עם ישראל – חלק ה': האם ישנה דלת אחורית ליהדות (ב)? (יב)

  • הרב יהודה לב גולדברג

לע"נ שמעון קורנב ז"ל

 

השיעור האחרון פתח בשאלה לגבי הצדדים הלאומיים והרוחניים של תהליך הגיור: האם הגר עומד מול כל אחד מהם בנפרד, או שהגיור משמעותו קבלה לתוך עם ישראל, והחיוב במצווות הוא רק תוצאה משנית? בניסיון לתת מענה לשאלה זו, התרחקנו מהקרקע הבטוחה של הגיור הקלאסי על מנת לבחון מקרים אופייניים פחות. בשיעור האחרון התמקדנו באשת יפת תואר; כעת נפנה לדיון בעניין עבד כנעני.[1]

 

גיורו של עבד כנעני

בשיעור האחרון, עסקנו באריכות בדעה הראשונה בברייתא ביבמות, המציעה שגיור סטנדרטי הוא הדרך היחידה לעקוף את התהליך לאשת יפת תואר המתואר בתורה. עם זאת, הברייתא מביאה אז דעה נוספת, המציעה אפשרות אחרת:

"ר"ש בן אלעזר אומר אע"פ שלא קבלה עליה כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד" (יבמות מז:).

על פי ההלכה, שפחה כנענית נחשבת כישראלית במובנים מסוימים לכן חייבת במצוות. ההפיכה לשפחה, אם כך, היא גיור במידה מסוימת, המתבצע באמצעות טבילה. השחרור משלים את תהליך הפיכתה של השפחה ליהודייה, וכעת היא בת ישראל חופשיה ככל גיורת אחרת. ביסוד דברי רבי שמעון מונחת ההבנה שתהליך הגיור של שפחה יכול להתבצע בעל כורחה. באופן זה, יכול השובה להפוך את השבויה לשפחה ואז מיד לשחרר אותה, וכך לעקוף את התהליך המתואר בתורה לגבי אשת יפת תואר. חכמים, לעומת זאת, דוחים את האפשרות הזו.

 

בהמשך דברי הגמרא (מח.), רב פפא מציין שלכל הדעות עבד, "ששייך במצוות", לא צריך לקבל על עצמו את המצוות בעת השחרור. חכמים רק טוענים שהדבר עדיין אינו מועיל במקרה של אשת יפת תואר, שאינה "שייכא במצוות". מהי משמעות הדבר ששפחה כנענית "שייכת במצוות", ולעומתה אשת יפת תואר אינה "שייכת במצוות"?

הרי"ף מסביר שבמקרה של עבד או שפחה שהשתחררו, "כבר קיבל עליה מעיקרא" – כאשר "מעיקרא" הוא הזמן של הגירות הראשונית. לדעת חכמים, אומר הרי"ף, הגירות הראשונית של העבד כרוכה בקבלתו את התורה מרצונו החופשי. בשל כך אין הם יכולים לאמץ את תפיסתו של רבי שמעון, הקוראת לגירות כפויה מראשיתה עד סופה.

רש"י, בניגוד לרי"ף, סבור שלכל הדעות תהליך הגיור הראשוני של העבד אינו נעשה מרצונו – לכך מודים גם חכמים וגם רבי שמעון. אם כך, מדוע חולקים חכמים על רבי שמעון? רש"י מסביר שנקודת המחלוקת היא המיידיות. רבי שמעון מעוניין לעקוף את תקופת ההמתנה של האשה יפת התואר בכך שהיא תהפוך לשפחה ואז תשתחרר מיד ותהפוך ליהודייה במלוא מובן המילה; אלא שלדעת חכמים עצם האפשרות של הגר להשתחרר בלא קבלת מצוות נובעת מכך ש"ששהא אצלו כמה ימים וניהג עליו מצות הנוהגות בעבד" (רש"י יבמות מח. ד"ה אבל)! במילים אחרות, חכמים סבורים שאין קיצורי דרך לחיי מצוות. הגירות דורשת קבלה מפורשת של המצוות, או הסתגלות איטית אליהן לאורך זמן, אך לדעת רבי שמעון אפשר לוותר על שתי הדרכים.

אם נשוב לענייננו, מה יכולה מחלוקת זו לגבי עבד ושפחה כנעניים, ללמד אותנו על גירות ועל ההיטמעות בעם ישראל? לדעת הרי"ף, כמו גם לדעת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה י"ג, י"ב; י"ד, ט'[2]), אין "דלת אחורית" הפתוחה בפני העבד. דרכו לגירות מלאה עוברת בהכרח דרך קבלה מלאה של אורח החיים היהודי, בדיוק כמו שכותב הרמב"ם לגבי אשת יפת תואר. לרש"י, לעומת זאת, כמו גם לדעתו הדחויה של רבי שמעון, דרכו של העבד ליהדות עוקפת את מסלול קבלת המצוות. ראוי לציון שהרמב"ן (מז:), שאינו דורש את קבלת המצוות במקרה של אשת יפת תואר, מביא את דברי רש"י ונראה שהוא מצדד בו, ולמרות שהוא אינו מכריע בסופו של דבר בין רש"י לרי"ף, חלק מתלמידיו קיבלו את האפשרות של גירות עבד בעל כורחו.[3] כיצד ניתן להסביר תופעה זו?

ניתן להציע לפחות שתי אפשרויות להבנת גירות כפויה:

1. גם גירות כפויה דורשת קבלת מצוות; אלא שבמקרה של העבד, שהוא תחת רשות אדונו, האדון הוא זה שלמעשה מתחייב ליהדות בשמו.[4] גישה זו מובאת בשמו של הרב סולובייצ'יק.[5]

2. גירות של עבד אינה כרוכה כלל בקבלה של המצוות מרצון, אלא שכמו בגישתו של הרמב"ן לדין של אשת יפת תואר, העבד נפגש במצוות במהלך השתלבותו בתוך בית יהודי.

לכל גישה ישנם יתרונות וחסרונות. הגישה הראשונה משמרת את היסוד הקריטי של קבלת מצוות בגירות. עם זאת, היא מקהה את משמעותו של המושג בכך שהיא מרחיבה אותו מעבר למשמעותו המקובלת. הגישה השנייה מוותרת על קבלת מצוות מפורשת, אך מרחיבה את הרעיון של גירות חברתית. השבויה אכן מובאת אל תוך ברית האבות דרך השתלבות לתוך משפחה יהודית, ובדרך זו גם משתתפת בסוף בברית סיני – אך האם נוכל לומר שלעבד ישנו חלק בעם ישראל? נוכל אולי להציע שישנם מעגלים קונצנטריים של בני אדם הקשורים לעם ישראל, ועבדים נמצאים באחד המעגלים החיצוניים; או שעבד כנעני לכל הפחות משתלב בתוך הבית של אדונו.[6] כך או כך, נצטרך לומר לגישה זו שהעבד מצטרף ליהדות בעיקר דרך השתלבות חברתית ולא דרך מחויבות רוחנית (שלו או של אדונו).

לסיום, כיצד תפרש כל גישה את הסברו של רש"י שלדעת חכמים גיור כפוי דורש תקופת הסתגלות? חסידי הגישה הראשונה עשויים לטעון שמחויבותו של הגר במצוות נובעת משילוב של מחויבות האדון וההסתגלות של העבד. חסידי הגישה השנייה עשויים להצביע על הקבלה (גם אם לא מושלמת) למה שהצענו לגבי אשת יפת תואר. מכיוון שכל תהליך הגיור של העבד תלוי בהפיכה תרבותית ובהשתלבות החברתית שלו, הדבר נעשה חלק בלתי נפרד מן התהליך. לחילופין, נוכל להציע שלפי רש"י חכמים ורבי שמעון חולקים בדיוק לפי שתי הגישות שהוצגו כאן. רבי שמעון סבור שהאדון יכול לחייב את עבדו במצוות, בעוד שחכמים סבורים שהאדון יכול לכל היותר לשלב את העבד בביתו – כאשר ההבדל בין שתי הגישות בא לידי ביטוי בצורך בזמן הסתגלות.

 

שיטת הרמב"ם לגבי עבד כנעני

עד עתה, הצענו הקבלה בין אשת יפת תואר – להבנתו של הרמב"ן – ובין שפחה כנענית, במובן זה ששתיהן צריכות לעבור גיור שהוא חברתי בעיקרו והקשר שלו לברית סיני משני. הרמב"ם, לעומת זאת, על פי פירוש ששמעתי ממו"ר הרב משה ליכטנשטיין, סבור בדיוק להיפך.[7] באמצעות הדגשת מחויבותו האישית של העבד למצוות מחד, ובידודו מעם ישראל מאידך, הרמב"ם מעביר את מרכז הכובד אל ברית סיני ומדגיש שהכניסה לברית סיני אינה בהכרח מלווה בכניסה לברית האבות.

כפי שהוזכר קודם, הרמב"ם הולך בעקבות הרי"ף ורואה את גירותו הראשונית של העבד כגירות מלאה.[8] העבד אינו נשאל מדוע הוא רוצה להצטרף לעם ישראל אלא האם הוא רוצה להיות אחד מ"הכשרים" – גדר דתי, ככל הנראה. אם הוא מביע הסכמה "מודיעין אותו עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר" (הל' איסורי ביאה י"ד, ט'). עם זאת, הרמב"ם גם אומר בפירוש "העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל הגויים ולכלל ישראל לא באו" (הל' איסורי ביאה י"ב, י"א). הם נוטלים חלק בדת ישראל, אך לא שייכים לעם ישראל.[9]

בעת השחרור מעבדות, דורש הרמב"ם טבילה נוספת בפני שלושה דיינים, מכיוון "שבה תגמר גירותו ויהיה כישראל" (הל' איסורי ביאה י"ג, י"ב). בעוד שלדעת חלק מן הראשונים טבילה זו היא מדרבנן בלבד,[10] הרמב"ם מדגיש את חשיבותה. עם זאת, טבילה זו איננה מלווה בקבלת מצוות, כפי שכבר הסביר הרי"ף. הרב משה ליכטנשטיין מסביר שבאמצעות טבילה שנייה זו נכנס הגר לעם ישראל ומשלים את החלק החסר בזהותו. נראה שתפקידו העיקרי של בית הדין הוא להכניסו לברית האבות, מכיוון שלא מתבצעת אז קבלת מצוות.[11]

 

האם לדעת הרמב"ם ישנו מקרה יוצא דופן?

בניגוד לראשונים אחרים, הרמב"ם סבור שהגירות מחייבת השתתפות מרצון של המתגייר, ואין "דלת אחורית". עם זאת, ר' חיים סולובייצ'יק מציין מקרה אחד יוצא דופן.[12] הרמב"ם כותב ש"ישראל שתקף גוי קטן או מצא תינוק גוי והטבילו לשם גר הרי זה גר" (הל' עבדים ח', כ'). דווקא כאשר מדובר בילד, שאין לו רצון בוגר משל עצמו, יכול האפוטרופוס עליו להתוות את גורלו.[13] כאשר מדובר בגוי בוגר, לעומת זאת, הדרך היחידה ליהדות, לפי הרמב"ם, היא דרך קבלה מדעת.

 

עובד אלילים בלב?

אם נסכם, הרמב"ם והרמב"ן אוחזים בעמדות דומות לגבי אשת יפת תואר ושפחה כנענית, בהתאמה. לדעת הרמב"ם, הגירות שלהן היא כמו כל גירות אחרת, וצריכה לבוא מתוך הסכמה לקבל על עצמן את דת ישראל ואת המצוות. לדעת הרמב"ן, לעומת זאת, כל אחת מדמויות אלה יכולה להטמע בתוך עם ישראל ללא קבלה מפורשת של החובות שנאמרו בהר סיני.

בשיעור הקודם ראינו כיצד מחלוקתם לגבי אשת יפת תואר אינה מוגבלת לתהליך הגיור, אלא משפיעה גם על תוצאתו. האם נוכל לזהות משהו דומה לגבי עבדים? במילים אחרות, האם ישנם הבדלים ניכרים בין העבד הכנעני של הרמב"ם לזה של הרמב"ן?

ניתן להצביע על שני תחומים שונים בהם סבור הרמב"ן שהעבד נשאר אחוז בעברו האלילי, בעוד שלדעת הרמב"ם אין זה כך. את התחום הראשון פגשנו בשיעור (ו) לגבי האיסור לשאת שפחה. הרמב"ן מקבל את דעתו המחמירה יותר של אונקלוס, שישנה מצוות לא-תעשה שלא לשאת שפחה. עם זאת, הוא מוסיף ואומר כי עבדים דומים יותר בהקשר זה לגויים, ולא לאלו שאסור להם באיסור לא תעשה לבוא בקהל. בעוד שמואבי או ממזר יכולים לשאת גיורת, כפי שהעלינו בשיעור (ט), השפחה אסורה על כל בני ישראל – באופן שדומה לו אנו מוצאים רק בגוי.[14] מהו המכנה המשותף ביניהם? הרמב"ן מסביר "דכיון שאינן חייבים בכל המצות סורן רע ואית בהו משום שמא יסיר" לבבות ישראלים מאחרי ה' (קידושין סט.).

לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, ההבחנה בין עבד לבין גוי היא חדה ומובהקת. כפי שראינו קודם, ביאה על שפחה אינה נתונה לעונש מלקות או לדין "קנאים פוגעים בו", "שמעת שטבלה וקבלה מצות יצתה מכלל הגויים" (הל' איסורי ביאה י"ב, י"ד).

אנו יכולים לשער כי מחלוקת זו שבין הרמב"ם לרמב"ן נטועה בתפיסותיהם השונות את תהליך הגירות של העבד. לדעת הרמב"ן, התהליך שמניע את השתלבותו של העבד בעם ישראל אינו בהכרח גם משנה את אמונתו של העבד. העבד אמנם נקלט בעולם של קיום מצוות, אך בכל הנוגע לאמונה הוא עדיין חשוד בכך שהוא עובד אלילים בליבו פנימה. לדעת הרמב"ם, עובר העבד , באמצעות הגיור, מהפך רוחני. בתור שכזה, הוא אינו חשוד על נטיות אליליות יותר מאשר כל גר אחר.

המחלוקת השנייה בין הרמב"ם והרמב"ן היא לגבי איסור יין שנגע בו גוי. הרמב"ן פוסק בהתאם לדעת שמואל בגמרא, הסבור שעבדים ממשיכים לאסור יין במגעם "עד שישתקע שם עבודה זרה מפיהם" (עבודה זרה נז.). גם כאן, הרמב"ן סבור שהאמונה שבליבו של העבד מפגרת אחר הגיור הפורמלי שלו. הרמב"ם, לעומתו, דוחה את דעת שמואל וטוען שהעבד הריהו כיהודי מרגע הטבילה (הל' מאכלות אסורות י"א, ה').

לגבי דיני היין, ישנן עוד שתי נקודות הראויות להתייחסות. ראשית, הרא"ה, תלמיד הרמב"ן, מבחין בין שני מסלולי גיור לעבדים, ממש כמו שהרמב"ן עצמו מבחין בין שני מסלולים לגבי אשת יפת תואר. עבד ממשיך לפסול יין במגעו אם הוא גויר בכפיה, שאז מחויבותו לאמונת ישראל מוטלת בספק. כאשר מדובר בעבד שהתגייר מרצון, הגיור חל מיידית באופן מלא, כפי שהוא חל לגבי כל גוי אחר (חידושי הרא"ה לעבודה זרה נז.; נדפסו בתוך שיטת הקדמונים; בדק הבית ה', א'). שנית, שמואל עצמו מודה שעבד אינו לעולם אוסר את היין במגעו. בנקודה מסוימת – לאחר שנים עשר חודש, לפי הגמרא – אמונתו של העבד מתפתחת באמצעות הסתגלות לחברה החדשה, והזמן יביא לכך שקשריו עם העולם הרוחני ממנו בא – ינותקו. הדלת האחורית ליהדות עשויה להיות מסלול ארוך יותר, אך היא מביאה בסופו של דבר לאותו יעד.[15]

 

סיכום

שני השיעורים האחרונים בחנו את קיומה של "דלת אחורית" ליהדות, שאינה מצריכה קבלה מרצון של היהדות כחלק מתהליך הגיור. מה יכולים מקרים אלו ללמד אותנו לגבי תהליך הגיור בכללותו? אני מציע את שלוש המסקנות הבאות:

ראשית, תפיסתו של הרב שאול ישראלי את הגיור כתהליך חברתי בעיקרו מוצאת שורשים עמוקים בהבנתו של הרמב"ן את דין אשת יפת תואר. עם זאת, טבעו הייחודי של דין אשת יפת תואר מעורר את השאלה האם ניתן לראות בו דוגמה כללית ולא חריג. לגישתו של הרב ישראלי, ההבדל העיקרי בין גיור קלאסי לבין דין אשת יפת תואר (לדעת הרמב"ן) הוא מידת הרצון של הגר, אך תהליך ההשתלבות הוא ביסודו אותו תהליך. לדעת הרב סולובייצ'יק, דין אשת יפת תואר הוא מקרה חריג במיוחד שעוקף את העמידה הישירה מול ברית סיני העומדת ביסוד הגירות הקלאסית.

שנית, גם לדעות המקבלות "גיור חברתי" בנסיבות מסוימות, קבלת המצוות המפורשת מכריחה תחליף ראוי – תקופת הסתגלות.[16] גם במקרה של אשת יפת תואר, כפי שמתואר בתורה, וגם לגבי עבד כנעני, כפי שמדגיש רש"י, ישנה תקופת המתנה הכרחית של כניסה לחיים יהודיים לפני שהם יכולים להצטרף לעם ישראל באופן מלא. במענה לדבריו של רבי שמעון, המציע אפשרות גיור העוקפת את תהליך ההסתגלות, יכולים חכמים לצטט את אחד הביטויים האהובים על מו"ר הרב יהודה עמיטל: "אין פטנטים". אם יש דבר אותו ניתן ללמוד מרש"י והרמב"ן, הוא שברית האבות יכולה לעיתים להוביל בעקיפין לברית סיני, אך היא לא יכולה להוות תחליף לה.

שלישית, אנו מזכירים לעצמנו שהרמב"ם דחה בתוקף את האפשרות לגיור חברתי, הן לגבי אשת יפת תואר והן לגבי עבד כנעני. ביחס לכל אחד מהם, האלמנט של קבלת המצוות קיים ביסוד התהליכים, אפילו שהדבר בולט פחות בפסקיו המפורשים ביחס לגיור רגיל.[17] במבט לאחור, הרמב"ם בולט בהקפדתו על קבלת המצוות, כאשר הוא דורש אותה גם במקרים בהם ראשונים אחרים רואים בה משהו הכרחי פחות. טענתו של הרב סולובייצ'יק שקבלת המצוות בשיטת הרמב"ם היא "קו אופייני במעשה הגירות שתתקיים לשם קיום המצוות" (קול דודי דופק, עמ' 99 ב'איש האמונה', הערה 22), אמנם קשה להוכחה מהל' איסורי ביאה פרק י"ג, אך היא בוקעת ועולה מקריאה רחבה יותר של הרמב"ם, הבוחנת את מלוא ההיקף של פסקיו.

 

מסקנה

במידה מסוימת, דיני אשת יפת תואר ועבד כנעני מאתגרים את התפיסות הרווחות לגבי גיור. בעוד שהרמב"ם מבטל למעשה את הקשיים בכך שהוא דורש קבלת מצוות בכל אחד מן המקרים, ראשונים אחרים משיבים על כך באמצעות הרחבת שערי הכניסה ליהדות. גם אם דרכים חלופיות אלה אינן נוגעות כמעט באופן ישיר לגיור הקלאסי, הן עשויות לשפוך אור על המרכיבים ההכרחיים המצויים בכל גיור, ובסופו של דבר על הזהות הלאומית הכללית של עם ישראל.

ייתכן שגם הרמב"ם, הדוחה הבנות יצירתיות אלה, עושה זאת רק באופן חלקי. הוא עשוי להכיר בפן החברתי והלאומי של הגיור, אך לטעון שאין בכך כדי להוות תחליף למפגש ישיר עם דבר ה'. במילים אחרות, ההכרה בעוצמה ובמשמעות של ההשתלבות החברתית דורשת מן הגר יותר – לא פחות. הדבר לא מביא ליצירתה של דלת אחורית ליהדות, אלא דורש מהגר להתחייב בו זמנית לדרישה הכפולה של ברית סיני וברית האבות.

לבסוף, לגבי עבד כנעני, הרמב"ם מודה בכך שישנו תהליך גיור שניתן לקרוא לו "בלתי מאוזן", אך בכיוון הפוך ממה שתיארנו עד כה. הגר לא עובר גיור חברתי, אלא להיפך – מתחייב בברית סיני כאשר הוא עדיין מחוץ לברית האבות, דבר המעלה את האפשרות המעניינת שלאמיתו של דבר ברית האבות היא זו שהכניסה אליה דורשת מאמצים רבים יותר, גם כאשר ישנה מחויבות דתית מלאה. נבחן אפשרות זו בשיעור הבא.

 

לעיון נוסף:

1. כמה שאלות לגבי גיור עבד כנעני עשויות להשליך על טבעו הבסיסי. בקיצור:

– האם הטבילה הראשונה של הגר זוקקת בית דין של שלושה? הרמב"ן (יבמות מו.) מביא דעה שטבילתו הראשונה של הגר אינה דורשת בית דין של שלושה דיינים. עם זאת, הרמב"ן עצמו מצדד בעמדתו של הרמב"ם, הפוסק ש"אין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום כגר, שמקצת גירות היא" (הל' איסורי ביאה י"ג, י"א).

– מי מברך את הברכה בעת טבילת העבד? הרמב"ן (יבמות מו.) מביא את דעתו של ר' יהודה ברצלוני[18] שהאדון מברך את הברכות בעת הטבילה של עבדו. הרמב"ן טוען כנגדו ש"העבד הוא שעושה מצווה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצוות" (השוו הערה 4 לעיל). המאירי מביא את שתי הדעות, ומוסיף "ונראה לי שאם הדבר נעשה לרצונו של עבד הוא מברכה, ואם על כרחו – הרב מברכה".

– מהו מעמדו של עבד שברח? רב נטרונאי גאון פסק שעבד שברך אינו חייב על עבירות שעשה לאחר מכן:

"ועבד כבהמה דמי, כל זמן שהוא תחת יד רבו חייב בו להנהיגו בכל מצוות ושביתות שנוהגות בעבדים כשם שחייב בן ישראל במצוות בהמתו, כיוון שברח אין מחוייב במצוות" (תשובות הגאונים שערי צדק ג ו', ט').

דעה אחרת בגאונים מדמה עבד שברח ליהודי מומר, ונשאר בן ישראל למרות התנתקותו מן היהדות.[19]

האם ניתן לקשר בין השאלות האלה, כולן או חלקן, לבין ההבנות השונות באשר לגיורו של עבד?

2. בנוסף, האם ניתן ליישב בין עמדותיו של הרמב"ן לגבי גיור בכפייה של עבד, נישואין לשפחה ומגע עבד ביין לבין פסקיו האחרים לגבי גיור עבד שהובאו לעיל?

3. בשיעור (ח) עמדנו על דעתו של הרמב"ם שגר יכול לומר "אשר הוצאתנו מארץ מצרים" וביטויים דומים אחרים. מה יאמר הרמב"ם לעבד כנעני להגיד? באופן דומה, ראינו את דבריו החריפים של הרמב"ם על מי שאינו נוטל חלק בצרותיו של כלל ישראל. האם ציפייה זו נוגעת גם לעבד כנעני?

השלכה מעשית עשויה להיות למשל פסקו של הרמב"ם בהלכות מגילה "הכל חייבים בקריאתה: אנשים, ונשים, וגרים, ועבדים משוחררים" (הל' מגילה א', א'), ממנה לומד רבי אברהם מן ההר (מגילה ד.) שעבדים שאינם משוחררים פטורים מקריאת מגילה. הוא מסיק שעבד כנעני אינו מטרה לשנאת ישראל, "דהואיל ואינם ישראלים – חוזרים לסורם" והגויים "מחיים אותם". אדרבא: העבדים לא יתנגדו, כי "מה להם אם יהיו לעבדים לאלו או לאלו?"

כל אחת משתי הגישות שהוצעו למעלה עשויה לתאום לעמדתו של רבי אברהם מן ההר. עם זאת, גורם נוסף אותו יש להביא בחשבון הוא טיב הרדיפה או הגזירה אותה אנו מציינים. האם הגזירה נגזרה על היהודים בשל זהותם הלאומית – ברית האבות – או בשל דתם – ברית סיני?

אם המן זמם לגזור גזירה על היהודים בשל דתם, הרי שעבדים כנענים יהיו פטורים מקריאת המגילה אם אנו מניחים שאין הם שותפים מלאים בברית סיני אלא מקיימים מצוות רק כחלק היותם בבית יהודי (כפי שרומז רבי אברהם מן ההר עצמו). אם, לעומת זאת, הזהות הלאומית היא זו שעוררה את חמתו של המן, הרי שעבדים כנענים יהיו פטורים רק אם נאמר שהם חלק מברית סיני ולא ברית האבות, כדעת הרמב"ם.

לאור זאת, "אי-התאמה" בין שני המשתנים האלו תביא למסקנה הפוכה. בשל כך מציע רבי יוסף קארו שעבדים כנענים יהיו חייבים בקריאת המגילה מכיוון שלדעתו גזירות המן חלו גם עליהם (בית יוסף אורח חיים, סי' תרפט).[20]

לסיום, רבי אברהם מן ההר מניח כי כמו שעבדים כנענים פטורים מקריאת מגילה כך יהיו הם פטורים מהדלקת נרות חנוכה. האם ניתן לחלק בין שתי מצוות אלה?

4. בשיעור (י) הבאנו את דברי הרב סולובייצ'יק, המקשר בין ברית המילה של הגר לבין כניסתו לברית האבות. כאן הבאנו את טענתו של הרב משה ליכטנשטיין שעבד כנעני, לדעת הרמב"ם, נוטל חלק בברית סיני אך לא בברית האבות – למרות שגם הם חייבים במילה כחלק מתהליך הגירות שלהם (ראו הל' איסורי ביאה י"ג, י"א). האם ניתן ליישב תפיסות אלה?

5. הגמרא ביבמות מו. קובעת כי העבד צריך להיות ברשות אדונו בעת הטבילה – אחרת, העבד יכול להחליט לטבול ולהתגייר כגר רגיל ולהפוך על ידי זה לישראל גמור וחפשי. ר' יהושע מקוטנא (ישועות ישראל חושן משפט ג ב) מעיר שכנראה הבית הדין אינו יכול למחות. מה הדבר אומר על תפקידו של בית הדין בגיור, של עבד או של בן חורין?

6. "גר תושב" הוא גוי שמקבל עליו את שבע מצוות בני נח לפני בית דין ולכן יכול לחיות בתוך עם ישראל וליהנות מהמסגרת החברתית שלו (ראו עבודה זרה סד:-סה.). מאחר שהוא גוי, אין הוא נוטל חלק בברית סיני ובברית האבות. עם זאת, נוכל לשאול: האם שייכותו היא בעיקרה חברתית או דתית? ראו חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, עמ' 164.

7. דוגמה נפוצה יותר של גיור שאין בו קבלת מצוות מפורשת היא גיור קטן על ידי בית דין. מה – אם בכלל – ניתן ללמוד מכך על תפקידה של קבלת המצות בגירות באופן כללי? ראו כתובות יא. וריטב"א ושיטה מקובצת בשם שיטה ישנה שם.[21]

 

להערות ושאלות:

[email protected]

 

[1]   יש להודות שהעבדות בהלכה (כמו גם דיני אשת יפת תואר) היא נושא המעורר אי-נוחות רבה וגם שאלות מחשבתיות, הן לגבי התפיסה המוסרית של ההלכה והן לגבי תחושת הריחוק שלנו ממנה. אפנה את הקורא המעוניין לדברי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ב-“The Human and Social Factor in Halakhah,” Leaves of Faith: The World of Jewish Learning, 176-185'. פסקה אחת שאני מוצא רלוונטית במיוחד לענייננו היא שאף אם חכם בן זמננו ימצא בנוגע לדין מסוים ש:“what had been apt and perhaps even necessary in a given sociohistorical setting was no longer ideally suited to his own , מעיר הרב ליכטנשטיין "the assumption would certainly not exempt him from mastering the relevant halakhot nor dim his enthusiasm for analyzing the nuances of devar Hashem [the ‘word of God’] as, in accordance with Hazal’s authoritative exegesis, initially formulated” (176). " יתרה מזאת, אם בחינת דיני עבדות תוכל להביא לנו הבנה עמוקה יותר של הגירות בפרט וזהות יהודית בכלל, נעשה זאת בחפץ לב ובלי להתנצל, ונשאיר את השאלות המתעוררות להזדמנות אחרת.
[2]   הרמב"ם הולך בדרך כלל בעקבות הרי"ף, כפי שמעיר כאן הרמב"ן (יבמות מז:).
[3]   ראו רא"ה על עבודה זרה נז. (נדפס בשיטת הקדמונים) ובבדק הבית ה א, ריטב"א על עבודה זרה ויבמות מז:, ור"ן על עבודה זרה (כו: מדפי הרי"ף). הרשב"א (יבמות מז:), עם זאת, מצדד ברי"ף.
[4]   ראו ברמב"ן, השואל כיצד העבד "יכנס תחת כנפי השכינה שלא מדעת?", ומשיב "שהתורה נתנה רשות לרב לעשות מה שירצה בעבדו בדבר זה". בעוד שבהשקפה ראשונה דבריו תומכים בגישה הראשונה, ניתן גם להבינם כהסבר להצדקה המשפטית לגירות בכפיה, אך לא למנגנון שלה.
[5]   רשימות שיעורי מרן הגרי"ד הלוי יבמות עמ' 515-517. הרב סולובייצ'יק מציע את המנגנון הזה גם כהסבר אפשרי לשיטת הרמב"ן לגבי אשת יפת תואר, וגם לגיור עובר יחד עם אמו (עמ' 522). ראו גם חידושי הגר"מ הלוי הלכות עבדים ט', ה'.
[6]   זאת בהנחה שעבד כנעני אינו רק רכוש של אדונו (ראו יבמות סו.), אלא נוטל חלק ביחידה החברתית של המשפחה והבית. הדרישה למול את העבדים (בראשית י"ז, י"ב-י"ג), כמו גם חוסר היכולת של מי שעבדיו אינם מהולים להקריב קרבן פסח (שמות י"ב, מ"ד; ראו רמב"ם הל' קרבן פסח ה', ה'), עשויים להיות קשורים לנקודה זו.
[7]   ראו בהתכתבות עם הרב חיים אירם שפורסמה מעל דפי דף קשר גליון 1149 (כאן).
[8]   לדעת ר' חיים סולובייצ'יק (חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם הל' איסורי ביאה י"ג, י"ב), עבד כנעני יכול באופן תיאורטי לשאת בת ישראל – רק מעמדו המשועבד מונע זאת ממנו. לכן, עבד ששוחרר בידי אדונו אך טרם טבל שנית יכול לשאת בת ישראל.
[9]   ראו גם רמב"ם הלכות חגיגה ב א ומהר"י קורקוס שם, בניגוד להלכות רוצח ושמירת נפש ב יא. ראו גם ריטב"א מכות ח:, המציע שעבדים כנענים אינם נחשבים "עמך" (על פי שמות כ"ב, כ"ז), ורמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש ה ג-ד.
[10]          ראו, למשל, ריטב"א יבמות מז:.
[11]          עם זאת, ראו הרב סולובייצ'יק המקשר בין הטבילה השנייה של העבד להשלמת מחויבותו במצוות (קול דודי דופק, הערה 21). ראו גם חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הל' איסורי ביאה י"ג, י"ב ורשימות שיעורי מר"ן הגרי"ד הלוי יבמות עמ' 518-521.
[12]          מצוטט בידי בנו ר' משה סולובייצ'יק בחידושי הגר"מ הלוי הל' עבדים ט', ה'.
[13]          שלא כדברי הכסף משנה. ראו גם איש על העדה עמ' 70, שם מיישם הרב סולובייצ'יק את דברי סבו בשאלת גיור ילד מאומץ.
[14]          החריג היחיד הוא ממזר, שיכול לשאת שפחה. ראו קידושין סט. ורמב"ן שם, כמו גם בתוספות בבבא בתרא יג.
[15]          אמנם, קולות אלה קיימות רק לגבי איסור היין ולא איסור החיתון, אולי מכיוון שאיסורי היין הם מדרבנן ולכן נתונים ליותר גמישות. עם זאת, אני מציע שקולות אלה אינן מבוססות על שיקולים חדשים אלא משקפות משתנים שקיימים כבר בדין המקורי – אף אם איסור החיתון מהתורה נוסח בצורה גורפת.
[16]          כך קובעת הברייתא בפשטות "אחד גר ואחד לוקח עבד מן העובד כוכבים" (יבמות מח.), שאין להם רקע קודם עם אורח החיים היהודי, "צריך לקבל".
[17]          הרמב"ם מזכיר קבלת מצוות גם בהל' שבת כ', י"ד; הל' איסורי ביאה י"ב, י"ז; הל' איסורי ביאה י"ג י"ב; הל' איסורי ביאה י"ד, ח'; הל' מלכים ח', י'; והל' מלכים י', ט'.
[18]          מחבר ספר העיתים.
[19]          ראו תשובות הגאונים שערי צדק ג ו', ג', המובאת בטור יורה דעה, סי' רסז. לגבי כופר יהודי, ראו בשיעור (יד) בהמשך.
[20]          סברתו "מאחר שנימולו" עשויה להצביע על שותפות של העבדים בברית אבות או בברית סיני. ר' יוסף קארו מציע גם טעם נוסף מדוע בכל זאת יהיו פטורים מקריאת מגילה.
[21]          ראו גם אצל הרב אהרן סולובייצ'יק, "בעניין גירות", ספר כבוד הרב (ניו יורק 1984), 22.