סוטה דף ט – מידה כנגד מידה

  • הרב אברהם סתיו

סוגייתנו (ח ע"ב – יא ע"א) עוסקת בהרחבה ביישום ופירוט של הכלל שאותו קבעה המשנה (ח ע"ב):

במדה שאדם מודד בה מודדין לו.

ניסוח אחר של כלל זה הובא בגמרא במסכת סנהדרין (צ ע"א):

שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה.

לאור עיקרון זה מראה הגמרא כיצד העונש המוטל על האישה הסוטה הוא "מידה כנגד מידה" ביחס לחטאה. לאחר מכן, היא סוקרת את העונשים שניתנו לגיבורי התנ"ך השונים ומראה את יישומו של הכלל על ידי ההקבלה בינם לבין המידה שבה חטאו אותם גיבורים. ניכר בגמרא שיש חשיבות רבה לרעיון זה, וכך נאמר גם בבראשית רבה (בראשית ט):

אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא כל המדות בטלו, מדה כנגד מדה לא בטלה.

וכאן הבן שואל: מדוע? מדוע כל-כך חשוב שהעונש יינתן במידה שבה נעשה החטא? למה זה קריטי ששמשון שחטא בעיניו ינקרו את עיניו, ואבשלום שנתגאה בשערו ייתלה בשערו, ולא ההיפך?

הסבר נפוץ להיגיון שבצורת ענישה זו מובא בספר חסידים (צב):

סייג לחסידות: החי יתן אל לבו מקראות ופגעי בני אדם, וידע כי על חטאיהם היה להם כן ובדבר אשר זדו נפרע להם מדה כנגד מדה, ומתוך כך יפשפש במעשיו פן יקרה לו כאשר קרה להם.

ומפורש יותר בדברי האלשיך (ויקרא ט):

כי זה חסדו יתברך בפרוע פרעות תוכחות על עון מדה כנגד מדה פורע, למען החי יתן אל לבו כי תבואהו שואה אל אשר לא טוב עשה דוגמתה וישוב ממנה, כדבר שנאמר 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' (תהלים סב, יג), שהוא מדה כנגד מדה. שעל ידי כן יפשפש וימצא מאשר חטא על הנפש מעין המאורע, ושב ורפא לו.

כלומר, אילו היה העונש מגיעה במנותק מן החטא, לא הייתה לאדם דרך להבין שהוא חוטא. אם אדם חוטא בעיניו ולמחרת חוטף מכה ברגל, אין לו סיבה לקשר בין שני האירועים. לכן מעניש הקב"ה את האדם מידה כנגד מידה ורומז לו שהוא חוטא, כדי שיידע שעליו לתקן את מעשיו.

על אף ההיגיון שברעיון זה, נדמה שאין הוא מסביר את רוב הדוגמאות והמקרים בסוגייתנו. זאת משום שכאשר העונש הינו עונש מוות, שוב אין לחוטא הזדמנות לעשות תשובה וממילא אין ערך לרמז שרומז לו הקב"ה.

משום כך נראה להציע גוון שונה מעט של רעיון זה, ולומר שהעונש ניתן מידה כנגד מידה עבור שאר בני האדם העדים לדבר. אולי משום כך אנו פוגשים רעיון זה בעוצמה בעונש האישה הסוטה, שעליו נאמר "ונוסרו כל הנשים" (ועיין לעיל ז ע"ב), היינו שהנשים צריכות לראות את הקשר שבין החטא לעונש כדי שההרתעה תפעל עליהן כראוי. דברים ברוח זו כותב הר"ן בדרשותיו (הדרוש השלישי):

ורצה זה השם יתברך כדי שתתיישב ענין ההשגחה בלב בני האדם, כי אם לא יבא הגמול הטוב בענין שהיה הפעל הטוב, אפשר שיהיה זה נתלה במקרה ובמנהגו של עולם, אבל כאשר יבא הגמול באותו ענין בעצמו שהיה הפעל הטוב, אז יודע כי זה בהשגחה מהשם יתברך ובכונה ממנו לשלם טוב לטובים.

עם זאת, נדמה שיש צורך לחפש סיבה מהותית יותר לעיקרון של "מידה כנגד מידה", וזאת משום שהגמרא בסנהדרין (צ ע"א) מגיעה ממנו לקביעה: "הוא כפר בתחיית המתים - לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים". קימתו של אדם לתחייה איננה דבר שנראה לעין בעתיד הקרוב, וכן כפירתו היא דברים שבלבו ואינו נראים לכל אדם, וממילא לא תושג בעונש זה התועלת שעליה דיבר הר"ן (וקל וחומר שלא תושג המטרה של ספר חסידים והאלשיך).

משום כך יש מקום להסביר את הדברים לאור השיטה המובאת בגמרא במסכת שבועות (יג ע"א), שלפיה יום הכיפורים מכפר על כל העבירות שבתורה מלבד חילול קדושת יום הכיפורים עצמו. מדוע זה כך? וכי חילול יום הכיפורים חמור מכל שאר העבירות? נראה שכאשר אדם פוגע בקדושת יום הכיפורים הוא מאבד את זכותו להתכפר על ידי יום זה. בדומה לכך נראה להסביר גם בסוגייתנו: כאשר אדם חוטא ופוגם בפן מסוים של האישיות שלו או של המציאות, הוא מוותר על הזכות לקבל מן השפע האלוקי בתחום זה, וממילא הוא לוקה בו.

למעשה, קשה לומר שדווקא אחת מן האפשרויות הנ"ל היא הנכונה, וראוי לעיין בדוגמאות השונות המובאות בסוגיה ולשייך כל אחת מהן לאחד הטעמים דלעיל (או להציע אפשרויות אחרות), ואידך זיל גמור.