משה רבינו - מופת למנהיגות בעת משבר

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

משה רבנו - מופת למנהיגות בעת משבר / הרב אהרן ליכטנשטיין*

לפרשת שלח

פרשת המרגלים היא פרשה טרגית ביותר הן במישור הפרט והן במישור הכלל. במישור הפרט אנו ניצבים בפני הטרגדיה של כל אדם ואדם מישראל כבודד:

במדבר הזה יפלו פגריכם... ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה (י"ד, כט, לב).

חיי כל אדם תלואים לו מנגד, והוא מבלה אותם בציפייה לאותו יום מר שבו ייפטר מן העולם. אף הדימוי "יפלו פגריכם" רומז למיתה שאין בה כבוד, מיתה של ביזיון, ככלב הזה שנבלתו מושלכת ארצה בלא קבורה ראויה.

במישור הכלל אנו עדים למהפך טרגי וכואב עוד יותר: עם שלם עומד מצפה ומייחל להיכנס סוף סוף לארץ הנבחרת ולקיים את היעד שעליו הבטיחם ה' בבואו לפדותם ממצרים "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אֹתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אֹתה לכם מורשה אני ה' " (שמות ו', ח); והנה ברגע אחד נגוז החלום ומתנפצות כל התקוות, וחלף זאת נגזר עליהם:

יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם ארבעים שנה (י"ד, לד).

מועד הכניסה נדחה בארבעים שנה, עד תום כל הדור הנוכחי והקמת דור חדש במקומו. כביכול נעצר הזמן, עומד מלכת, ובני הדור הזה כבר לא יזכו לראות בהגשמת החלום הלאומי.

מזווית ראייה זאת נראית פרשת המרגלים כעומדת בפני עצמה, מנותקת ומבודדת ממה שלפניה וממה שלאחריה.

התמקדות במשה, לעומת זאת, מגלה שהפרשה היא חלק אורגני מרצף הפרשיות, וחוט אחד שוזר אותה עם פרשות בהעלתך וקרח.

בסופה של פרשת בהעלתך מערערים מרים ואהרן על ייחודה של נבואת משה:

ויאמרו הרק במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר (י"ב, ב).

על כך מגיב ה' תגובה חריפה, שבה הוא מדגיש כי נבואת משה אינה כנבואת שאר הנביאים אלא יש הבדל מהותי ביניהן:

ויאמר שמעו נא דברי: אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת ותמנת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (י"ב, ו-ח).

נימה דומה אנו מוצאים בערעורם של קרח ועדתו על מנהיגותם של משה ואהרן:

כי כל העדה כֻלם קדֹשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (ט"ז, ג).

אף בפרשתנו אנו מוצאים ערעור על ייחודו של משה ועל מנהיגותו, והפעם אין הטענה באה מצד האריסטוקרטיה בלבד כי אם מן העם כולו. כיצד?

בתהילים ק"ו, כד מתאר המשורר את חטא המרגלים כך:

וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו.

המאיסה בארץ חמדה נבעה אפוא מחוסר אמונה בקיום הבטחת ה' להכניס את ישראל לארץ. למעשה רעיון זה מצוי כבר בתורה:

ובשלֹח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' א-להיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקֹלו (דברים ט', כג).

גם כאן מדגיש הכתוב את הליקוי באמונה שהיה בחטא הזה.

אלא שהאמונה בהשי"ת אינה עומדת בפני עצמה: כמה פעמים אנו מוצאים שהתורה כורכת את האמונה בה' באמונה בשליחו - במשה. כך אמר הקב"ה למשה לפני מעמד הר סיני: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט); וכך היה ברגעים שבהם הגיעו ישראל לשיא אמונתם, על שפת ים סוף: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם י"ד, לא). שיא האמונה בה' הוא גם שיא האמונה במשה כמנהיג, ולהפך: כאשר מתרופפת האמונה בה' חלילה, מתרופפת גם האמונה בשליחו, בדברו ובבשורתו.

מסתבר אפוא שכאשר מאסו ישראל בארץ חמדה ו"לא האמינו לדברו", מסתבר שבשעה זו גם 'לא האמינו לשליחו' - שסוף סוף הוא מייצג את ה' ומדבר בשמו.

שלוש הפרשות שאנו עומדים באמצען מתארות, אם כן, מסכת משולשת של אירועים המצביעים על התקוממות נגד זכותו ויכולתו של משה להנהיג את עם ישראל. שרשרת האירועים הזאת מן הסתם פגעה במשה קשות ועוררה בו רגשות של ניכור, אכזבה וקרע נפשי עמוק. לא בכדי נופל משה על פניו הן בפרשתנו (י"ד, ה) הן בפרשת קרח (ט"ז, ד) - תחושות ההלם והצער היו כה עמוקות עד שמשה פשוט לא יכול להחזיק מעמד.

והנה, דווקא על רקע הנוף הזה ניכרים גדולתו של משה רבנו עליו השלום וכושרו האדיר כמנהיג מיוחד וראוי. דבר זה בא לידי ביטוי בשתי נקודות במיוחד.

ראשית: בתפילתו על ישראל. הקב"ה מציע למחות את עם ישראל ולטפח עם חדש שיצא מחלציו של משה רבנו: "אכנו בדבר ואורִשנו ואעשה אֹתך לגוי גדול ועצום ממנו" (י"ד, יב). אך למרות הפגיעה הממושכת והמתמדת בו מסרב משה להצעה ומסתער על שערי שמים להתחנן לסליחה. בתפילתו הוא מתבסס על זכות אבות ועל החשש מחילול ה'; הוא משתמש בי"ג מידות ש"ברית כרותה... שאינן חוזרות ריקם" (ראש השנה יז ע"ב); ואין הוא מרפה עד שאומר לו ה' "סלחתי כדברך" (י"ד, כ). משה מגלה תעצומות נפש אדירות, משליך את כל יהבו על השי"ת ושם נפשו בכפו למען העם שהוא רועה - למרות הניכור הבלתי-פוסק שמגלה כלפיו אותו עם.

ונקודה נוספת. מיד לאחר הגזרה "במדבר הזה יפלו פגריכם" וראשית התקיימותה במעפילים, מיד לאחריהן באות שתי מצוות הפותחות בביאה אל הארץ: מצוות נסכים, הפותחת במילים "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם" (ט"ו, ב), ומצוות חלה, המתחילה "בבאכם אל הארץ" (שם, יח). ומבאר רמב"ן (ט"ו, ב) כי ציוויים אלה נאמרו לעם מיד:

לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר: מי יודע מה יהיה לאורך ימים בסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים. לכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו וירשו אותה.

המשימה שרואה משה כעת לנגד עיניו היא שיקום עם ישראל והחזרת חוסנו הרוחני, כדי שאף אם דור האבות לא יזכה להיכנס לארץ, יהיה דור הבנים ראוי ובשל מבחינה רוחנית לזכות זו. על פי ציוויו של ה' פותח עתה המנהיג הדגול במסע חדש של חיזוק רוחני ומורלי, שתכליתו לדאוג לקיום הבטחת ה' בדור הבנים, וכצעד ראשון במסע זה הוא מנחם את העם ומעודד אותו: למרות הטרגדיה, סוף הדבר להתקיים.

לפנינו ביטוי חי לעצמתו של משה כמנהיג מיוחד, המצליח להתגבר על החושך האופף את המציאות באותה שעה, להראות לעמו פנים שוחקות, לעודדם לנחמם.

רק בזכותו של המנהיג הגדול, המיוחד ויוצא הדופן הזה זכה עם ישראל בסופו של דבר למילוי הבטחת ה' "כי תבאו אל ארץ מושבֹתיכם".



* השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת שלח תש"ס וסוכמה על ידי זאב פרימר.