נבואה וחכמה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת וארא / הרב אהרן ליכטנשטיין

"הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן" (שמות ו', כו-כז).

המפרשים מתייחסים לשינוי הסדר המופיע בפסוקים: בפסוק כ"ו מציינת התורה את אהרן לפני משה, ואילו בפסוק כ"ז , משה מצוין לפני אהרן. יש פרשנים שמסבירים שינוי זה על פי ההקשר. כשהתורה עוסקת בייחוס המשפחתי אהרן קודם למשה בהיותו האח המבוגר ממשה (אבן עזרא מציין שאהרן התחיל לשמש כנביא לפני משה). לעומת זאת, כשהתורה עוסקת בשליחות של משה ואהרן לדבר עם פרעה, משה, כנביא הגדול מביניהם, קודם לאהרן.

לרש"י (ו', כו) גישה שונה לעניין:

"יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולים כאחד".

גישה זו קשה מאד להבנה. האם באמת משה ואהרן היו שווים? למעשה, התורה מקדישה פרשייה מיוחדת לעניין זה (במדבר י"ב, א-טז):

"לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט..." (פסוקים ז-ח).

בנוסף לכך, הרמב"ם מונה את המיוחדות של נבואת משה כאחד מעיקרי האמונה. כיצד יכול רש"י לטעון שמשה ואהרן היו שווים? התשובה לכך ברורה. בשלב הזה של התפתחותם משה ואהרן אכן היו שווים. משה עדיין לא הגיע בשלב זה למדרגתו המיוחדת בנבואה. בסוף חייו התעלה משה מעל למדרגת אחיו.

ההבדל בין משה לאהרן- כמו ההבדל בין משה לכל שאר הנביאים- הוא הבדל איכותי (ראה לדוגמא את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ז', ו). אין זה מספיק לומר שמשה ואהרן לא היו שווים; אין כלל בסיס להשוואה ביניהם.

השאלה בוקעת ועולה: משה ואהרן גדלו באותו בית. תקופה מסוימת, הם אפילו היו שווים. כיצד ייתכן שהתפתחותם הובילה להבדלים כה משמעותיים?

בפרק השביעי של הלכות יסודי התורה, הרמב"ם דן בהתפתחותו של נביא:

"מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גיבור במידותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשייכנס לפרדס ויימשך באותם העניינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז את עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכיסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גודלו. מיד רוח הקדש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפוך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על שאר מעלת בני האדם החכמים..."

על מנת להיות ראוי לנבואה, על הנביא לעבור תהליך הכנה חודר ומקיף מבחינות שונות- אינטלקטואלית, מוסרית וכו'. אך השלמת תהליך ההכנה אינו מבטיח נבואה, ה' בוחר את נביאיו:

"אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים. ואף על פי שמכוונים דעתם אפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה." (הלכות יסודי התורה ז', ה) (שימו לב, למשל, לברכה שאנו אומרים לפני ההפטרה, "... אשר בחר בנביאים טובים").

לענייננו, נניח כי גורם הבחירה הא-להית היה שווה אצל אהרן ומשה. בעזרת מה, אם כן, התעלה משה למדרגתו? ניתן להבחין בשני תחומים:

"ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך" (שמות ל"ג, יג) - ניתן לומר בבירור, שרמת הנבואה שהקב"ה מעניק לנביא מקבילה להשתוקקותו של הנביא ולמוכנותו לנבואה. משה מרומם את עצמו ברצונו האינטנסיבי לדעת את ה' ולהבינו.

אף על פי שאיננו יכולים לקבוע מדוע קיבל משה מעלה גדולה יותר בנבואה, התורה מציינת כעובדה שהוא אכן קיבל מעלה כזו. רמת נבואה זו היא שמייחדת את נבואת משה.

"... ובעת שתנוח עליו הרוח... ויהפוך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה..." (הלכות יסודי התורה ז', א).

לאחר קבלת נבואה, הנביא מסוגל להגיע לרמות רוחניות אדירות- אם הוא אכן מנצל את ההזדמנות שבקבלת הנבואה לעשות זאת. על ידי קבלת רמה גבוהה יותר של נבואה ביום אחד, משה יכול להגיע לרמות גבוהות יותר ביום שלאחריו.

כיום אין לנו נבואה, אבל יש לנו חכמה; אין לנו בני נביאים, אבל יש לנו תלמידי חכמים (פירוש התואר "תלמיד חכם" אינו "תלמיד שהוא חכם" אלא "תלמיד של אדם חכם"). לבני הנביאים הייתה מטרה ברורה שאליה שאפו: קבלת הנבואה. לפעמים, מטרותינו הן פחות מוגדרות, אבל עדיין מוטלת עלינו החובה להציב אותן. הרמה שאליה נשאף ונשתוקק בהבנת הקב"ה ותורתו היא שתקבע את התוצאות שאליהן נגיע. ההכנה וההשקעה יקבעו את מידת ההצלחה שלנו.

וכפי שצוין לעיל, ישנו גורם נוסף: אנו מקבלים הזדמנויות לגדול בתורה ועלינו לנצל אותן. מיקמנו את עצמנו במקום תורה ועלינו לנצל עובדה זו.

איש מאתנו לא יגיע למעלת משה רבנו; משה היה דמות מיוחדת בהיסטוריה. אנו נדרשים לממש את הכוחות הטמונים בנו לעבודת ה'.