ספר העיקרים | 1

רבי יוסף אלבו, תלמידו של רבי חסדאי קרשקש, חי בספרד לאחר כיבושה הנוצרי. בשער הראשון של ספרו הוא הציב דיון שיטתי ראשון מסוגו על עיקרי האמונה, ועוד קודם לכן – על הקריטריונים לקביעה מה ראוי להיחשב לעיקר. הוא מגיע למסקנה כי יש שלושה עיקרים – מציאות ה', תורה מן השמים ושכר ועונש – ולהם הוא מקדיש את שלושת החלקים הבאים של ספרו.

אפשר לומר כי ר"י אלבו מצוי בין הרמב"ם לרבי חסדאי קרשקש. מצד אחד הוא חוזר אל מושגי הידיעה שעסק בהם הרמב"ם, אך מצד שני אין זו ידיעה שכלית-פילוסופית אלא ידיעת רצון ה'. לא ניכנס לפרטי סוגיה זו, אלא רק נציין שאמנם ר"י אלבו היה תלמידו של רבי חסדאי קרשקש, אך בכל זאת הוא קיבל רבות גם משיטת הרמב"ם שעליו חלק רבו.

יחסית לספר של רבו, אור ה', ספרו של ר"י אלבו פשוט ובהיר יותר. הוא קל יותר להבנה, ובנוסף מרבה לצטט פסוקים ומאמרי חז"ל ובזאת חוזר לאופי הבית-מדרשי. הבעיה בלימוד ספר העיקרים היא שהוא עוסק בכל נושא בכמה פרקים, שלפעמים יש ביניהם פערים מבלי לתת ידן וחשבון על סיבתם או יישובם, ולא תמיד ברור כיצד הם עקביים זה עם זה.

 

פעולת התפילה – תהליך פנימי

נפתח במקור יסודי מדברי רבי יוסף אלבו שבו הוא דן בשאלה כיצד התפילה פועלת, שהרי לא ייתכן לכאורה שהאדם ישנה את הגזרה הא-לוהית. רבי חסדאי קרשקש מתייחס לשאלה זו בקצרה בלבד, כדרך אגב. ר"י אלבו עוסק בכך בהרחבה וטוען שהתפילה יוצרת שינוי, אך לא אצל הקב"ה – אלא אצל האדם:

"ולפי זה נאמר שכשנגזר על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל יעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע.

"וזה כמלך שגזר על כל הערלים שבמדינה פלונית שיהרגו או שינתן לכל אחד ככר זהב, ועמד אחד מהם ונימול, שתשתנה בלי ספק הגזרה ההיא ותבטל מעליו לרע או לטוב כפי ההכנה שנתחדשה באיש ההוא. ולזה היה ההשתדלות בעשית הטוב וכשרון המעשה טוב והכרחי בכל דבר, שהוא הכנה לקבול השפע הא-להי או לבטל מעליו הגזרה.

"וזה מסכים למאמר ז"ל רבא איקלע למימלא חזנהו שחורי ראש, אמר מאי האי, אמרו ליה מדבית עלי קאתינא, דכתיב ביה "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (שמואל א ב', ל"ג), אמר להו זילו איעסקו בתורה דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, שיראה מדבריהם שהגזרות הא-להיות הן הנה בהיות המקבל בהכנה ומדרגה ידועה, ואם תשתנה המדרגה ההיא תשתנה הגזרה ההיא, ובעבור זה הוא שאמרו ששנוי השם יועיל לבטל הגזרה וכן שנוי המעשה"   (העיקרים ד, יח).

להמחשת דבריו, משתמש ר"י אלבו במשל על מלך שהורה לתת פרס לכל הנימולים ועונש לכל הערלים; מי שימול את עצמו לא ישנה שום דבר בהחלטתו של המלך, אלא את המקום שלו ביחס לגזרה. הוא ישנה את גורלו ויציל את עצמו, מבלי להשפיע על המלך וגזרתו. פעולת התפילה, אם כן, תלויה בתהליך שמתרחש על האדם במהלכה.

שיטתו של ר"י אלבו כוללת כמה עקרונות חשובים: ראשית, האדם חייב לעבור בתפילה תהליך רוחני פנימי. שנית, מתוך התהליך שעבר על המתפלל בתפילה הוא נעשה ראוי לקבל את מבוקשו. שלישית, וזה אולי העיקרון המשמעותי ביותר, עולה כי התפילה אינה נענית במובן הפשוט של המילה. ר"י אלבו משנה את פניה של התפילה, מדו-שיח מול הקב"ה למהלך פנימי בקרב האדם. במידה מסוימת דברים אלה דומים להבנה האפשרית שהעלינו בדברי הרמב"ם, ולפיה התפילה אינה משנה דבר מחוץ לעולמו הפנימי של האדם; ולפי זה לא מן הנמנע ששיטת ר"י אלבו יכולה לשפוך אור על השאלה כיצד עובדת בפועל שיטת הרמב"ם.

 

פעולת התפילה – חסד ה'

שני פרקים לפני כן, ר"י אלבו מציב את התפילה כשייכת לעיקרים. התפילה עצמה אינה אחד מעיקרי האמונה, אך היא כרוכה באמונה בהשגחת ה', ולכן אי-הכרה בהשפעת התפילה נחשבת לבעיה אמונית:

"וראוי שנמשיך אל ההשגחה הדבור בתפלה, לפי שהתפלה אף על פי שאינה עקר מן עקרי התורה הנה היא ענף מסתעף מן ההשגחה, שקבלת התפלה יורה בהכרח על ההשגחה כמו שבארנו, והוא דבר ראוי ומחוייב על כל מאמין בהשגחה שיאמין שהתפלה תועיל לו להצילו מרעתו, כי מי שלא יתפלל לשם בעת צרתו הנה הוא אם מפני שלא יאמין בהשגחה, ואם שיאמין בה אבל יספק ביכולת השם על הצלתו, ושתיהן כפירה, ואם שיאמין בהשגחה ולא יספק ביכולת השם יתברך על הצלתו, שהא-ל יכול על כל דבר, אבל יספק אם הוא ראוי לכמו זו ההטבה שתשמע תפלתו.

"וזה דבר ראוי ומחוייב על כל אדם שלא להיות צדיק בעיניו אבל מכל מקום אין ראוי שימנע בעבור זה מלהתפלל לא-ל על המצטרך לו, כי עושה זה הלא הוא לפי שהוא מאמין שהטוב המגיע לאדם מהשם הוא גמול מעשיו הטובים לא חסד ה' ורחמיו, וזה דעת בלתי נכון, שהרי הכתוב אומר לא על צדקותינו וגו' כי על רחמיך הרבים, לפי שחסדי השם יתברך ורחמיו על כל ברואיו על צד החסד הגמור לא על צד הגמול, הוא שאמר השם לאיוב מי הקדימני ואשלם, ואמרו רבותינו ז"ל כלום עשה אדם מזוזה ולא נתתי לו בית, תלה ציצית בבגדו ולא נתתי לו טלית.

"ולזה מה שראוי להאמין שכל הטובות המגיעות מהשם הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים, ומזה הצד כבר יגיעו מאתו טובות הן שיהיה המקבל מוכן או בלתי מוכן, שהתפלה תקנה אל האדם הכנה שאיננה בטבעו לקבל הטוב ההוא, מה שאי אפשר שיגיע זה וכיוצא בו משום נמצא זולת השם בזולת הכנה אחרת אם טבעית ואם מלאכותית"   (שם ד, טז).

בדברים אלה ממשיך ר"י אלבו את דברי רבו, רבי חסדאי קרשקש, שטען כי התפילה נענית גם שלא על פי הצדק והגמול. אדם יכול לקבל באמצעות התפילה גם את מה שאינו ראוי לו. הסברנו בשיעור שעבר שאמירה זו אינה ברורה מאליה, ויש עמדה שלפיה האדם מקבל את מבוקשו רק אם הוא ראוי לקבלו. לעומת עמדה זו, ר"י אלבו מדגיש כי הטוב הא-לוהי אינו תלוי במעשי האדם, ויכול להגיע גם שלא על פי דין.

בהשוואה לפרק הקודם שראינו, פרק י"ח, התפילה המתוארת בפרק זה שונה באופייה. כאן מדובר בתפילה שמחוללת שינוי ממשי, ואילו בפרק י"ח האדם משתנה ולא ההחלטה הא-לוהית. כאן יש התרחשות ופעולה א-לוהית, ובפרק י"ח מתואר מנגנון מכני כביכול, שבו האדם צריך לזוז למעלה אל המקום הנכון כדי שרצונו יתמלא. גם תיאור הגזרות הא-לוהיות משתנה, כאן הגזרה נקודתית כלפי האדם ובפרק י"ח הגזרות מתוארות ככלליות.

הקביעה כי: "ולזה מה שראוי להאמין שכל הטובות המגיעות מהשם הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים, ומזה הצד כבר יגיעו מאתו טובות הן שיהיה המקבל מוכן או בלתי מוכן, שהתפלה תקנה אל האדם הכנה שאיננה בטבעו לקבל הטוב ההוא", סותרת את פרק י"ח שעל פיו האדם מקבל את מה שמתאים למדרגה שבה הוא נמצא.

ההשוואה בין שני הפרקים מעלה בפנינו סתירה. יש ספרים שבהם הסתירות לגיטימיות, אם מדובר באוספים וליקוטים. יש גם ספרי דרשות על התורה, שבהם הדרשן מחדד פעם נקודה כזו ופעם נקודה אחרת. אולם נראה שספר העיקרים מיועד להיות ספר יסודי ושיטתי בעיקרי האמונה, ולכן מצופה ממנו להציג שיטה אחידה. אי לכך, ננסה להעלות כיוונים ליישוב הסתירה ולמציאת השיטה העקבית.

 

ניסיון ראשון ליישוב הסתירה: השפעה משמעותית – פנימית

כדי ליישב את הסתירה, אפשר למתוח את פרק ט"ז לכיוון פרק י"ח, או למתוח את פרק י"ח לכיוון פרק ט"ז. בשלב זה נציג את האפשרות לשנות מעט את הבנתנו בפרק ט"ז ולהסביר אותו לאור פרק י"ח.

לר"י אלבו היה עקרוני לחדד את התהליך הפנימי שמתחולל באדם. הבנו כי תהליך זה הוא מנגנון מכני שאינו משפיע באמת, אך אפשר לומר זאת באופן אחר – הקב"ה ברא במכוון מנגנון שמקדם את האדם באופן משמעותי. פרק ט"ז הוא מעין פתיחה, והוא מחדש כי התפילה משפיעה למרות שהאדם אינו ראוי; בפרק י"ח מתבאר אופן ההשפעה בפועל. בסוף פרק ט"ז, ר"י אלבו מביא בתור דוגמה את תפילתו של המלך מנשה, ומראה כיצד אפילו מצבו של אדם רשע יכול להתהפך על ידי תפילתו. כיצד השפיעה התפילה? על ידי תשובה, תיקון פנימי. דוגמה זו תואמת את האמור בפרק י"ח – התפילה מועילה בגלל השינוי שמתחולל באדם.

לפי כיוון זה התפילה היא גילוי חסדו של הקב''ה למרות שהיא פועלת באופן של 'מנגנון'. חסד ה' הוא שהאדם יוכל לשנות את מצבו, אך השינוי נעשה על ידי תהליך שנעשה בקרבו. לא מובן מאליו ששינוי כזה יתקבל; היכולת להתפלל מתוך תשובה ולשנות את מצבו ומקומו ומתוך כך את מה שמתרחש עליו, היא עצמה מתנה שניתנה לנו בחסד א-לוהי.

בשיעור הבא נראה כיוונים אחרים להסביר את היחס בין הפרקים השונים בספר העיקרים.