דילוג לתוכן העיקרי

תצווה | משמעות הקדושה והשכינה

הרב יעקב מדן
לעילוי נשמת משה יהושע ב"ר זרח
14.02.2019
קובץ טקסט

השיחה נאמרה בערב שבת תצווה–זכור תשע"ח. סיכם איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

בכל שנה שאינה מעוברת, אני מצר על שמרוב העיסוק בזכור אנחנו מפספסים פרשה כל כך משמעותית. "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:  וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:  וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת  בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:  וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים:  וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (שמות כ"ט, מב-מו).

בפרשה אנחנו מתוודעים למטרה נוספת של היציאה ממצרים, מטרה אשר לרוב פחות נוטים לשים לב אליה. שתי המטרות המוכרות לכולנו הן כריתת הברית עם הקב"ה בסיני והכניסה לארץ; המטרה השלישית, שמופיעה בפרשתנו, היא השראת השכינה.

נעמוד על ארבע נקודות חשובות בפרשה זו:

הנקודה הראשונה היא שהקרבן הוא אמצעי ולא מטרה. מטרת המשכן היא להנכיח את הקב"ה, לאפשר לו להשרות את שכינתו. במשכן יש עיסוק רב בקורבנות, אך מטרת הקרבנות היא להוות אמצעי להשראת השכינה, הם אינם מטרה בפני עצמה. כך גם עולה אין ספור פעמים מדברי הנביאים.

הנקודה השנייה היא פתרון הסתירה המדומה בפסוקים העוסקים בקדושת הכהנים. מצד אחד, משה הוא המקדש את הכהנים: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כ"ט, א).

ומצד שני, הקב"ה הוא זה שמקדש את הכהנים: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת  בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי" (שמות כ"ט, מד).

בשביל הפתרון נקדים ונאמר שיש שני סוגי קדושה: האחד, כפירוש רש"י: "קדושים תהיו – פרושים תהיו". זוהי קדושה שיוצר האדם על ידי יעוד דבר לקב"ה. הסוג השני הוא האצלה, וכאן היוזם הוא הקב"ה. נראה שבפסוקים מתוארים בדיוק שני סוגי הקדושה: בשלב הראשון, משה רבנו מקדש את הכהנים, מבדיל אותם משאר חלקי העם ומטהר אותם, לאפשר להם "לסור מרע". בשלב השני, הקב"ה מצדו מאציל משהו על הכהנים, וזוהי קדושה חיובית, בעלת תוכן.

הנקודה השלישית היא היחס שבין המקדש למשכן, בהנחה שיש ביניהם השוואה מסוימת, וכדברי הגמרא: "אשכחן משכן דאיקרי מקדש, ומקדש דאיקרי משכן" (בבלי עירובין ב ע"א).

מוקד המשכן הוא בדיבורו של הקב"ה אל משה: "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם" (שמות כ"ט, מב). המשכן מעביר אלינו את צו ה', כך שדרכו אנו יודעים מה הקב"ה רוצה מאתנו. כלומר המטרה היא לדעת את דבר ה', התורה.

לעומת זאת, בתפילת שלמה אנו רואים שמטרת המקדש שונה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:  וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱ-לֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל  הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם:  לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל  הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:  וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל  הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ" (מלכים א ח', כז-ל).

מטרת המקדש, כפי שהיא מופיעה כאן, היא כביכול שהקב"ה ידע 'מה אנחנו רוצים'; המוקד הוא התפילה. שני יסודות אלו, התורה והתפילה: פנייתו של הקב"ה אלינו ופנייתנו אליו, הם המרכיבים את המשכן והמקדש, ואת הנוכחות הא-להית.

הנקודה הרביעית היא השכינה. ראשית, מהי אותה שכינה השורה בארץ; שנית, וזוהי שאלה מוזרה, מדוע היא חשובה?

כמובן, התשובה על השאלה השנייה היא שעצם נוכחות השכינה חשובה בפני עצמה. כדי לענות על השאלה הראשונה, נחזור לפסוקים: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם  תִּהְיוּ  לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו, יא-יב).

אמנם, אין אדם דורש גזרה שווה מעצמו, אבל אם הדבר היה תלוי בי הייתי דורש גזרה שווה מפרשתנו לפסוק הבא: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (בראשית ג', ח). משמעותה של נוכחות שכינה היא שהמלים "שויתי ה' לנגדי תמיד" אינן מטרה לעבודה רוחנית מאומצת, והן לא נחלת החסידים בלבד, אלא תחושה ממשית, יומיומית, מציאותית: הקב"ה מתהלך בקרבנו, ויש 'מלאוּת' במציאות חיינו שנובעת ממנו.

חז"ל (מגילה יד ע"א) נותנים שלוש תשובות למה לא אומרים הלל בפורים: "קרייתה זו הלילא", דהיינו, המגילה היא היא ההלל הנאמר בפורים; אין אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ; ובנוסף, "אכתי עבדי אחשורוש אנן". אני הייתי נותן תשובה רביעית: אי אפשר לומר הלל על מגילה שאין בה את שם ה'. אוהבים לדרוש את העובדה ששם ה' לא מופיע במגילה, ולהסיק מכך שהקב"ה נוכח ומנהל את מהלך העניינים גם כשלא נראה כך; אינני מתחבר לזה. אני רואה את החזון של "והתהלכתי בתוככם", ומבין עד כמה זה חסר לנו. זו המשמעות של "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)