[1] מדוע איבדה עתליה את כל זרע הממלכה – את נכדיה שלה – כדי לתפוש את השלטון? האם לא יכלה לתפוש את השלטון בלא מעשה נורא זה?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו לתת לבנו למה שמלמדת ההצלחה המופתית של מרד יהוידע: הצלחה זו מלמדת כי התערבבות בית אחאב בבית דוד והסטייה האלילית שבאה בעקבות כך על ירושלים, היו למורת רוחם של אנשי ירושלים – של חוגי הכהונה, של חוגי הצבא ושל עם הארץ (אף כי ברור, שגם לבית המלוכה כפי שהיה באותו הדור היו תומכים, שכן ללא תמיכה כזאת אין ניתן להסביר את שלטונה של עתליה במשך שש שנים).

עתה יש לברר מהו המצב המשפטי במקרה שבו מלך צעיר (כפי שהיה אחזיהו – מל"ב ח', כו) מת ומשאיר אחריו בנים קטנים. על פי הנוהג המקובל, מי שיורש את המלוכה הוא בנו הבכור, אולם במקרה שהוא עדיין ילד קטן, ניתן השלטון בממלכה כפיקדון בידי קבוצת נכבדים, מזקני הממלכה, האחראים לחינוכו של המלך הקטן עד לגיל שבו ניתן למסור בידיו את ניהול הממלכה.

עתליה הבינה שאם הליך זה יתקיים, תהא זו ההזדמנות של זקני ישראל להשיב את בית דוד אל המסלול שממנו סטה בהשפעת בית אחאב, לאחר כניסתה שלה לבית דוד. ומי שישלם את המחיר על כך – הבינה עתליה – זו היא עצמה. בעצם ניתן לומר, שאילמלא השתלטותה של עתליה, פעולה מעין זו שבה נקט יהוידע הייתה מתרחשת מיד לאחר מות אחזיהו, לא באמצעות קשר סודי, אלא בהליך רשמי לעין השמש.

ובכן, מבחינת עתליה הייתה זו שאלה של חיים או מוות. באיבוד כל זרע הממלכה קטעה עתליה את ההליך הצפוי של מינוי בנו של אחזיהו כמלך תחת אביו, תוך שהשלטון מצוי בפועל בידי מועצת זקנים. הליך זה, לו היה מתרחש, היה הרה אסון מבחינת עתליה.

לאחר שחיסלה את צאצאי אחזיה, נותר כסא המלוכה מיותם, וכל אחד מבני משפחת המלוכה יכול לתפוס את המלוכה. במבוכה ובמבולקה שהשתררו בירושלים עם הריגת אחזיהו והריגת בניו, ובמצב המשפטי המעורפל שבו אין לו יורש, פעלה עתליה במהירות ובנחרצות (ובסיוע תומכים שהיו לה), והצליחה לתפוס את המלוכה.

[2] אפשר שהזכרת מניקתו רומזת, מלבד לגילו הצעיר של יואש, לדרך שבה ניצל מגורל אחיו המומתים. ניתן לשער שעתליה הרעילה את בני אחזיה באמצעות מזון מורעל. יואש, שהיה יונק עדיין, לא אכל מן המזון שאכלו אחיו, וכך ניצל.

[3] בעיון ט₃ תת-סעיף א הסברנו מדוע ההוראה הנבואית ליהוא "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב" אינה כוללת את בית המלוכה שביהודה – את בית דוד, אף שבאותו הדור היה בית דוד קשור בקשר משפחתי לבית אחאב. ושני טעמים נתנו שם לכך שאחזיהו מלך יהודה אינו כלול בהוראה הנבואית ליהוא: ראשית, מפני שאחזיהו הוא בן בתו של אחאב, ואילו ההוראה הנבואית ליהוא על השמדת בית אחאב לא כללה את נשות המשפחה ולא את צאצאיהן. שנית, השבועה לדוד שלא להשחית את ביתו, אלא לתת לו ניר בירושלים כל הימים (שמ"ב ז'), שבועה זו גוברת על הצורך להעניש את כל בית אחאב באמצעות יהוא.

על פי הדברים ההם, נראה לכאורה שדברינו למעלה אינם צודקים: אין לראות במרד יהוידע כנגד עתליה השלמה של מרד יהוא כנגד בית אחאב, שהרי עתליה לא הייתה כלולה בהוראת הנבואה על השמדת בית אחאב, שהרי היא אישה (ורק על איזבל גזרה הנבואה הריגה, מפני חטאיה בישראל). אלא שאין דינה של עתליה כדינן של שאר נשות משפחת בית אחאב. שאר הנשים לא נכללו בדינו של בית אחאב, משום שאינן יורשות פוטנציאליות של המלוכה. אולם עתליה בת אחאב הרי תפסה את המלוכה בכוח! לא מחמת היותה מבית דוד עשתה זאת, שהרי אינה מבית דוד. היא עשתה כן, לא רק מחמת היותה אשת מלך יהודה ואמו של המלך האחר, אלא מחמת היותה בת אחאב! בכך הפכה עצמה ליעד של התכנית הא-לוהית להשמדת בית אחאב – השמדתם של כל אלו שיכולים לטעון למלוכה מכוח שייכותם לבית אחאב.

[4] קיים דמיון מתבקש בין שני התיאורים של השמדת בית הבעל בשתי ערי הבירה:

 

 

[5] איזבל – מל"א ט"ז, לא–לב; י"ח, יט; כ"א, כה–כו; מל"ב ט', כב.

עתליה – מל"ב ח', יח; דהי"ב כ"א, יא ו-יג; מל"ב ח', כו–כז. 

[6] כמה מפעולותיו של יהוא מחייבות משך זמן של ימים אחדים:

חיבור כל המעשים הללו מבחינת זמן התמשכותם מעלה שאורך הזמן הכולל שלהם היה שבועות אחדים.

[7] אמנם יש לציין את נבואת נתן הנביא לדוד על המשך שושלתו בשמ"ב ז' כהשראה רחוקה למרד יהוידע, ובדהי"ב כ"ג, ג מזכיר יהוידע נבואה זו: "וַיִּכְרֹת כָּל הַקָּהָל בְּרִית בְּבֵית הָאֱ-לֹהִים עִם הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לָהֶם: הִנֵּה בֶן הַמֶּלֶךְ יִמְלֹךְ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בְּנֵי דָוִיד".

[8] וכמובן אין כל צורך בציווי נבואי, שכן השתלטות עתליה על המלוכה הייתה בלתי חוקית בעליל, ונאמנותם של אנשי יהודה וירושלים לבית דוד (וכן הנבואה העתיקה העומדת בבסיסה – ראה הערה קודמת) היא מקור הסמכות שמכוחה פועל יהוידע.

[9] כמובן שיהוא עשה זאת בציווי נבואי, ועל כן באמת אין לראות בו אוזורפטור כמו עושקי המלוכה האחרים במקרא. בתפיסת המקרא המלוכה היא פקדון שה' מפקיד ביד האיש הישר בעיניו, ואינה זכות טבעית מולדת.

[10] אמנם אמת הדבר שיהוידע, בזכות הצלחת המרד שתכנן, הוא שעיצב את המלוכה ביהודה באותו הדור, הן בשלב שהמלך יואש היה ילד קטן, וניהול המדינה היה בידי הזקנים, שיהוידע ודאי היה אחד מהם, והן בשלב שיואש קיבל לידיו את המלוכה, "וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו, אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן" (י"ב, ג). אולם אין בכל אלו אינטרס אישי של יהוידע, שכן היה ברור לכול שהשלטון שייך לבית דוד, ולא לחוגי הכהנים. מעשיו של יהוידע נעשו לשם שמים.

[11] לדוגמה: ב' אופנהיימר, 'משמעותו של סיפור יהוא', בתוך 'עז לדוד', ירושלים תשכ"ד, עמ' 306–307. הוא משווה בין תיאור הריגת איזבל בידי יהוא לתיאור הריגת עתליה בפקודת יהוידע, וכן הוא משווה בין תיאור המלכת יהוא במחנה הצבא ברמות גלעד לתיאור המלכת יואש בחצר המקדש שהעם והכהנים היו שותפים לו. על מאמרו של אופנהיימר בכללותו, ראה מה שכתבנו בעיון טז₃ תת-סעיף ד. אף י' קיל בפירושו לספר מלכים בסדרה 'דעת מקרא', בסיכומה של פרשת מרד יהוא (עמ' תקפט), כותב: "ואם תשאל, אם אכן ניתן היה לבצע את הדברים גם בדרך אחרת – תהיה התשובה חיובית. וראה על כך בסיכום החטיבה הבאה המדברת במעשי יהוידע, הממית את עתליהו ועוקר את הבעל מיהודה". ובסיכום פרק י"א (עמ' תרב) הוא כותב: "יהוידע... עקר את עבודת הבעל מיהודה, כמו יהוא שעקר את עבודת הבעל מישראל. ברם שונה מה שעשה יהוידע ממה שעשה יהוא, שיהוידע מיעט בשפיכות דמים ובהטחת דברי גנאי... ועשה... בעצה אחת ועל דעת 'כל עם הארץ'". כנגד מסקנתם מהשוואת שתי המרידות באים הדברים למעלה להלן.

[12] לו החלפנו את שני האישים, ספק אם המרידות היו מצליחות: לו היה אדם כיהוידע עומד בראש המרד נגד בית אחאב, ללא התחכום והתחבולנות שאפיינו את מהלכיו של יהוא, וללא עצמה צבאית, היו יורם ואחזיהו ותומכיהם בישראל וביהודה מכריעים את המורד; לו היה יהוא עומד בראש המרד בעתליה, ספק אם היה מצליח לאחד את כל חלקי העם לשם הצלחת המרד, שכן אישיותו הייתה מעוררת התנגדות אצל חלק מן השותפים. על אישיותו הייחודית של יהוא ועל התאמתה לצורכי המרד בבית אחאב – ראה מה שכתבנו בעיון טז₃ תת סעיפים ב–ג.

[13] סעיפים ד–ז.

[14] דבר זה הוסבר בהרחבה בעיון המבוא א לסדרה זו, סעיף 2.

[15] א. שני הסיפורים הנוספים העוסקים אך בממלכת יהודה הם סיפור חיזוק בדק הבית על ידי יואש (הפרק הבא – פרק י"ב) והסיפור על השינויים שעשה אחז במקדש (מל"ב ט"ז).

ב. עוד שני סיפורים שייכים לקורות ממלכת יהודה, אך הם עוסקים בעימות שבין שתי הממלכות, ועוד שני סיפורים שייכים לקורות ממלכת ישראל, והם עוסקים בשיתוף הפעולה בין שתי הממלכות.

[16] יהושבע, בת המלך יורם ואחות אחזיהו ואשת יהוידע הכהן היא חוליית החיבור בין בית דוד לבין הכהונה והמקדש, ופעולתה, ב'גניבת' יואש מתוך בני המלך המומתים והחבאתו במקדש, מסמלת את הקשר והמחויבות ההדדית בין בית דוד למקדש.