עם ישראל – חלק ח': לצאת מן היהדות – (טו)

  • הרב יהודה לב גולדברג

לאחר שבחנו ביסודיות את טבעה הכפול של הזהות היהודית כפי שהיא משתקפת בהלכות הגיור, נעבור מהדיון בדרך הכניסה לדיון בדרך היציאה. מה ניתן ללמוד אודות הזהות היהודית מההלכות הנוגעות ליהודי שהחליט לעזוב את אמונת אבותיו? לחילופין, האם ניתן להיעזר בדגם שתי הבריתות – ברית סיני וברית האבות – על מנת לפענח את מעמדו?

הדיון בשיעור זה יסוב סביב מאמר יסודי של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, "האח דניאל והאחווה היהודית", הדן במקרה של יהודי שהפך לכומר קתולי ופנה לקבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות.[1] באירוע שהיה אחד מאלו שהציתו את הדיון הציבורי בשאלת "מיהו יהודי" בשנות ה-50, האח דניאל איתגר הן יהודים דתיים והן יהודים חילוניים לעסוק באינטנסיביות בשאלת האופי והתוכן של הזהות היהודית.

 

פעם יהודי, תמיד יהודי?

לגבי יהודי שהשתמד והמיר את דתו, מציין הרב ליכטנשטיין שישנה סתירה בדברי חז"ל. מצד אחד, הגמרא ביבמות מתארת בפשטות ובתוקף לגבי גר:

"אי הדר ביה ומקדש בת ישראל – [אף על פי כן] ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין"   (יבמות מז:).

אם תהליך הגיור היה תקין, גם אם הגר תכף ומיד לאחר מכן חוזר בו ושב לאורח חייו הקודם, הוא נשאר יהודי לעולם בעיני ההלכה, על כל ההשלכות הנגזרות מכך, כולל היכולת לשאת יהודייה. לאחר שהוא זכה ל"קדושת ישראל", הוא לא יכול עוד לנוס ממנה; ואם כך הם הדברים לגבי גר שמקרוב בא, על אחת כמה וכמה לגבי מי שנולד כיהודי.

מצד שני, לפחות שני מקורות אחרים מציגים אפשרות של איבוד הזהות היהודית. גם ביבמות, רב אסי קובע שאם גוי מקדש בת ישראל, חוששים לקידושיו מאחר שייתכן כי אותו גוי הוא מצאצאי עשרת השבטים. על כך משיב שמואל ש:"לא זזו משם עד שעשאום כגויים גמורים, שנאמר "בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ" (הושע ה', ז')" (יבמות טז:-יז.). באופן דומה, הגמרא בחולין מספרת על ר' אמי ור' אסי שגילו כי הכותים, שנחשדו מזה זמן כעובדי עבודה זרה, אינם עוד שומרי תורה ומצוות כלל. בתגובה "לא זזו משם עד שעשאום כגויים גמורים" (חולין ו.). אם נבין מקורות אלו כפשוטם, הרי שהזהות היהודית אינה נשארת לעולם – בניגוד למה שנאמר לגבי גר.

 

יישוב מקורות סותרים

בלימוד הגמרא, כאשר ישנם שני מקורות סותרים אנו ניצבים בפני שלוש אפשרויות:

1. להעדיף את מקור א' ולפרש את מקור ב' לאורו.

2. להעדיף את מקור ב' ולפרש את מקור א' בהתאם.

3. להבחין בין א' לבין ב' באופן ששומר על משמעותו של כל אחד מן המקורות.

ואכן, במקרה שלנו, אנו מוצאים כל אחת מן הגישות.

 

אפשרות 1

הרשב"א (יבמות כב.) לומד את הגמרא ביבמות מז: כפשוטה ובהתאם לכך מפרש את דברי שמואל:

"והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים, לאו למימר דישראל שנעשה גוי גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקדושיו, אלא אותן בלבד הוא שעשאום כגוים גמורים מתחלתן והפקיעו קדושיהן"   (רשב"א יבמות כב.).

זאת לפי העיקרון ש"כל המקדש" עושה כן "אדעתא דרבנן".[2] במילים אחרות, המעמד האישי של צאצאי עשרת השבטים נשאר כשהיה, אלא שהחכמים מבטלים  כל יוזמה שתהיה להם לקדש בנות ישראל.[3]

אחרים פירשו באופן דומה את דברי ר' אמי ור' אסי לגבי הכותים, באופן שלא יסתור את ההבנה הפשוטה העולה מהגמרא ביבמות מז:. הם הסבירו שהחכמים קבעו שהכותים הם גויים רק לחומרא (למשל, שיינם אסור ושחיטתם פסולה), אך לא יכלו לעקור את זהותם הבסיסית כיהודים. כך קבע רב יהודאי גאון שכותי יכול לקדש יהודייה,[4] והשולחן ערוך (יורה דעה סי' קנט, ג) הוסיף שאסור לשלם ריבית לכותי אפילו שמותר לקחת ממנו.

 

אפשרות 2

בכיוון ההפוך, ישנה דעת מיעוט הסוברת שהכופר איבד לגמרי את זהותו היהודית. בתוצאה מכך, אם קידש בת ישראל קידושיו בטלים.[5] כנראה שלדעה זו המקור המתאר את הפיכת עשרת השבטים לגויים הוא העיקר – אך כיצד היא תתמודד עם הגמרא ביבמות מז:? הגהות מרדכי (יבמות קז) מסביר ש:"מה שקידושיו קידושין זו היא חומרא בעלמא... כשקדש חיישינן שמא הרהר ההיא שעתא תשובה". אם כך, המומר הוא בעצם גוי, ואינו יכול לשאת בת ישראל. אמנם, ייתכן בכל רגע שהוא הפסיק להיות מומר![6]

 

אפשרות 3

בשם ר' חיים מבריסק מובא שדעת הרמב"ם שונה, מאחר שמדבריו לא נראה שהוא אימץ אחת משתי אפשרויות אלה.[7] מצד אחד, הרמב"ם פוסק בפירוש שנישואי מומר תקפים (הל' אישות ד', ט"ו, הל' איסורי ביאה י"ג, י"ז), בהתאם לפשט הגמרא ביבמות מז:. מצד שני, הוא כותב בפירושו למשנה:

"היום הרי הכותי עצמו שמת אינו מטמא באהל, לפי שאין הגויים מטמאים באהל"   (נידה ז', ד').

זוהי קולא שניתן להסבירה רק מתוך הנחה שהכותים איבדו את מעמדם כיהודים.[8] אם כך, האם לדעת הרמב"ם יהודי מומר הוא יהודי או לא?

ר' חיים הסביר ששני המקורות בגמרא, ובהתאם לכך שני פסקי הרמב"ם, עוסקים במצבים שונים. הגמרא ביבמות מז: מתארת גר שחזר למנהגו הקודם, ובכלל זה עבודה זרה. בניסוחו של הרב ליכטנשטיין, יש כאן "כפירה במעשים" (מוסר אביב, עמ' 255). העבירות אותן הוא עושה מסמרות שיער בחומרתן, אך אין הן מערערות את זהותו הבסיסית של הגר. לעומתם, הכותים וצאצאי עשרת השבטים שייכים לקטגוריה אחרת לחלוטין. הם לא רק סטו מן הדרך בהתנהגותם, אלא ויתרו על זהותם כיהודים. כפירה מסוג זה אינה פוסחת על הזהות האישית, וחותרת תחתיה. כאשר אובד כל קשר לשורשים היהודיים, הזהות היהודית אובדת לבלי שוב.[9]

 

הפרה של ברית אבות וברית סיני

לפני שנבחן את הפרטים הנובעים מהבחנתו של ר' חיים, נתבונן מעט בעצם ההבחנה. ר' חיים מבדיל בין יהודי המורד בדבר ה' לבין יהודי הנוטש את זהותו האישית כיהודי. האם שני סוגי כפירה אלו אינם תואמים להפרת ברית סיני וברית האבות, בהתאמה? נראה, למשל, את תיאורו של הרב ליכטנשטיין את הסוג השני, העמוק יותר של כפירה:

"יש כפירה שהיא לא במעשים כי אם באדם עצמו, ניכור שבא לידי ביטוי לא רק בביצוע חטאים מסוימים כי אם בניתוק מוחלט של הקשרים האישיים עם היהדות, בניכור מן העם היהודי ומן ההיסטוריה שלו כקהילה רוחנית ופיזית, ובסופו של דבר בהיטמעות מלאה אל תוך חברת הגויים "   (מוסר אביב, עמ' 255).

האם אין כאן, על דרך השלילה, תיאור מדויק של ערכו היסודי של עם ישראל כפי שהוא משתקף בברית האבות? כזרע אברהם, על היהודי לכל הפחות לשמר את "אחרותו" הקיומית, את הזדהותו עם החוויה ההיסטורית של עם ישראל וקשריו אל הציבור של עם ישראל. כאשר, בנוסף לרמיסת ברית סיני, הוא אינו עומד בכל אלה – הוא עזב לא רק את ברית סיני, אלא גם את ברית האבות.

לאור כל זאת, נוכל להבין את ההשלכות שמציג כל אחד מן המקורות. מהזווית של הגמרא ביבמות מז:, לא משנה עד כמה היהודי התרחק משמירת מצוות, זהותו היהודית הבסיסית – הקשר שלו לברית האבות – נשמר ושומר אותו מחובר לעם ישראל. ממש כשם שמשה רבנו יכול היה להעלות את זכות האבות של אברהם, יצחק ויעקב כאשר בני ישראל עבדו את העגל (שמות ל"ב, י"ג), והקב"ה עצמו מתחייב לזכור את ברית האבות גם כאשר עם ישראל מפר את ברית סיני (ויקרא כ"ו, מ"ב), כך יכול גם האדם הפרטי לשמור על מקומו בעם ישראל באמצעות חיבורו לציבור, גם כאשר במעשיו הוא מבטא כפירה.

ביבמות יז. ובחולין ו., לעומת זאת, מתוארת מציאות שונה. מדובר בקבוצות אוכלוסייה של צאצאי יהודים, אלא שאין הם שומרים על אף זכר ממורשת זו. מורשת אבותיהם אינה יכולה לעמוד להם כאשר "בָנִים זָרִים יָלָדוּ", שלא רק ההתגלות בהר סיני זרה להם אלא אין הם מרגישים קשר להיסטוריה והמודעות הלאומית של עם ישראל. באחת הגרסאות של השמועה בשם ר' חיים, מודגשת היעלמות תחושת הזרות ביחס לגויים שמסביב.[10] אם, כדברי נכדו הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "התוכן של ברית האבות מופגן ברגש הבדידות היהודי, בהתבדלותו הקיומית... בזה שהביטחון הכללי של כל העולם כולו אינו מקנה ביטחון ליהודים" (חמש דרשות, עמ' 96), – מי שמתערה עד ללא-הכר עם הגויים שסביבותיו, בהכרח עזב ברית זו.

 

אובדן הזהות היהודית – מתי וכיצד?

הרעיון העיקרי של המסה "האח דניאל והאחווה היהודית" הוא שישנם שני סוגי כפירה: "יש אפוא נקודה שאותה אין המשומד יכול לעבור ועם זאת להישאר בגדר יהודי. יש גבול למשיכת היתר מן החשבון, ורצועת הגומי עשויה להיקרע" (מוסר אביב, עמ' 255). אמנם, בשאלה באלו נסיבות משויכת כפירה לכל אחת מן הקטגוריות מודה הרב ליכטנשטיין כי ישנה עמימות רבה. אפשרות אחת אותה הוא מציע היא להבחין בין המומר עצמו לבין הדורות הבאים, על פי פשט הפסוק "כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ". ייתכן כי מי שנולד כזרע אברהם לעולם ישא עליו אות זה, גם אם ינסה ככל יכולתו להסיר אותו מעליו. בנוסף לכך, אחיזתו בברית האבות משמרת את שייכותו בברית סיני ואת קדושת ישראל שבו. ילדיו, לעומתו, בהתאם למידה בה הם גדלים אל תוך סביבה נטולה כל סממן יהודי – עשויים שלא לפתח קשרים כאלה בכלל.[11]

ניתן לצמצם עוד יותר את תחולתה של תופעת ה"התבוללות המלאה". ייתכן שהתהליך לוקח כמה דורות, או שהוא מוגבל למצבים של "ניתוק המוני, כלומר כשלא רק היחיד כי אם כל ההקשר החברתי שלו נעקר מהשורש" (מוסר אביב עמ' 258).[12]

הרב ליכטנשטיין מבכר את האפשרות שהמומר עצמו מאבד את זהותו היהודית, ולכן אינו יכול לשאת בת ישראל. ועדיין, בנוגע להשוואה של מומר כזה – המנותק מכל קשר עם ברית סיני וברית האבות – עם גוי גמור, מלידה, הוא מהסס:

"אני סבור שאנו חשים מיד כי הזרים הללו הם לא כמו קוזאקים רוסים או כמסטיזו מקסיקניים. אנו חשים שההתחייבויות ההלכתיות כן נוגעות להם, ואם הם שבים אל חיק העדה הם צריכים להתקבל כבנים סוררים החוזרים בהם, ולא כגרים חדשים"   (מוסר אביב עמ' 256).

לכן מציע הרב ליכטנשטיין אפשרות שלישית:

"אם נשאל במונחים ציוריים האם כל מי שנולד להורים יהודיים הוא יהודי, התשובה היא בוודאי כן. כתואר השם הדבר נכון לגבי כל אדם שהיה לו מעודו מעמד של יהודי, גם למשומד... אבל אם נשאל האם למשומד יש משהו מן האישיות היהודית והאופי היהודי, ואשר על כן הוא ממשיך להיכלל במעמד האישי של יהודי, התשובה היא לא ולא. הוא נשאר יהודי בלא יהדות"   (מוסר אביב, עמ' 257).

על מנת להסביר דגם זה, משווה אותו הרב ליכטנשטיין להבחנה מקבילה בין "שם" ארץ ישראל לבין "קדושת" ארץ ישראל.[13] באופן דומה, מומר גמור איבד את קדושת ישראל שבו, ולכן מבחינה הלכתית הוא גוי – כולל העובדה שקידושיו בטלים. עם זאת, משהו מזהותו המקורית נשמרת, כך שהוא מחויב עדיין במצוות ויכול לשוב ליהדות ללא תהליך גיור.[14]

גם כאן, ייתכן שנוכל לחדד את הנקודה באמצעות ההבחנה שבין ברית האבות ובין ברית סיני. קדושת ישראל ההלכתית, על כל ההשלכות שלה, נובעת מהשותפות בברית סיני. כ"ברית ייעוד", אם להשתמש במונח אותו טבע הרב סולובייצ'יק (קול דודי דופק, עמ' 27), היא תלויה בהשתתפות מרצון, ומי שלא רק שעובר על תנאיה, אלא מנתק עצמו לחלוטין מן החוויה של עם ישראל יכול לבטל את הברית הזו – "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר" (במדבר ט"ו, ל"א).

ברית אבות, לעומת זאת, היא ברית הנטועות בעובדות – ביוחסין ובחוויה ההיסטורית. כפי שמדגיש הרב סולובייצ'יק, ברית קמאית זו היא ברית של כפייה, הרודפת אחר היהודי כמה שינסה לברוח ממנה (קול דודי דופק, עמ' 23). בעצם העובדה שנולד אל תוך השבט, המומר עשוי שלא להצליח לעולם להשיל מעליו את המציאות של זהותו, למרות שהוא מותיר מאחור את ייעודו הרוחני.

אם ננסח נקודה זו במונחים משפטיים, למרות שהמומר חדל להיות "ישראל", עם קדושה אישית, הוא נשאר "זרע אברהם" בשל הוריו. אמנם, ילדים שיוולדו לו בנסיבות אלה עשויים להיות גם לא זה וגם לא זה. לא רק שיחסר מהם המעמד האישי של ישראלים, אלא שזהותו של הדור הקודם עשויה להיות מדוללת עד כדי כך שלא תשאיר בהם חותם כלל.[15]

 

אז מיהו יהודי?

בסופו של דבר, הרב ליכטנשטיין משאיר הרבה מן הפרטים הטכניים של עמדתו פתוחים. באיזה מומר מדובר, מהם בדיוק ההשלכות של כל אחד, ועבור מי?[16] במבט ראשון, עמימות זו מעוררת אי-נוחות. כיצד שאלה כה יסודית וכל כך רבת משקל – השאלה הקלאסית "מיהו יהודי?" – אינה זוכה לתשובה ברורה?

אך האם הדבר אמור להפתיע אותנו? אחרי הכל, עזבנו את עולם המבנים המשפטיים, של טירות נישאות הבנויות מאבני גזית ווירטואליים, וצללנו אל תוך עולם מעורפל אך מוחשי יותר. הזהות היהודית כפי שהיא מוגדרת על ידי ברית סיני היא פורמלית, משפטית וניתנת למדידה וחיזוי; הזהות היהודית כפי שהיא מוגדרת על ידי ברית האבות היא קיומית, יורדת-חדרי-בטן וגם, במובנים מסוימים, בלתי ניתנת מטבעה להבנה או הגדרה. מוטבעת בעצם חידת בחירתו של אברהם אבינו חוסר יכולתנו להציב קריטריונים ברורים המגדירים מתי האדם סטה מן הדרך כל כך עד שאין לו חלק בה.

ייתכן שהמיטב שבידנו לעשות הוא לבחון את התנועה הזו במבט לאחור. איננו יכולים תמיד להסביר בבירור מה פירוש להיות יהודי; אך אנו יכולים להצביע כאשר מי שהיה פעם חלק מאיתנו חצה את הנהר והצטרף להמונים מן הצד השני[17] – כאשר המודעות היהודית הבסיסית שלנו חשה שוב לבד.

 

לעיון נוסף:

1. אני מפנה את הקורא המעוניין לחציו השני של המאמר "האח דניאל והאחווה היהודית", שם הרב ליכטנשטיין משלים את הניתוח ההלכתי בהרהורים מחשבתיים אודות טבעה הכפול של היהדות כדת וכלאום. בנוסף, ראו מאמרו "גרות: לידה ומשפט" (מוסר אביב, עמ' 145-163), עליו הסתמכתי רבות בשיעורים הקודמים – שחותם בנימה דומה. לשני מאמרים אלו הייתה השפעה מכרעת על האופן בו אני רואה את ברית האבות ואת ברית סיני. מהו היחס ביניהם?

2. האם התופעות של הכותים ושל עשרת השבטים זהות? בעוד שעשרת השבטים היו כמובן בני ישראל לכל דבר ועניין, הכותים היו גרים שייתכן ומעולם לא השתלבו בתוך עם ישראל בצורה מלאה (ראו למשל נידה נו: ושיעור 14, "לעיון נוסף" 2). באלו מובנים עשוי לכותים להיות קל יותר לאבד את זהותם היהודית מאשר למי שנולדו כיהודים?

 

להערות ושאלות:

[email protected]

 
[1]   נדפס בתוך "מוסר אביב", ירושלים 2016, עמ' 247-269.
[2]   ראו, למשל, יבמות צ:.
[3]   השוו ריטב"א שם. בספר המקנה (קונטרס אחרון, אבן העזר מד י) הוא מציע יישוב אחר לדברי שמואל. הוא מציע שעצם הצורך לחשוש לחשש הרחוק שגוי אקראי הוא מצאצאי עשרת השבטים הוא מדרבנן בלבד, ולכן יכלו חכמים להתעלם מחשש זה.
[4]   מובא בספר העיטור אות ק – קידושין עח.
[5]   ראו עיטור אות ק – קידושין עח., בשם תשובה קדמונית. ראו גם טור אבן העזר סי' מד.
[6]   אף לדעת מיעוט זו, נראה שמומר החוזר ליהדותו אינו זקוק לתהליך פורמלי לצורך כניסה ליהדות, ודי לכך בתשובה.
[7]   ראו רשימות שיעורי מרן הגרי"ד הלוי, יבמות עמ' 211.
[8]   ראו גם ש"ך יורה דעה קנט ה, המצדד בתוקף באפשרות זו.
[9]   המאירי מציע הבחנה דומה. בפירושו ליבמות הוא כותב:
"ומכאן היו קצת רבותי חוככין לומר שכל משומד בזמן הזה גוי גמור הוא ואין חוששין לקידושיו" (מאירי יבמות טז:).
    בהמשך הוא מביא דעה דומה בשם הגאונים שמוקשית מהגמרא בדף מז:, והוא מוסיף:
 "...נראה לי שהם[=הגאונים] סומכים על מה שאמרו בסוף פרק ראשון על עשרת השבטים שבתי דינין שבדורם עשאום כגויים גמורים מרוב מה שנטמעו בהם. והיו גאונים אלו דנין שאף בזמן הזה ניטמעים הם לגמרי. וזה סעד למה שכתבו רבותי שם גם כן" (מאירי יבמות כב.).
[10] ראו רשימות שיעורי מרן הגרי"ד הלוי יבמות עמ' 211.
[11] השוו מגיד משנה הל' אישות ד', ט"ו; ושולחן ערוך אבן העזר סי' מד, ט. אולם, כפי שצוין לעיל בדעת השולחן ערוך, הם כנראה לא מכירים באפשרות לאובדן מוחלט של זהות יהודית.
[12] נקודה אחרונה זו תלויה בשאלה האם אנו רואים את ההתבוללות כתהליך אקטיבי או פאסיבי. הדרך הרגילה היא לראות את התהליך כפאסיבי, ולכן אלו המרוחקים יותר מיהדות הם אלו הנתונים בסכנה גדולה יותר. מי שאינו קשור ליהודים אחרים, ואינו מטפח את "אחרותו" היהודית, ייכנע בסופו של דבר, כמו אדם בודד בביצה, לכוחות החזקים של סביבתו. עם זאת, לפי האפשרות שמציע הרב ליכטנשטיין, ייתכן שאין זה מספיק על מנת לעקור את הזהות היהודית. רק מי שבאופן אקטיבי עוקר את זהותו – אולי על פי הכתוב "בה' בגדו", ואולי גם תלוי בהחלטה קולקטיבית של ציבור – מאבד את הקשר שלו לעם ישראל.
[13] נבאר הבחנה זו בשיעורים הבאים.
[14] בהערת שוליים מאוחר יותר, הרב ליכטנשטיין מסתפק בכך. לחילופין, המומר רק "במעשה" ודאי שאינו זקוק לגיור כאשר הוא שב. עם זאת, הריטב"א (יבמות מז:) מביא שמדרבנן ישנו צורך בטבילה.
[15] רעיון זה מזכיר דבר דומה ששמעתי מהרב ליכטנשטיין לגבי חלל כהונה, שהוא אינו כהן לרוב העניינים אך אם עבד ושירת במקדש עבודתו כשרה (ראו קידושין סו:). הכלי חמדה (פרשת אמור א) מציע שחלל איבד את זהותו האישית כ"כהן", אך נשאר "זרע אהרן", וזה מה שמכשיר את עבודתו. אם כך, מוסיף הרב ליכטנשטיין, ייתכן שהדבר מוגבל לחלל בדור הראשון, שאביו לכל הפחות הוא כהן כשר. לחלל מן הדור השני חסרים את שני הגדרים.
[16] בשם ר' חיים נאמר שגם צאצאים טהורים של אנוסי ספרד לא נחשבים יהודים, למרות היוחסין שלהם (רשימות שיעורי מרן הגרי"ד הלוי יבמות עמ' 211). ברמה האישית, מצאתי את עצמי תוהה על מגבלות היהדות והקשר לעם ישראל כשקולגה איטלקי שלי סבלה ממחלה ששכיחה במיוחד אצל יהודים. כשהתלוצצתי שבטח יש לה גנים יהודיים, היא ענתה שבאמת סבתה מן האם הייתה יהודייה אבל נישואיה הביאו אותה עמוק אל הקהילה האיטלקית הלא-יהודית. תהיתי לגבי שתי בנותיה של הקולגה שלי, שיש להן שמות איטלקיים מאוד ואינן חשות כל קשר לעם ישראל – האם ילדיהן יחשבו יהודים?
[17] ראו בראשית רבה, לגבי הביטוי "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית י"ד, י"ג): "רבי יהודה אומר, כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה לך לך מב, ח).