דילוג לתוכן העיקרי
מורה נבוכים -
שיעור 16

נביאים, חכמים ומדינאים

הרב חיים נבון
11.08.2014
קובץ טקסט
נביאים, חכמים, מדינאים
 
א. ייחודם של הנביאים
בשיעורים הקודמים עמדנו על אופייה של הנבואה על פי הרמב"ם, על המנגנון הפסיכולוגי המאפשר תופעה זו ועל משמעויותיה. כעת נוסיף ונעמיק בשאלה שהעלה הרמב"ם בהמשך דיונו: מאחר שראינו שהנביאים ניחנו הן בחכמה העיונית של הפילוסופים הן בכושר ההנהגה החברתית של המדינאים – מה בין הנביאים לפילוסופים, ומה בינם למנהיגי המדינות? כך ניסח הרמב"ם את ההבדל ביניהם:
דע לך, שכאשר השפע השכלי הזה שופע על הכוח המדבר [=השכל] בלבד, ודבר ממנו אינו שופע על הכוח המדמה... אין הכוח המדמה יכול לקבל את שפע השכל, זאת היא קבוצת החכמים בעלי העיון.           
וכאשר השפע הזה הוא על שני הכוחות גם יחד, כוונתי למדבר ולמדמה... והכוח המדמה הוא בשיא שלמותו מטבע בריאתו, הרי זאת קבוצת הנביאים.                                            
כאשר השפע הוא על הכוח המדמה לבדו... הרי זאת קבוצת מנהיגי המדינות, מחוקקי החוקים, מגידי העתידות, המנחשים ובעלי חלומות האמת, וכן אלה העושים נפלאות בתחבולות מוזרות ומלאכות נסתרות, עִם שאינם חכמים – הם כולם מן הקבוצה השלישית הזאת                 (מורה נבוכים חלק ב פרק לז).
שלוש הקבוצות הנזכרות מקבלות שפע א‑לוהי כלשהו. החכמים – היינו: הפילוסופים – מקבלים את השפע הזה רק בכוח המדבר, דהיינו בכוח השכלי; הכוח המדמה שלהם אינו מעורב בתהליך. מדוע? או כי הכוח המדמה שלהם חלש; או כי דבקותם השכלית החלשה, והיא קולטת רק שפע מועט, שאינו מחלחל אל הכוח המדמה. הנביאים, כפי שכבר ראינו בפרקים קודמים של המורה, ניחנו הן בשלמות הכוח השכלי הן בשלמות הכוח המדמה, והם קולטים את השפע בזה ובזה; לכן הם היחידים שיש להם גם ידע מקיף ואמתי וגם יכולת לתרגם אותו להמון ולתקשר עִמו באמצעות דימויים פשוטים. הפילוסופים אינם מעורבים בהנהגה מדינית וחברתית, ואילו הנביאים אמורים לעסוק בה (חשוב לציין שאין זה ההבדל היחיד בין הנביאים לפילוסופים, ועוד נעסוק בהמשך בהבדלים אחרים ביניהם).
בקבוצה השלישית יש אנשים שהכוח המדמה שלהם שלם ורגיש, אך כוחם השכלי חלש. אנשים אלו מסוגלים לקלוט רשמים אמתיים, אך מכיוון שהקליטה נעשית במישרין על ידי הכוח המדמה, מבלי שיקדם לו הכוח השכלי, התוצאה היא מעורפלת ומטושטשת, ונתונה בדימויים מוחשיים, ולא בניסוח הגיוני. בקבוצה השלישית מנה הרמב"ם שני סוגי אנשים. הסוג הראשון הוא מנהיגי המדינות ומחוקקי החוקים. אלו אנשים שאינם חכמים, והנהגתם אינה בהכרח טובה. אך הם מצליחים להחזיק בעמדתם בגלל כוח מדמה מפותח, המאפשר להם לתקשר עם בני העם ולסחוף אותם אחריהם. לצדם נמנים בקבוצה השלישית גם חוזי חזיונות וחלומות למיניהם. הרמב"ם לא הכחיש שאדם יכול לחוות חלומות אמתיים, גם אם אינו נביא. אך בעיני הרמב"ם אין כאן פלא או כישוף, אלא פשוט תוצאה של כוח מדמה רגיש במיוחד בהעדר כוח שכלי. התוצאה היא שאותו אדם קולט חזיונות חלקיים, מקוטעים ומעורפלים, הגונזים בתוכם רסיסי אמת.
לרמב"ם היה חשוב במיוחד להדגיש את ההבדל בין חוזי החזיונות וחולמי החלומות לבין נביאי האמת. פרשניו הסבירו שהוא רמז בזה לנביא המוסלמים, מוחמד, שלא היה נביא אמת, אלא בכלל אותם חולמי חלומות. כך ניסח הרמב"ם את ההבדל הזה בין נביאי האמת לאנשי הדמיונות והחלומות:
לכמה מאנשי הקבוצה השלישית הזאת קורים דמיונות מופלאים, חלומות ותמהונות במצב יקיצה, מעין מראה הנבואה, עד שהם חושבים עצמם נביאים. הם מתפעלים מאוד מאותם דמיונות שהם משיגים, וחושבים שבאו להם חוכמות לא בהוראה. הם גורמים לבלבולים גדולים בעניינים עיוניים גדולים. הדברים האמיתיים מתבלבלים להם בדברים הדמיוניים בלבול מופלא, כל זאת בשל עוצמת הכוח המדמה וחולשת הכוח המדבר.
בשיעור שעבר עמדנו על התפקיד הכפול והמורכב שיש לכוח המדמה בחייו הרוחניים של הנביא. ראשית, הכוח המדמה מעורב בקליטת השפע הנבואי – ומערפל את בהירותו. שנית, הכוח המדמה מסייע לנביא לתרגם את התובנות השכליות לדימויים עממיים – ובכך הוא חיוני לתפקוד הנביא כמנהיג חברתי ומדיני. בפִּסקה שקראנו כעת אנו פוגשים שוב את השניוּת הזאת ביחסו של הרמב"ם לכוח המדמה. מצד אחד, יש לו תפקיד חשוב בתיווך בין הנביא ובין העם. מצד שני, כאשר הכוח המדמה חזק מן הכוח השכלי, הוא מבלבל את ההשגות השכליות ומטשטש את התודעה האנושית.
ב. שפע והשפעה
אותו שפע שהאדם מקבל לכוח השכלי שלו, הוא שנותן לו את היכולת לפרוץ החוצה ולהשפיע על אנשים אחרים. הרמב"ם טען שרק אדם בעל רגישות ויכולת גבוהה, שקולט שפע רב במיוחד, יכול להעביר אותו הלאה:
ראוי שתשים לבך לטבע המציאות באותו שפע א‑לוהי המגיע אלינו, אשר בו אנו משכילים... כי יש שמשהו ממנו מגיע אל אדם כלשהו, ושיעורו של הדבר המגיע יהיה בו כדי להביאו לידי שלמות, ולא יותר. ויש שמה שמגיע אל אדם יהיה בו כדי להביאו לידי שלמות ולשפוע ממנו כדי להביא את זולתו לידי שלמות.
כאשר אדם מקבל שפע רב, השפע 'נשפך' ממנו ומגיע גם לאנשים אחרים. הבחנה זו נכונה הן בנוגע לפילוסופים הן בנוגע לנביאים:
בקבוצה הראשונה, והם החכמים, יש אדם ששיעור מה ששופע על כוחו המדבר (יספיק) לעשותו בעל חקירה והבנה, והוא יכיר ויבחין ולא יתעורר ללמד את זולתו ולא לחבר ספרים. הוא לא ירגיש תשוקה לכך, ולא תהיה לו יכולת לעשות זאת. ויש מי שמה ששופע עליו שיעורו יניע אותו בהכרח לחבר ספרים וללמד. כן הדבר בקבוצה השנייה. יש נביא שתבוא לו התגלות שתביא אותו לידי שלמות ולא יותר, ויש מי שיבוא עליו מה שיחייב אותו לקרוא את בני האדם (אל האמת) וללמדם, והוא משפיע עליהם משלמותו.
הרמב"ם חוזר כאן לשאלה העומדת במוקד הגותו החברתית: הפופולריזציה של הידע. לדעת הרמב"ם, חכם הנוהג ללמד אחרים, בעל פה ובכתב, אינו עושה זאת רק כתוצאה מאופי קומוניקטיבי (לעומת רעהו המסתגר בספרייתו); השפע הא‑לוהי הגיע אליו בעוצמה כה גדולה, עד שאין הוא יכול לכלאו בקרבו, והוא חייב להוציאו החוצה. "טבעו של השכל הזה הוא כזה שהוא שופע תמיד ונמשך ממקבל שפע זה אל מקבל אחר, עד שהוא מגיע אל אדם שהשפע אינו יכול לעבור ממנו, אלא רק מביא אותו לשלמות". החכם הפופוליזטור, הלהוט להביא את משנתו אל העם, הוא החכם שקיבל שפע שכלי רב יותר דווקא.
כל זה אמור בחכמים; וכן הוא גם בנביאים. יש נביאים המסתפקים בהשגת שלמותם העצמית, ויש נביאים הנשלחים למשימה חברתית-חינוכית, לתיקון העם. כך ניסח זאת הרמב"ם במשנה תורה:
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב לבו ולהוסיף דעתו, עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם                                      (הלכות יסודי התורה פ"ז ה"ז).
אותם נביאים שקיבלו שליחות חברתית וחינוכית הם שזכו להערכתו המיוחדת של הרמב"ם. הוא כותב בהתפעלות על מסירות הנפש של נביאים-לוחמים אלו:
טבעו זה מחייב למי שהגיע לו שיעור נוסף זה של שפע, שיקרא את בני האדם (אל האמת) בהכרח, בין אם יקבלו ממנו ובין אם לא יקבלו ממנו, אפילו ייפגע בגופו. עד כדי שמצאנו נביאים שקראו את בני האדם (אל האמת) עד אשר נהרגו     
                                       (מורה נבוכים חלק ב פרק לז).
בהקשר זה הזכיר הרמב"ם את דברי ירמיהו: "וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (ירמיהו כ', ט). הנביא שמקבל שפע רב חדור כולו בשאיפה לוהטת, שאינה בת כיבוש, להעביר הלאה את הידע הזה, בעזרת כוחו השכלי וכוח המדמה שלו.
ג. העוז והמִשׁער
בפרק לח של החלק השני הוסיף הרמב"ם ותיאר את אישיותו הייחודית של הנביא. הרמב"ם מתאר בפרק זה שני כוחות נפשיים המשתלבים באישיותו של הנביא. הראשון: העוז. לכל אדם יש עוז מסוים, ובני אדם נבדלים זה מזה בשיעורו, כשם שהם נבדלים בכוחות אחרים. שליחותו החברתית של הנביא מחייבת כוח עוז חזק ביותר: "עד שזה מגיע למה שאתה יודע, שאדם בודד מעז לגשת במטהו אל מלך גדול לחלץ אומה משעבודו, לא נחרד ולא נבהל".
הכוח השני המייחד את הנביא הוא כוח המִשׁער, דהיינו: אינטואיציה – הכושר לשער ידיעות אמתיות מתוך נתונים חלקיים. הרמב"ם לא ראה ביכולת זו פלא נסי, אלא מנגנון אישיותי-קוגניטיבי: "שמתוך כוח מִשער זה עוברת הדעת על אותן הנחות כולן ומסיקה מהן מסקנות בזמן הקצר ביותר, עד כדי שחושבים שזה קורה בלא זמן. בכוח זה כמה אנשים מזהירים מראש מפני אירועים חמורים". כוח המִשער נתפס כאן כדרך יעילה לניצול משאבים שכליים. מי שניחן באינטואיציה ברוכה, הוא פשוט אדם שכוח החשיבה שלו מהיר ויעיל, ומסוגל להפיק בזמן קצר מסקנות אמתיות מתוך נתונים חלקיים. הנביאים ניחנו בכוח משער מפותח, והוא – כמוהו ככוח העוז – מתחזק עוד יותר בשעה ששופע עליהם השכל; משום כך הנביאים "מגידים עתידות בזמן קצר ביותר". וכאן הוסיף הרמב"ם הערה חשובה:
דע, שהנביאים האמיתיים משיגים בלי ספק השגות עיוניות, שאין אדם יכול להשיג בעיון בלבד את הסיבות אשר מהן מתחייב אותו ידע. דומה לכך שהם מודיעים דברים, שאין אדם יכול להודיע עליהם באינטואיציה ובמִשער הכללי בלבד.
כאן אנו רואים שהנביאים נבדלים מן הפילוסופים לא רק בשליחותם החברתית; גם הידע שלהם שונה. הרמב"ם הדריך אותנו והסביר לנו על המנגנון הנפשי המאפשר את הנבואה, שכולל את הכוח השכלי, הכוח המדמה וכוח המִשער. אך בנבואה יש יותר מצירוף הכוחות הללו כפי שאנו מכירים אותם; השפע המגיע לנביא הוא בדרגה גבוהה כל כך, עד שכוחו השכלי מקבל השגות אינטואיטיביות, ולא בדרך הרגילה של חשיבה והיקש. באדם רגיל ניחנו בהשגה אינטואיטיבית זו רק כוח המשער וכוח המדמה; בנביא ניחן בה גם הכוח השכלי. כאן עלינו להיזכר ב"משל הברקים" שהביא הרמב"ם בפתיחת המורה. השגת הנביא דומה לברק. עצם הדימוי מעלה בדעתנו הבלחה אינטואיטיבית, ולא ידע שנצבר ונרכש באמצעות חשיבה היקשית מדוקדקת. כמובן, ההשגה האינטואיטיבית של הנביא אינה מחליפה את הידע העיוני הרגיל, אלא היא קומה נוספת על גביו.
אחרי תיאור טיבו האינטואיטיבי של הידע הנבואי, חתם הרמב"ם את הפרק בחזרה על הפער העמוק בין נביאי האמת לבין חולמי החלומות ומדמי הדמיונות. אכן, בדימויים המוחשיים של החולמים והמדמים מתערבות לעתים גם דעות וידיעות; אך אלו דעות שכבר היו בדעתם קודם לכן, ולא באו אליהם בהשראה מיוחדת מבחוץ. רק הנביאים זוכים לשלב את ההכרה ההגיונית המדויקת באינטואיציה והשראה.
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)