על תורת חיים וחיי תורה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

על תורת חיים וחיי תורה / הרב אהרן ליכטנשטיין


לפרשת ויחי*

על ה"תורה" וה"חיים"

השבת הכלל-ישיבתית שאנו עומדים בפתחה עתידה להתמקד - כך ע"פ מארגניה - בנושא "התורה והחיים".
כבר הכותרת שנקבעה לשבת זו מצביעה על תפיסה מסויימת, הנוגעת באופן שבו רבים מבינים את משמעותה
של התורה ואת משמעותם של החיים. הכותרת רומזת שישנו ניגוד - אם לא עימות - בין התורה, התחומה בין
כתליו של בית המדרש, לבין החיים החופשיים, המקיפים את השווקים והרחובות, את התעשייה והמסחר, ואת
עולם הבורסה, הפוליטיקה והעסקים. לדעת הדוגלים בתפיסה זו, ה"חיים" כוללים את כל התחומים המעשיים
ה"רציניים", שהעוסק בהם תורם לעולם ומפתח אותו, והם עומדים אל מול ה"תורה", שבה משתעשעים בחורים שעוד לא יצאו ל"חיים האמיתיים". באופן מכליל יותר, ישנם המבחינים בין ה"חיים" לבין כל העיסוקים הרוחניים: גם העוסקים באמנות, במחשבה ובספרות - כמו לומדי התורה - אינם אלא משתעשעים, ונתפסים ע"י אבירי ה"חיים" כמבטלים את זמנם.

לצערנו, ניתן לשמוע הדים לתפיסה שהזכרנו גם בין כתליו של בית המדרש. בחורים רבים סבורים שתפקידן של שנות הישיבה הוא להכין את התלמיד לחיים שאחרי הישיבה. בחורים אלו חשים שלימוד התורה אינו ה"חיים", אלא רק מכשיר ומכין אליהם. רבים מאנשי המעשה, השקועים עד קודקודם בעולם שהם מכנים "עולם העשייה", מתייחסים בזלזול לבטלנים היושבים ועוסקים בתחומי הרוח.
ק.ס. לואיס (C. S. Lewis) - מגדולי מבקרי הספרות האנגליים של המאה ה20- - כתב ספר, שנקרא "עיונים
במילים" (Studies in Word), שבו הוא מנתח ניתוח סמנטי של כמה מונחים ומראה את הקשר שבין ניתוח
זה לבין בחינתם הערכית. בפרק העוסק בנושא ה"חיים", הוא מזכיר תפיסה המבחינה בין "חיים אמיתיים" -
"Real Life", לבין חיים, כביכול, "מזוייפים". לפי הגדרתו, אדם המדבר על "חיים אמיתיים" מתכוון למרכיבי החיים שאותם הוא מעריך במיוחד. כך, לדוגמא, רבים טוענים כי כל עיסקה כלכלית זעירה היא ביטוי של ה"חיים האמיתיים", ואילו כתיבת שירה או עיסוק בפילוסופיה אינם ראויים לתואר מכובד זה. לטענת לואיס, מקורה של הבחנה מוטעית זו הוא ב"מוחות מצומצמים", הסבורים כי אנשים מבוגרים ורציניים צריכים לעסוק רק בדברים שהם עצמם עסוקים בהם. לטענתו, הבחנה זו היא שערורייתית מבחינה פילוסופית, כיוון שפירושה הוא שכל תחומי העשייה מופקעים מקטגוריית ה"חיים האמיתיים", פרט לאלו המסייעים לצבור רכוש או להשיג מעמד חברתי. שלל תחומי העיסוק האחרים, שלא זכו להיכלל בקטגוריה נכספת זו, מוגדרים כ"משחק" או כ"חלום בהקיץ".

ניתוחו של לואיס את היחס המקובל לתחומי המחשבה בכללותם, נכון עוד יותר ביחס לעיסוק בתורה. רבים מבני עמנו סבורים שה"תורה" היא רלוונטית בעולם מצומצם ומוגבל, ומנסים לברר באילו נקודות עולם זה משיק לעולם ה"חיים", שבו הם עצמם עוסקים. במקרים רבים ניתן לגלות שכך סבורים למעשה גם אנשים שאינם מוכנים להודות שזוהי השקפתם. השאלה הפופולארית כל כך - "מה תעשה כשתצא לחיים?" - משקפת, למעשה, התייחסות לתורה כאל תחום חיצוני לחיים, הנושק להם, נוגע ואינו נוגע.
מובן מאליו שהשקפה כזו, המעדיפה את העיסוק בתחומי המעשה התועלתניים על פני העיסוק בתחומי המחשבה, היא פגומה מכל נקודת מבט דתית ורוחנית ראויה לשמה. אין מקום לזלזל בעיסוק ביישובו של עולם, וודאי שהאנשים העוסקים בכך ראויים לשבח; אולם יש לעמוד בתקיפות כנגד הניסיון להפוך את הקערה על פיה, ולראות בעיסוק בתורה ובתחומי הרוח "חיים מזוייפים".

המשנה הידועה במסכת אבות קובעת ששני התחומים - הן תחום העשייה והן תחום המחשבה - הם חיוניים,
ואין תקומה לזה בלא זה: "אם אין קמח אין תורה; אם אין תורה אין קמח" (אבות ג', יז). חשוב להדגיש שמשמעותה של משנה זו אינה ששני התחומים עומדים ברמה זהה של חשיבות. האדם לא נוצר כדי לטחון קמח או כדי למלא את כריסו בלחם, אלא כדי לעבוד את הקב"ה - ובכלל זה לעסוק בתורה, "שלכך נוצרת". בדומה לקביעתו הידועה של המחזאי הצרפתי מולייר, שטען ש"צריך לאכול כדי לחיות, ולא לחיות כדי לאכול", נטען אנו שצריך לעבוד ולאכול כדי לעסוק בתורה, ולא לעסוק בתורה כדי לאכול! התורה אינה
מנותקת מהחיים; היפוכו של דבר: משמעות ההצהרה "כי הם חיינו ואורך ימינו", שעליה אנו חוזרים מדי יום,
היא שהעיסוק בתורה הוא לשד החיים ועיקרם, וקביעה זו הינה יסוד מרכזי בהשקפתנו.

בסוף אבות דר' נתן (ל"ד, י), מונה הברייתא עשרה דברים שנקראו חיים: הקב"ה נקרא "חיים", ישראל נקראו "חיים", התורה נקראה "חיים", וכך אף הצדיקים, גן העדן, העץ, ארץ ישראל, גמילות החסדים, החכמים והמים. מעיון ברשימה זו, בולטת מאוד העובדה שרוב הדברים שנקראו "חיים" שייכים לעולם הרוח. חלק מהם נושקים לעולם המעשה, ויש ביניהם גם כאלו השייכים אליו באופן בלעדי; אולם מרשימה זו ברור שמנקודת מבט תורנית - החיים האמיתיים מצויים בראש ובראשונה בעולם הרוח, התורה והקדושה. הסיבה לקביעה זו היא ברורה: נעים זמירות ישראל הגדיר את החיים כקשר עם מקור החיים - "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור" (תהילים ל"ד י), והתורה היא אפיק הקשר המרכזי והישיר ביותר לבורא העולם. התורה
מקשרת בין האדם לקב"ה, ולכן מנקודת מבט תורנית, העיסוק בה הוא האפיק המרכזי של החיים.

בסופן של שתי סוגיות מצטטת הגמרא דברים שאמר ר' טרפון לר' עקיבא לאחר שמחלוקת ביניהם הסתיימה
בנצחונו של ר' עקיבא: "עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים" (קידושין סו:, זבחים יג.). למרבה האירוניה, הנושאים שבהם עוסקות מחלוקות אלו היו, מן הסתם, מוצאים כיום את מקומם מחוץ לתחומי ה"חיים":
במסכת קידושין נסובה המחלוקת סביב דיני טומאה וטהרה, ואילו במסכת זבחים דנים התנאים אודות
הכשרים לקבלת הדם בשחיטת קדשים. התפיסה העולה מהגמרא היא חד משמעית: התורה היא היא חיים, ואין צורך לחפש נקודות מפגש מלאכותיות בין שני התחומים הללו.

כיוון שהתורה נקראה "חיים" והעיסוק בה הוא עיסוק מרכזי של החיים - ברור שאין לראות את הלימוד
בישיבה כהכנה להמשך החיים בלבד. כל רגע שהאדם אינו עוסק בו בתורה הוא רגע מבוזבז, ומהווה הפסד כשלעצמו - מעבר להפסד לעתיד, המתבטא בכך שהאדם אינו מתכונן להמשך חייו. כאשר דוד המלך ביקש מהקב"ה למות בערב שבת במקום ביום השבת, הוא נענה בשלילה: "טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח" (שבת ל.). ברור שהתורה שלמד דוד בערב יום מותו לא הכינה אותו לשום דבר. משמעותן של אותן שעות בערב יום השבת היתה אחת ויחידה: הלימוד כשלעצמו, במנותק מ"ההכנה להמשך החיים". ובכל זאת, קביעת הגמרא היא נחרצת: אותן שעות של לימוד, שאינן מכינות לשום דבר, עדיפות בעיני הקב"ה מאלף העולות שהקריב שלמה ביום חנוכת המזבח!
כשם שללימוד התורה יש חשיבות עצמאית בעיני הקב"ה, כך הדבר גם מנקודת מבטינו. המשנה באבות קובעת
ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות ד', יז), למרות שזוהי שעה בודדת, שהאדם אינו מכשיר בה את עצמו להמשך חייו. מעבר לכך שתקופת הישיבה מכשירה את התלמידים להמשך חייהם, זוהי תקופה של חיים אינטנסיביים, רווי עיסוק בתורה והתקרבות לקב"ה. תכלית החיים היא הדבקות בה', והדרך לדבקות זו עוברת בבית המדרש. עלינו להיזהר שלא לזלזל בחשיבות העיסוק בתורה כתוצאה מהערכה מופרזת של העיסוק ביישובו של עולם. הגדרת ה"חיים" של התורה היא חד משמעית: "ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כלכם היום" (דברים ד', ד). הדבקות בקב"ה היא היא החיים, והמקום שבו חיים אלו מתממשים הוא בית המדרש. מסיבה זו כותב דוד המלך על בית המקדש - מוקד הדבקות בה' - "כי שם צוה ה' את הברכה, חיים עד העולם" (תהילים קל"ג, ג). דווקא בתוככי בית המדרש, במקום בו מתנתקים
הלומדים מהעולם החיצוני ומקדישים את כל מרצם להתקרבות אינטנסיבית לקב"ה - דווקא שם ציווה ה' את
החיים עד העולם.

"תורת חיים"

במקום להתייחס לשאלת הסתירה המלאכותית שבין ה"תורה" לבין ה"חיים", בחרתי להציב במרכז הדיון שני
מושגים אחרים, המבטאים - כל אחד בדרכו - את ההפריה ההדדית והמפגש שבין התורה לחיים. שני מושגים אלו, שבהם אעסוק בהמשך דבריי, הם "תורת חיים" מחד, ו"חיי תורה "מאידך.

הביטוי "תורת חיים" ככינוי לתורה שגור בפינו מנוסח התפילה: בברכת "אהבה רבה" אנו מודים לקב"ה על
שלימדנו "חוקי חיים", ובברכת "שים שלום" אנו מזכירים לו שנתן לנו "תורת חיים". אם ננסה לבחון את משמעותו של הביטוי, הרי שישנן כמה סיבות שונות לכך שהתורה נקראת "תורת חיים": ראשית, התורה נקראת "תורת חיים" כיוון שהיא נובעת מהקב"ה, שהוא מקור החיים. בביטויה הראשוני, התורה היתה קול א-להים חיים שדיבר מהר סיני לכל בני ישראל, ומאותה שעה והלאה - כאשר התורה התרחבה, התבהרה והתעצבה בתנ"ך, במשנה, בגמרא ובכתביהם של גדולי המסורה בכל הדורות - היא נותרה ביסודה פירוש והרחבה לדבריו של א-להים חיים.

פרט לנימוק זה, התורה נקראת "תורת חיים" כיוון שהיא נותנת חיים ומובילה אליהם, כפי שאנו אומרים בברכת "אהבת עולם" של ערבית: "כי הם חיינו ואורך ימינו". מעניין לציין שבברכות התורה ישנה דווקא הנגדה בין התורה לבין החיים: אנו מברכים את הקב"ה על ש"נתן לנו תורת אמת", ואחר כך על ש"חיי עולם נטע בתוכנו". אמנם, רוב הראשונים שדנו במשמעות המילים "חיי עולם"
הסבירו שביטוי זה מקביל לביטוי "תורת אמת" שלפניו: תורת האמת היא היא חיי העולם, שכן דרך העיסוק
בתורה זוכה האדם לנחול את חיי העולם. במסכת בבא-מציעא מנוסחת אותה אמירה בניסוח הלכתי: "שאביו
הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא" (ב"מ לג.).

סיבה שלישית לכך שהתורה נקראת "תורת חיים" היא החיוניות וההתפתחות האופייניים לה. הגמרא בחגיגה
משווה לעניין זה בין התורה לבין עולם הצומח (חגיגה ג:): "מה נטיעה זו פרה ורבה- אף דברי תורה פרין ורבין". בצורה דומה, המשנה האחרונה במסכת בבא-בתרא (קעה:) משווה בין דיני הנזיקין לבין מעיין נובע. אמנם גם מקווה, בדומה למעיין, מטהר את הטמאים; אולם בניגוד למקווה, המעיין הוא שופע ומפעפע, ואינו קופא על שמריו, ולכן עדיף על מקווה עומד (מקואות א', ז).

פרט לסיבות שמנינו, ישנה סיבה נוספת לכך שדווקא תורת משה, בניגוד לשאר ספרי האמונות והדתות, נקראת
"תורת חיים". בניגוד לתרבויות רבות שהאדירו את המוות, התורה מקדשת את החיים ועוסקת בעיקר בהם. אין ביהדות פולחן מוות, ובהתעסקותה בפרטי הפרטים של החיים מביעה ההלכה הערכה לחיים על כל שלוחותיהם. התורה מייחדת מצוות לכל פרט ופרט מחייו של האדם, ושואפת לקדש כל חלק מחיים אלו: החל מהחיים היצירתיים, דרך החיים הכלכליים, ועד לתהליכי החיים היומיומיים ואפילו הגשמיים ביותר. המסר העולה מהעיסוק בתחומים אלו הוא שלכל רגע ורגע של חיים יש משמעות, והוא יכול לשמש כמנוף לעלייה רוחנית. להשקפת היהדות, הכלב החי עדיף על האריה המת, שכן כל עוד האדם בחיים הוא יכול להתקדם ולהתקדש, ואילו כאשר הוא מת - הוא מופקע מעולם ההתקדשות ומקיום דרישותיה של ההלכה.

ישנם הטוענים ש"תורת חיים" היא תורה המתחשבת בצרכי החיים. לטענה זו, צריכים חכמי התורה לתקן תקנות ולפסוק הלכות מתוך שאיפה להתמודד עם דרישות החיים. הלכה למעשה, גישה זו מקובלת בעיקר בתחומים מסויימים של עולם ההלכה, שבהם נטו הפוסקים מאז ומעולם להקל במיוחד מתוך התחשבות בצערן של עגונות ובכאבם של עניים. אין כאן המקום לעסוק בפרוטרוט בנושא רחב זה, אולם יש להדגיש שבנושא זה שתי התפיסות הקיצוניות הן פסולות. מחד, יש הטוענים שבכל נושא ובכל מקרה ניתן למצוא פתרונות הלכתיים, והבעיה היחידה המעכבת את התרת כל העגונות שבעולם היא יראת ההוראה ועצלנותם של הפוסקים. מאידך, יש המצהירים שעולם ההלכה נע על פי חוקיו שלו, ואין הוא צריך להתחשב בשום ערך פרט
לשיקולים ההלכתיים היבשים. לטעמנו, גדול תורה אמיתי צריך להרגיש מחוייבות כפולה - לתורה מחד ולעם
ישראל מאידך, ועליו למצוא את שביל הזהב המאזן בין צרכיהם של שני הגורמים הללו.

"חיי תורה"

כאשר אנו מדברים על "חיים של תורה", כוונתנו לחיים המבוססים על התורה בכמה רבדים שונים. ראשית -
חייו של אדם החי חיי תורה מושתתים על הוראותיה של התורה, והיא זו המדריכה ומכוונת אותו בהליכותיו. ברובד הבסיסי ביותר אלו הם חיים המונחים ע"י ההלכה, שלאדם המכלכל את כל צעדיו בהתאם לצווי התורה; אולם מעבר לכך, יהודי החי חיי תורה חש בכל שעה ובכל עת את כובד אחריותו כמצווה. תודעה תמידית זו היא ייחודית לדת היהודית ולכנסת ישראל: ישנן דתות רבות שבהם האדם חווה את אלוהיו כבורא, כגואל, כבעל הכוחות כולם וכמקור החסד; אולם האדם היהודי חווה את הקב"ה על כל צעדו שעל בעיקר כמחוקק וכמצווה. אדם החי חיי תורה מכלכל את כל חייו בהתאם לתודעה מתמדת זו: כשהוא קם ממיטתו, כשהוא הולך לעבודת יומו, כשהוא אוכל ואפילו כשהוא מתכונן לנום את שנתו - האדם אינו עושה ולו את
הצעד הקטן והיומיומי ביותר בלי לבחון את עמדת השולחן-ערוך ביחס אליו.

אולם חיי תורה אינם רק חיים המושתתים על תודעה הלכתית. בד בבד עם ציוויי ההלכה, התורה מכילה גם
מערכת ערכים שלמה, הקובעת את היחס הרצוי שבין האדם לא-לוהיו, לעמו, למולדתו ולעולם כולו. חיי תורה
אמיתיים הם חיים שרוח השולחן-ערוך מפעמת בהם ומשפיעה עליהם גם מעבר לציוויי ההלכה היבשה. אדם
החי חיי תורה מבין שהתורה אינה רק תוחמת פרמטרים למותר ולאסור, אלא אף משפיעה על כל ההתייחסות
לעולם הפוליטי, הכלכלי והרוחני. פרופסור אחד, חובש כיפה, הגדיר פעם את עצמו כ"חילוני שומר מצוות".
זוהי הגדרה קיצונית ומוגזמת, אך היא משקפת את אורח חייהם של חלק מהאנשים המכנים את עצמם "דתיים". להשקפתם, התורה רק תוחמת את המגרש, וקובעת את "חוקי המשחק" שבמסגרתם - אך במנותק מהם - מתנהלים החיים. חיי תורה אמיתיים אינם חיים חילוניים שמקיימים בהם מצוות, אלא חיים שבהם התורה היא המשחק עצמו, ולא רק תוחמת את חוקיו. אדם יכול להיות במקצועו סנדלר, פיזיקאי או כלכלן; אך אם התורה מפעמת בתוכו, ומוקד חיים הוא השאיפה לשבת בבית ה' כל ימי חייו - אזי אדם זה חי חיים של תורה. אדם כזה אינו חש שהתורה מגבילה את חייו, אלא דווקא מנתבת, מפעימה ומנחה אותם.
במובן שהסברנו זה עתה, חיי תורה אינם רק חיים המותרים ע"פ התורה, אלא חיים שהתורה ניצבת במוקדם.
בעניינים שונים, עולה בגמרא הגדרה של אדם ש"תורתו אומנותו" (שבת יא.). לדעת שניים מגדולי הראשונים -
הרמ"ה (שו"ת הרמ"ה סי' רמ"ח) והרא"ש (שו"ת הרא"ש ט"ו, ח) - אדם שתורתו אומנותו הוא כל אדם
ששאיפתו היא לשבת בבית ה', וסביב שאיפה זו הוא מנהל את חייו. לפי הגדרה זו, גם אדם המבלה את רוב שעות יומו במעבדה ורק בסופו של היום מתפנה לעסוק בתורה- יכול להיחשב אדם שתורתו אומנותו, אם הרגשתו היא שהוא עוסק בתחומים האחרים בגין היותם נחוצים, אישית או חברתית, אך משאלתו המרכזית היא לשבת בבית ה' כל ימי חייו. גם אם ברבות העיתים זמנו של האדם מצטמצם, והוא אינו יכול לשקוע במשך היום כולו בעיסוק שלשמו נוצר - השאלה המרכזית היא מהי תחושתו של האדם, וכיצד הוא מתנהג בזמנים שבהם הוא פנוי מאילוצים למיניהם.

המכנה המשותף לכל ההגדרות שמנינו כאן הוא שלילת הניגוד שבין התורה לחיים. התורה והחיים, מעצם
הגדרתם, אינם מתחרים זה בזה. במובנם השלם והאידיאלי, החיים הם חיים דווקא כאשר הם חיים של תורה, הסובבים סביב ערכי התורה והשאיפה לשקוע בה, והתורה היא תורת חיים באשר היא עוסקת בחיים, מאדירה אותם בניגוד למוות, ומעניקה לעוסקים בה חיי עולם. כל מחשבה המנסה לנתק בין הדבקים ולהבחין בין התורה לבין החיים ה"אמיתיים" - אינה נחלת עובדי ה'. רק גישה כזו, המזהה חיים אמיתיים עם חיי התורה, היא זו שצריכה להנחות אותנו בדרכנו הרוחנית, במסילה העולה מעלה מעלה במשעול המוביל אל בית ה'.



* סיכום שיחה שהעביר הרב לקראת שבת כלל ישיבתית בנושא "התורה והחיים". השיחה סוכמה ע"י יצחק ברט, ועברה את ביקורת הרב. השיחה פורסמה בדף קשר מס' 820.