוות את פסק זה למקרה הפוך, כאשר יש ספק האם התרופה מרפאת. נראה שהספק השני הוא הבסיס לדיון בנוגע לרפואה סגולית בשבת ובעז"ה נדון בעניין זה בשיעור נפרד. המקרה הראשון, שמוזכר בשערי תשובה, דומה למקרה של קבוע- יש לנו וודאות שיש יהודי/תרופה אך נפל לנו ספק צדדי. במקרה זה נחלל את השבת וננסה להציל. לעומת זאת כאשר יש לנו ספק בעצם השאלה האם יש מצב של פיקוח נפש או האם בכלל יש לנו תרופה יתכן וההלכה שאין לחלל את השבת.

נעיר שבשיעור קודם ר' אביעד ברטוב הזכיר מחלוקת אחרונים בשאלה האם יש לפיקוח נפש הגדרה אובייקטיבית. בדבריו הוא מביא את תשובת הציץ אליעזר שאומר עקרון דומה לדברים שהעלינו כאן-

"דלפי האמור נגדיר ונאמר, דאימתי יצא דינא דפיקו"נ מן הכלל שהולכין אחר הרוב, בהיכא שלפנינו בפעולתו באופן מוחשי הדבר המסכן, וכן חזקת הגוף הישראלי המסתכן אשר עבורו ישנו החיוב לחלל שבת כדי להצילו, אבל כל שחסר אחד מב' תנאים אלה אזי לא יצא הדין של פיקוח נפש מכלל יתר כללות הדינים של התורה שאזלינן בהו בתר רוב ולא חיישינן למיעוט ונחשב כמי שאינו" (חלק ח', סימן טו).

הציץ אליעזר מגדיר מצב של פיקוח נפש כסכנה מוחשית ובתוספת לכך שיש חזקת הגוף של ישראל שנמצא בסכנה. ראינו שהיסוד לתנאי זה של חזקת הגוף מופיע כבר בסוגיית הגמרא בנוגע לדין קבוע.

הצלת גוי בשבת

נקודת ההנחה שעמדה בבסיס הדיון הקודם היא שאין לחלל שבת עבור טיפול בגוי. נקודה זו צריכה בירור- האם ישנו איסור לטפל ולרפא גוי בשבת? גם אם התשובה העקרונית לשאלה זו הינה חיובית, יש לבחון האם בימינו הלכה למעשה עלינו להורות לבית חולים לא לטפל בגויים?

השו"ע (או"ח סי' ש"ל, סעיף ב) פוסק לאור הסוגיה בע"ז (כז-כח) האומרת כי אין מילדין כותית בשבת, כי אין לחלל שבת גם בשאר ענייני רפואה בשביל גויים. ה'משנה ברורה' שם (ס"ק ח') תוקף את הרופאים בימיו, ואומר שהם מחללים שבת בכך שהם נוסעים בשבת ומטפלים בגויים. ה'ציץ אליעזר' מביא את דברי המשנ"ב ותמה עליהם:

"... וכותב ע"ז המשנה ברורה בסק"ח וז"ל: ...ודע דהרופאים בזמנינו אפילו היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים ומזלות וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו, דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו"ג איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד השם ישמרנו עכ"ל.

דברי משנ"ב אלה, מלבד שהמה תוכחה חמורה כלפי כלל הרופאים, המה דברים כחרבות צורים כלפי הרופאים הכשרים החרדים לדבר ד', ומביאים אותם לידי תסבוכת חמורה, בהיות וחוק הרופאים הוא כיום בכל העולם כולו שכתנאי קודם להכנסם בתפקידם עליהם לקבל עליהם בקבלה גמורה שיטפלו במסירות גמורה עם כל חולה הבא לידם בלי הבדל דת וגזע, ואם יתפס מי שהוא באיזה רשלנות של טיפול בגלל הבדל דת וגזע אחת דתו להעבירו מתפקידו, ולא זאת בלבד אלא דרשלנות מסוג זה תעורר רעש כללי אצל כל האומות ותביא בכנפיה שנאה חמורה כלפי היהודים אשר אחריתה מי ישורנה, ואך השליה היא לחשוב שהעמים כיום יקבלו התירוץ שנתרץ להם ונאמר: דידן דמינטרי שבתא מחללין עלייהו דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן, ובפרט כאשר יצא תירוץ כזה מפי רופאים מוסמכים. וזה אך יעורר שנאה נוספת. באופן שאי אפשר להפטיר על כך במחי יד ולומר שאין דורינו דומה יפה שאפילו הרופאים היותר חרדים אינם נשמעים למוריו..." (חלק ח,טו אות ו).

ה'ציץ אליעזר' מסביר את הסוגיה בעבודה זרה בצורה קצת אחרת, ומבאר כי יסוד האיסור הוא משום שהם מולידים בן לע"ז. בעקבות הבנה זו מתיר הרב ולדנברג לעשות איסורי דרבנן כאשר מתמלאים שני תנאים: 1. יש חשש איבה. משום חשש איבה מתירים איסור דרבנן. 2. הוא אינו מוליד בן לע"ז.

במקרה שעל הרופא לבצע מלאכה דאורייתא, אומר ה'ציץ אליעזר' שכאן כוונתו היא קריטית. לדעתו, על הרופא לכוון להצלת עצמו, כלומר, לרפא את החולה בגלל החיוב שלו לרפא חולים. בצורה כזו מלאכה זו תוגדר כמלאכה שאינה צריכה לגופה, והאיסור יורד לרמת דרבנן ומותר. הציץ אליעזר מסיים את דבריו:

"ובהאמור יצא לנו היתר כללי להגיש בזמנינו ובמצב שאנו נמצאים כאן בעו"ה טיפול רפואי הכרוך בחילול שבת דאורייתא גם למומרים לחלל שבת בפרהסיא, שייחדנו את הדיבור על כך בפרק הקודם, בהיות שאם רופא דתי יהין שלא להגיש טיפול כזה להם כנגדם עשרות רופאים לא דתיים ימנעו כתגמול מלהגיש טיפול ליהודי חרדי ועי"ז יסתכנו כמה וכמה, וזהו מחוץ מה שרופא זה ענוש יענש ע"י הממשלה ועד כדי שלילת רשיונו הרפואי, ולכן בעפ"י האמור יש להתיר בהיתר כללי [מחוץ לצדדי ההיתר הפרטיים שישנן בזה כפי שביארנו בפרק הקודם] להגיש גם לכאלו טיפול רפואי גם כשכרוך במלאכות דאורייתא, והרופא יחשוב מחשבת - חישוב בכאמור. כל האמור בפרק זה הוא כשא"א לסדר שאת המלאכות דאורייתא יעשו ע"י אינם בר חיובא, אבל כשיש אפשרות כזאת בודאי שחיוב מוטל לסדר בכזאת" (שם אות י"ד).

אם כן בשורה התחתונה הציץ אליעזר מתיר, והטעם לכך היות וכל מלאכה היא מדרבנן הואיל וניתן להחשיבה כמלאכה שאינה צריכה לגופה. הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סימן לח) מגיעה למסקנה זהה לדברי הציץ אליעזר, כאשר הוא כותב שיש לנסות ולדאוג לשני דברים- 1. שיהיו גם רופאים גוים בבית חולים. 2. יש עדיפות ששניים יעשו ביחד את המלאכה אם זה אפשרי.

מלבד הדיון ההלכתי במקרה הספציפי, נושא זה עולה לדיון מפעם לפעם בנוגע לגישת ההלכה הכללית לנושא. מקרים אלו קיימים בכל שבת בבתי חולים, ובצורה קיצונית יותר ומעוררת שאלה בצבא, כאשר חייל שאינו יהודי נפצע וזקוק לטיפול בשבת. עד כה ראינו היתרים שמוצאים פתרון הלכתי לאור נסיון 'להוריד' את רמת האיסור לדרבנן. השאלה שעומדת בבסיס נושא זה היא האם ניתן למצוא היתר יותר מרווח למקרים שיש צורך לטפל במי שאנו יהודי בשבת[1].

הרב נחום רבינוביץ' בספרו מלומדי מלחמה (אות מג עמוד 144) דן בשאלה האם מותר לחלל שבת על גוי שנפצע בשבת. בדבריו הוא מחלק את הדיון לשני מקרים- 1. אדם שאינו יהודי אך הינו אדם הגון ואינו חשוד במעשי רצח. 2. מחבל שנפצע ונתפס. במקרה הראשון הוא מעלה שיש לדון אותו כגר תושב, ולכן אנו מצווים להחיותו ואף לחלל שבת כדי להצילו[2]. כך פוסק הרמב"ם (הלכות מלכים פ"י, הלכה י) ובהרחבה כותב הרמב"ן בהוספותיו למנין המצוות:

"שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת..." (מצוה טז).

לגבי המקרה השני של מחבל שנתפס, מעלה הרב רבינוביץ' את השיקול של חשש איבה, והחשש שנחשד בעולם כמי שאינם מטפלים בפצועים כמתחייב מן האמנות והחוק הבין-לאומי.

כל המצילין חוזרין

מקרה נוסף בו דנו האחרונים בהקשר זה, נוגע לחזרתו של רופא לביתו לאחר שיצא להציל חולה בשבת. הנוהל היום בבתי החולים הוא שרופאים שיוצאים או שחוזרים ממשמרת בשבת מוסעים על ידי נהג גוי. במקרה זה מדובר על איסור דרבנן ומקובל להלכה שזה הפתרון העדיף. השאלה העולה היא לגבי מקרים שאין ברירה והרופא צריך לנהוג בעצמו בשביל לחזור לביתו. תיאור המקרה הובא לפני הרב משה פיינשטיין:

"הנה בדבר אלו שנתאגדו בנוא יארק וברוקלין לחבורה להצלת נפשות באשר שכמה פעמים אירע בכאן שאוכלוסי ישראל בחסד השי"ת הם מרובין, שאדם אחד בין בבית בין ברחובות פוסק מלנשום וכשמביאין לו שמה תיכף מיכל חמצן ועוד מיני כלים מדברים המועילין תיכף ממש הוא הצלה גדולה... ובלא זה עד שיבואו רופאים מבית החולים ומבתיהם נמשך זמן עד שכבר אין תועלת, ודאי דבר גדול הוא ויישר חילם וכוחם ויתברכו מהשי"ת כל החברים שנתאגדו לעשיית עניני הצלה אלו לשם שמים להצליח במעשי הצלתם ולהתברך בכל.

אבל עיקר מה שיש לדון הוא לענין החזרה לביתו ממקום החולה כשהוא במקום רחוק וא"א לילך רגלי ואף אם אינו רחוק כל כך אבל הוא בלילה שיש לחוש לילך רגלי מצד הרוצחים שמצוין עתה ולהשאר שם כל השבת ואף רק זמן גדול כעד היום ואף באם כשיצטרך לשהות בזה זמן גדול יש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחר וגם שהוא עצמו יתרשל, אם יש להתיר לבא בחזרה בנסיעה ברכב. ואף רק זמן גדול כעד היום ואף באם כשיצטרך לשהות בזה זמן גדול יש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחר וגם שהוא עצמו יתרשל, אם יש להתיר לבא בחזרה בנסיעה ברכב" (אג"מ או"ח ח"ד,פ).

הרב פיננשטיין מעלה שני ספיקות הנוגעים לשאלה הנ"ל:

* האם יש לחשוש שהמציל יתעצל פעם הבאה בהצלה ויחשוב פעמיים לפני שילך והציל.

* האם יש חשש שיהיה מצב נוסף של פיקוח נפש במהלך אותה השבת.

ר' משה פיינשטיין כותב שאם הספק השני קיים וודאי שעל המציל לחזור למקומו. בתשובה זו הוא מוכיח מסוגיית 'כל המצילין חוזרין', שגם משום הספק הראשון הרופא יכול לחזור בביתו גם אם הוא צריך לעשות מלאכות דאורייתא בחזרתו. גם אם אין חשש ואנו לא פוחדים שמא הרופא יתרשל בפעם הבא, מותר לו לשוב למקומו והטעם הוא שמא יכשילם לעתיד לבוא.

הגרש"ז אויערבך חולק על פסק זה של ה'אגרות משה' ומבין שהתירו למציל שחוזר למקומו רק מלאכות דרבנן. עיקר המחלוקת עולה בסוגיית כל המצילין חוזרין, והשאלה העולה האם הסוגיה עוסקת לגבי כל המצילין, או שמא רק על הבאים להציל מפני גייסות הבאות על העיר. המחלוקת הינה גם לגבי רופא שיצא להציל וכן לגבי עדים שבאו להעיד על עדות החודש בשבת. וכך מסכם הגרש"ז את פסקו:

"מה שאין כן חזרת הרופא לביתו הלא הוא ממש דבר שאין בו שום צורך של פיקוח נפש וחלוק טובא מהתם. ואף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת שהם חשודים להמנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אח"כ לחזור ברכב לביתם, מ"מ אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה, ורק מצינן בחת"ס הנ"ל בחו"מ סי' קצ"ד שמתיר משום כך לרופא לחזור לביתו ברכב של נכרי משום האי טעמא שאם לא נתיר ימנע מלבוא בפעם אחרת, ואף שלענ"ד גם זה צ"ע קצת... מ"מ כבר הורה זקן ואפשר שזה ג"כ נכלל בזה שהם רוצים להיות כבני העיר שכל אחד נמצא בביתו ולא במקום אחר, והבו דלא להוסיף עלה להתיר גם מלאכות דאורייתא... אבל עכ"פ לא איסורי תורה" (מנחת שלמה ח"א, ח).

כפי שהזכרנו קודם לכן, הנוהג היום בבתי החולים שדואגים שנהג גוי יחזיר את הרופא לביתו כפי הכרעת החת"ס.