דילוג לתוכן העיקרי
ערכים והלכה -
שיעור 17

עם ישראל | ציונות של ברית | 10

קובץ טקסט

בשיעור הקודם, התמקדנו במאמר "קול דודי דופק", המחבר את התמיכה בציונות אל המחויבות לברית הכפולה – ברית סיני וברית האבות. בשיעור הנוכחי נמשיך לפתח רעיון זה, אך נציע גרסה שונה מעט של היחס בין ברית האבות לבין הציונות, על פי שיטתו של מו"ר הרב יהודה עמיטל.

 

ציונות כתמיכה בריבונות יהודית

אני סבור כי ברית האבות יכולה להוות בסיס אידאולוגי מוצק למאמץ לתרום לתשתית החברתית והמדינית של מדינה יהודית. אם ברית האבות אינה רק הבטחה, אלא הצהרה על משימה משותפת – הרי שהנבואה לאברהם: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" |(בראשית י"ב, ב') דורשת השתתפות אקטיבית בבניית האומה, על ביטוייה השונים, מעבר לשמירת ההלכה. האם ייתכן שהבא להתגייר נשאל האם הוא מוכן לשאת בסבל ההיסטורי של עם ישראל, אך יחד עם זאת הוא – יחד עם שאר היהודים – לא יתאמץ למען הייעוד הלאומי כאשר ישנה הזדמנות היסטורית לכך?

בהתאם לטבע הרעיון של "עם ישראל" כערך ולא כציווי, הדרישות הנובעות ממנו תלויות הקשר ולובשות צורה בהתאם למציאות המשתנה. במהלך תקופות הגלות, המחויבות לעם ישראל באה לידי ביטוי בהקמת מוסדות קהילה, דאגה ליציבות פוליטית וכלכלית, ומאמץ להשגת מטרות חברתיות של עם ישראל, בתוך עצמו וביחס לגורמים אחרים. אך האם מי ש"ואעשך לגוי גדול" חרות על לוח ליבו לא ישוש וישמח על הריבונות היהודית המתחדשת, ולא ירצה לתרום לשגשוגה?

זהו החזון המונח בבסיסה של הציונות של הרב עמיטל, לפחות כפי שהוא ביטא אותה בשנותיו המאוחרות. הוא אהב להביא את דברי הרמב"ם, הכולל את הקמת מלכות בית חשמונאי בתיאורו את ניסי חג החנוכה (הל' מגילה וחנוכה ג', א').[1] הרב עמיטל מצביע על כך ש:

"הרמב"ם הכיר היטב את אופיים של מלכי בית חשמונאי...

"אבל בימי בית שני, שהיו בו העניינים בלתי מושלמים כמו שידעת, והמלכים לא היו הולכים לפי המסורת הישרה, והיו מעמידים כהן גדול בכח, אף על פי שאינם ראויים לכך..."   (פירוש המשניות, יומא א', ג').

ובכל זאת, הרמב"ם טען שכינון מלכות בית חשמונאי הוא סיבה עיקרית לתיקון ימי החנוכה.

באופן דומה לכך, "זהו המודל שלאורו עלינו לבחון את מדינת ישראל של היום, כחמישים שנה לאחר הקמתה: ימי בית שני. קיום לאומי עצמאי, שעדיין אינו שלם, אך אין להתעלם מן ההיבטים החיוביים שבו." עבור הרב עמיטל, ימי הבית השני הם השוואה מתאימה לימינו היום: "מנהיגינו שלנו היום אינם גרועים ממלכי בית חשמונאי, ומדינתנו אינה גרועה ממדינתם".[2] אם הרמב"ם בכל זאת ראה סיבה לחגוג את ניצחונם והקמת מדינתם, גם אנו יכולים לנהוג באופן דומה ביחס למדינת ישראל של היום.

יתרה מזו, הרב עמיטל התנגד ליצירת זהות בין ריבונות יהודית לבין השיבה לארץ ישראל. הוא הקפיד להדגיש כי בעיניו יום העצמאות מציין את הריבונות היהודית, והצטער על כך שנקודה זו התעמעמה לאחר התרחבות שטחי המדינה במלחמת ששת הימים. אני זוכר אותו בבירור אומר כי בתש"ח, לאחר השואה, הוא היה מאושר גם לו הייתה קמה מדינה יהודית באוגנדה! בניגוד לאחרים, שהצטערו על חלוקת הארץ, הרב עמיטל הסביר: "אנחנו, היהודים הפשוטים שאני רואה את עצמי כחלק מהם, לא ידענו על הרמב"ן.[3] ידענו שיש עצמאות ישראלית וריבונות יהודית בארצו, ועל כך שמחנו".[4] עמדה זו גרמה לקרע בינו לבין רבנים אחרים, והייתה בעלת משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. לאחר מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, הוא התרחק מהם בתפיסותיו, וקרא "להעמדת הערך עם ישראל מעל הערך שלמות הארץ" (באמונתו, עמ' 157).[5]

 

משמעותה של מדינת ישראל

עבור הרב סולובייצ'יק, מדינת ישראל של ימינו היא אמצעי לצורך השגת מטרה. היא מעניקה לנו הזדמנות מיוחדת במינה לפעול למען ייעודו הרוחני של עם ישראל בשלב זה בהיסטוריה – אך לא בהכרח מעבר לכך. הוא ראה את גישתו כ"דרך שלישית", כאשר מצד אחד שלה ניצבים חרדים השוללים את קיומה של המדינה, ומן הצד השני ניצבים תלמידי הראי"ה קוק, הרואים ערך רוחני בעצם קיום המדינה. הדרך האמצעית היא פרגמטית: היא איננה מכחישה את תפקידה של ההשגחה הא-לוהית בהקמת המדינה, אך גם אינה מנסה לצקת במדינה משמעות רוחנית מצד עצמה.[6]

ברוח הרב עמיטל, אציע בזהירות "דרך שלישית" לגבי הריבונות היהודית בארץ ישראל, במעין שילוב דרכיהם של הרי"ד סולובייצ'יק והראי"ה קוק. ייתכן שניתן לומר שריבונות יהודית בארץ ישראל היא משמעותית מצד עצמה – אך לא מצד ברית סיני אלא מצד ברית האבות. לגבי הייעוד הרוחני של עם ישראל, כפי שהוא מגולם בברית סיני, המדינה היא רק אמצעי עבור מטרה, ואין לראות את הקמתה במונחים רוחניים או משיחיים; אך באשר לזהות הלאומית שלנו ויכולתנו לפרוח כעם, העצמאות המדינית הכרחית לחזון של "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" ו"וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" (בראשית י"ב, ב'). בעקבות הרב עמיטל, נוכל לומר כי שובה של הריבונות היהודית מהווה אבן דרך בקורות עם ישראל, ללא קשר לשאלת היחס שבין ריבונות זו לבין הערכים שניתנו בהר סיני.

 

"להיות עם חופשי בארצנו"

כיצד אני יודע שעצמאות מדינית וביטויים אחרים של שגשוג לאומי הם משמעותיים מצד עצמם, כביטוי של קיום ברית האבות, ולא רק כאמצעי עבור משהו אחר (כמו קיום ברית סיני)? אני מודה שהתפיסה שלי נובעת במידה רבה מקריאה פשוטה של התנ"ך וגדולי מפרשיו, כמו גם מהמודעות ההיסטורית שלמדתי בבית – בעיקר בצל השואה. ספר בראשית, בפשוטו, מציג עוצמה פוליטית, כלכלית וחברתית כתכונות המעניקות כבוד לעם ישראל המתפתח. אברהם, יצחק ויעקב מתוארים כולם כמי שבשלבים שונים צברו עושר, וכאשר רבי אברהם אבן עזרא מציע כי יצחק ירד מנכסיו בשלב כלשהו, הרמב"ן תוקף אותו בחריפות:

"היו האבות כלם כמלכים ומלכי גוים באים לפניהם וכורתים עמהם ברית!"   (רמב"ן, בראשית כ"ה, ל"ג).[7]

לאורך פירושו לספר בראשית ממשיך הרמב"ן– לעיתים בעקבות אחרים שקידמוהו– כיוון זה. למשל, הוא מציע כי יהודה היה מנהיג מדיני בארץ כנען,[8] ששמם של האבות יצא הרבה מעבר לגבולות ארצם,[9] ושאפילו קרובי משפחה רחוקים התגאו בקשריהם עם האבות.[10] הרמב"ן אינו אומר בשום מקום שהתהילה והעושר הם אך ורק אמצעים להשגת מטרה רוחנית; אדרבא – הוא רואה בהם את התגשמות ברכת ה' "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" (ראו פירושו לבראשית כ"ג, י"ט; ובראשית מ', ט"ו).

לאורך התנ"ך כולו, עוצמתו של עם ישראל היא מקור לגאווה, ותלות ושעבוד הם מקור להשפלה. בעוד שמצבנו הלאומי המתואר בתנ"ך תואם בדרך כלל לרמת המחויבות לברית סיני, הרי שבמקום אחד – המוזכר הן על ידי הרב סולובייצ'יק[11] והן על ידי הרב עמיטל[12] – אנו מופתעים לגלות כי אין ביניהם התאמה. מצד אחד, המלך ירבעם בן יואש עשה: "הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט" (מלכים ב י"ד, כ"ד). אף על פי כן, הנביא ממשיך:

"הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל... כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ"   (מלכים ב י"ד, כ"ה-כ"ז).

העולה מפסוקים אלה, חיזוק הריבונות היהודית בארץ ישראל היא מטרה שהנביא מייחס לקב"ה עצמו, גם כאשר עם ישראל אינו ממלא אחר דבר ה'. אם אנו רואים את ברית האבות כשותפות, הרי שעלינו לראות בה גם מטרה מצדנו.

למען הסר ספק, אינני מביע כאן תמיכה ברדיפה חסרת מעצורים אחר עושר וכוח ללא קישורם ליעד רוחני, לא רדיפה ברמה האישית ולא רדיפה ברמה הלאומית. כמובן, עלינו לשאוף לקיום ברית האבות וברית סיני יחדיו, ואל לנו לשכוח שגם ברית האבות עצמה כוללת ערכים מוסריים ודתיים שעל מדינה יהודית לשקף אותם. עם זאת, באופן כללי אני סבור כי אל לנו להתנצל על מאמצנו לקדם את מדינת ישראל ברמה המדינית, הכלכלית והתרבותית ולהתגאות בהישגיה בזירה הבינלאומית. באופן אישי, אינני רואה סתירה פנימית בשאיפה להיות "עם ככל העמים" בדרך להפיכתנו ל"עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג, ט'). אם ליבי מתרחב מאליו ועיני דומעות כאשר אני רואה כיצד עמי העולם, שכה בגדו בנו בימים קשים, מריעים לזוכה ישראלי במדליה זהב אולימפית – למשל – אינני חושש שבכך אני מסלף את מורשתו של אברהם אבינו.

 

דתיים, חילוניים, "בריתיים" ואנטי-ציונים

הציונות כביטוי של ברית האבות מביאה לחשיבה מחדש על הציונות הדתית ויחסה לציונות שאינה כזו. אם משמעותה של ציונות דתית היא אך ורק ישוב הארץ מסיבות דתיות, הרי שהיא תמצא מכנה משותף – אם כי לא זהה – עם אחותה החילונית. כל עוד חופפים האינטרסים של שתי התנועות, ההבדלים העמוקים בהשקפת העולם שלהן נסתרים מן העין וניתן לשמר את האשליה של אחדות. אך כאשר האינטרסים מתחילים להיפרד זה מזה, לא נותר הרבה שניתן להתאחד סביבו. כך, כאשר ציוניים דתיים רואים ציונים חילוניים פועלים למען מטרות הסותרות את השקפת עולמם הדתית – למשל, ויתור על שטחי הארץ או חילון החוק ומוסדות המדינה – שיתוף הפעולה נעלם כלא היה ובמקומו מופיע תסכול עמוק. בקצה של הציונות הדתית, ישנם שקראו לעיתים ל"התנתקות" ממדינת ישראל ומצה"ל, בטענה שלאור המדיניות ה"אנטי-דתית" שלהם, השקפת העולם הדתית-ציונית אינה מאפשרת עוד לתמוך בהם.

בניגוד לכך, אם אנו רואים שני ממדים לציונות הדתית – "דת" (כולל חזון לגבי ביטויה האפשרי במדינת ישראל המודרנית) ו"ציונות" בנפרד, כביטויים של ברית סיני וברית האבות, הרי שהערך האחרון משותף הן לציונים דתיים והן לציונים חילוניים. אנו יכולים להתאחד סביב החזון הציוני מתוך מחויבות לעם ישראל, גם אם אנו חלוקים זה על זה באופן חריף לגבי הבנת הייעוד הרוחני של עם ישראל ויישומו בימינו.

ברוח דברי הרב וורצבורגר לגבי "מוסר של ברית",[13] ייתכן שניתן להציע את המונח "ציונות של ברית" ככינוי המתייחס לציונות הנובעת מהבנה רחבה של ברית האבות. מחויבות לשמירה של ההלכה אינה דרישה מוקדמת לצורך הזדהות עם ציונות של ברית. כל שדרוש הוא אימוץ העקרונות הבסיסיים של ברית האבות – חזון לגבי ייעודו הייחודי של עם ישראל הבא לידי ביטוי בארץ ישראל, על מצע של שאיפה למוסריות ושל מסורת רוחנית (אם לא הלכתית) יהודית.

אינני כה נאיבי על מנת לחשוב שכל ישראלי מן השורה יזדהה עם תפיסה זו של ציונות של ברית, וגם אינני מתיימר לטעון שכך יפתרו כל העימותים בין דת ומדינה. במיוחד, תימשכנה התנגשויות כאלה גם בעתיד במקרים בהם השמירה על ברית סיני נתפסת כסותרת למה שנראה כאינטרס הלאומי של עם ישראל (למשל, שמירת שנת השמיטה). עם זאת, אני סבור כי רוב הציבור הישראלי, ואולי אף יהודי הגולה, עשוי לאמץ ציונות של ברית ובכך ליצור שפה משותפת לדיון על נקודות הסכמה וגם אי-הסכמה. מתוך ציונות של ברית, ברור מאליו מדוע יהודים שומרי מצוות צריכים לחבור אל כוחות חילוניים על מנת ליצור ולתמוך במוסדותיה של מדינת ישראל. יתרה מזאת, מתברר מדוע "התנתקות" אינה עומדת כלל על הפרק, ללא קשר למידה בה מרגיש האדם מתוסכל ממדיניותה הספציפית של ממשלה זו או אחרת.

לסיום, ברית האבות יכולה גם להדגיש נקודות משותפות לציונים ואנטי-ציונים. רבות מן האידאולוגיות האנטי-ציוניות מחויבות עמוקות לייעודו ההיסטורי של עם ישראל; נקודת אי-ההסכמה שלהן עם המפעל הציוני הוא בשאלה האם עלינו לממש ייעוד זה באמצעות אקטיביות במישור המדיני או באמצעות פסיביות מוחלטת עד ביאת הגואל. שתי השיטות שואפות למטרה אחת – סיומה המהיר של הגלות והשעבוד – אך חלוקות ביניהם לגבי האמצעים לכך. בשל כך, שתי הקבוצות יכולות להשיב תשובה חיובית כאשר יישאלו בבית דין של מעלה "ציפית לישועה?" (שבת לא.). מה שלא מתקבלת על שתיהם היא אדישות כלפי ברית האבות – חוויית יהדות המנותקת לחלוטין מהמימד הלאומי וההיסטורי של קיומנו.

 

מסקנה

ההשלכות של מחויבות לעם ישראל מרחיקות לכת, וניסוח מחדש של תפיסת הציונות הדתית ועידוד שיתוף פעולה בין זרמים שונים הם רק קצת הקרחון. אני סבור שכציבור, עלינו לברר יותר את משמעותה של זהות לאומית חזקה עבורנו. מה דורש מאיתנו הדבר בתחום החברתי? כיצד נארגן את פעולותינו בתחום הצדקה? מה אומר הדבר לגבי קרובי משפחה שעזבו שמירת תורה ומצוות או נישאו לגויים, או לגבי גויים שיש להם שורשים יהודיים? גם אם ההלכה אינה מתייחסת, או מתייחסת בשלילה, לחלק מקבוצות אלה, האם הערך העצמאי של ברית האבות יכול למלא חלל או אף להצביע בכיוון אחר? כיצד ראיית "עם ישראל" כערך מסייעת לנו לבנות את הציבור ולשרטט את גבולותיו?

מעצם מהותה של ברית האבות, אין לצפות לתשובות חדות וברורות. עלינו לנסות לקבל תובנות, כיוונים והנחיות כלליות – ולא פסקים, הצהרות והוראות. עם זאת, מתוך חשיבה מעמיקה ומתמדת ייתכן ונוכל להגיע למסקנות ברורות לגבי טיבם של ערכים אלו, שישפיעו על האופן בו אנו מקבלים החלטות ברמה הפרטית והציבורית. אנו יכולים להפוך את תחושותינו האינטואיטיביות לקריאה לפעולה, שניסוחה יוכל להעניק עומק רב יותר ולהגדיר מאפיינים ברורים של אותם "ערכים יהודיים" עמומים. במסירות ועבודה קשה של כולנו, נוכל להרחיב את קישורינו לברית, ללא ויתור על המורכבות והעדינות.

 

לעיון נוסף:

1. גורם משמעותי נוסף בתפיסתו הציונית של הרב עמיטל הוא האפשרות לקדש שם שמים: "אני מאמין שזכינו במדינה יהודית רק בגלל רצון הקב"ה לקדש את שמו, לאחר חילול השם הנורא בשואה" (והארץ נתן לבני אדם, עמ' 119). עבור הרב עמיטל, שמו של הקב"ה בעולמנו קשור בקשר בל יינתק עם ייעודו של עם ישראל. הגלות מחללת את שמו, וחזרתנו לריבונות בארצנו מקדשת אותו. עם החשש לפשטנות יתר, נשאל בכל זאת: האם דאגה זו, לקידוש ה', יכולה להיחשב חלק מברית האבות, או שהיא בהכרח נפרדת ממנה?

2. במסגרת "מלחמת מצוה" כולל הרמב"ם: "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (הל' מלכים ה', א'). עם זאת, איזו מצוה מקיימים במלחמה כזו? הרב יאיר קאהן מציע "שהגדרת מלחמת עזרת ישראל מיד צר כמלחמת מצווה אינה משום שיש בה קיום של צו א-לוהי, אלא מפאת היותה מוכחת במישור הלאומי" ("כי תבוא מלחמה בארצכם", מה אהבתי תורתך, ישיבת הר עציון תשע"ד, עמ' 55). האם ברית האבות יכולה להסביר כיצד הגנה על עם ישראל נחשבת למצוה?

3. ב-2008 התחולל דיון ציבורי בשאלת הגיור במדינת ישראל, כאשר הצדדים בו נחלקו, בחלוקה גסה, לחרדים וציוניים דתיים בין הטענות של הצד החרדי הייתה הטענה שדייני בתי הדין לגיור רואים ב"אינטרסים לאומיים" טעם להקל בגיור במדינת ישראל. תלמידי החכמים מן הציונות הדתית, ברובם, לא הכחישו את הדברים אלא הגנו על עמדה זו בגאווה. האם הצבת התפיסה של "ברית אבות" תאפשר ליצור שפה משותפת בין הצדדים החולקים? האם ראיית "עם ישראל" כערך מביאה בהכרח לעמדה הציונית-דתית בוויכוח זה?

4. בתאריך 25 בספטמבר 2010, פרסם עיתון יהודי-אמריקאי "The Jewish Standard", מודעה על חתונה של בני אותו המין. לאחר מחאה מצד הציבור האורתודוקסי, העיתון הודיע שיותר לא יפרסם מודעות כאלה, אך מיד חזר בו בעקבות לחץ מאגפים לא-אורתודוקסיים. התעורר דיון לגבי סובלנות בתוך הציבור היהודי (ראו סיכום באנגלית בhttp://jstandard.com/content/item/what_do_we_do_when_we_disagree/15283)

לאחר הפרשה, פרסם ארגון רבנים אורתודוקסי את קשת הדעות שהתגלתה בין חבריו. היו כאלה שחשבו כי העיתון חצה קו אדום; אחרים חשבו ש"כל עוד העיתון אינו כפוף ואינו רואה עצמו כפוף לכללי ההלכה – הלא הם מפרסמים אוכל לא-כשר ואירועים המתקיימים בשבת", אין הצדקה לנהוג במודעה על חתונת בני זוג מאותו המין באופן שונה (ניתן לקרוא את הפרסום ב http://www.torahmusings.com/2010/10/rcbc-statement).

האם ברית האבות יכולה לסייע לנו להגדיר את גבולות הסובלנות? האם היא יכולה לעזור לנו להבדיל, למשל, בין פרסומת למסעדה לא-כשרה מצד אחד לבין פרסומת על הפגנה אנטי-ישראלית או פרסומת למקדש אלילי מצד שני? אם כן – להיכן נשייך חתונה בין בני זוג מאותו המין? כלומר, האם נראה זאת כהפרה "צרה" – גם אם חמורה מאוד – של ברית סיני, או כפגיעה עמוקה יותר בשלמות עם ישראל, כפי שהיא מוצגת בברית האבות? האם ישנו הבדל בין הומוסקסואליות לבין חתונת בני אותו המין? ראו, למשל, רמב"ם הל' איסורי ביאה כ"א, ח'.

 

להערות ושאלות:

[email protected]

 
[1]   הרב עמיטל הזכיר גם את ברכתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שבה הרמב"ם כולל תפילה ש"לא יסור מהן [=מעם ישראל] מלך" (הל' עבודת יום הכיפורים ג', י"א).
[2]   "משמעותה הדתית של מדינת ישראל", עלון שבות בוגרים גיליון יא.
[3]   הרמב"ן מונה את יישוב ארץ ישראל כאחת מתרי"ג המצוות (השגות לספר המצוות, מצוות עשה ששכח אותן הרמב"ם, ד').
[4]   מתוך שיחה בערב יום העצמאות תשסה. ניתן לקוראה כאן
[5]   אלישיב רייכנר, "באמונתו" סיפורו של הרב עמיטל.
[6]   ראו "איש על העדה" עמ' 197-199. ראו גם הרב אהרן ליכטנשטיין, "על יחסו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל לציונות", שיחה שנאמרה בתשסב וניתנת לקריאה כאן. וראו גם דיונו המצוין של הרב ראובן ציגלר בנושא, הניתן לקריאה כאן.
[7]   ראו גם פירושו לבראשית י"ג, י"ז; בראשית כ"ג, ד'; בראשית כ"ו, י"ז; ובראשית ל"ג, י"ח.
[8]   ראו פירושו לבראשית ל"ח, י"א, י"ב, י"ח (וראו גם פירוש ר' יוסף בכור שור שם) וכ"ד; ראו גם פירושו לבראשית מ"ב, ו'.
[9]   ראו פירושו לבראשית מ', ט|ו (וראו גם פירוש הרד"ק שם); בראשית מ"ב, י"א; ובראשית מ"ה, ט"ז (ראו גם רד"ק ור' יוסף בכור שור שם).
[10] ראו פירושו לבראשית כ"ט, ה'.
[11] ראו הרב ליכטנשטיין, "על יחסו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל לציונות", בהערה 6.
[12] שיחת יום העצמאות תשס"ג של הרב עמיטל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)