מצוות קבורה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

מצוות קבורה* 

מקור הדין

המקור למצוות הקבורה מצוי בפרשת כי תצא:

"ולא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא". (דברים כא, כג)

רש"י שם מביא מספר נימוקים לדין זה:

א. אדם תלוי מהווה פגיעה במלכות שמים, שכן האדם נברא בצלם א-להים.

ב. מפני קדושת הארץ - "ולא תטמא את אדמתך".

ניתן גם להעלות נימוק שלישי - כבוד האדם התלוי. ייתכן שהתורה אינה מזכירה נימוק זה שכן הוא אינו שייך בהרוגי בית דין, אך אנו מוצאים בגמרא התייחסות גם לנקודה זו:

"ואהבת לרעך כמוך" - ברור לו מיתה יפה". (סנהדרין מה ע"א)

דין זה נאמר ביחס להרוגי בית דין, ועולה ממנו כי כבוד הבריות הינו ערך הנוגע גם אליהם.

רמת החיוב

הספרי על אתר כותב כי הקבורה היא מצוות עשה אך דבריו אלו מכוונים להרוגי בית דין בלבד. המשנה בסנהדרין מו ע"א כותבת:

"...ומתירין אותו מיד, ואם לן - עובר עליו בלא תעשה... ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה".

הגמרא שם לומדת שאסור לאדם להלין את מתו מהמילים "אך קבור תקברנו", אך קיימת גם גירסה אחרת בגמרא זו, לפיה המלין את מתו עובר גם בעשה. בהמשך (ע"ב) אומרת הגמרא:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מנין? תלמוד לומר: 'כי קבור תקברנו' - מכאן רמז לקבורה מן התורה".

מפשטות לשון הגמרא לא ברור מהי כוונת הגמרא באומרה 'רמז': האם זוהי רק אסמכתא, או שניתן להתייחס למקור זה כמחייב מן התורה[1]? רבנו חננאל על אתר מבין מהמילה 'רמז' כי קבורת סתם מתים היא חובה, אך בסיום דבריו הוא כותב:

"וקיימא לן מצווה זו מדרבנן היא".

השדי חמד מביא שורה של אחרונים שהבינו כי קבורה היא מצווה דרבנן, ויש שרצו להבין כך אף ברמב"ם, שכפי שנראה כעת, שיטתו אינה כה ברורה.

*

בכותרת להלכות סנהדרין כותב הרמב"ם:

"לקבור הנהרג ביום הריגתו". (מצווה יא)

הוא אינו מגביל את המצווה להרוגי בית דין, אך גם אינו כותב כי הכוונה היא לכל מת. אמנם קביעה זו אינה נחרצת, שכן מהמילה 'הנהרג' ניתן להבין שמדובר רק על הרוגי בית דין ולא על כל מת. בהלכות סנהדרין פרק טו הלכה ח כותב הרמב"ם כך:

"מצוות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה… ולא הרוגי בית דין בלבד, אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה".

כדי ליישב את דברי הרמב"ם הסביר הרדב"ז בתשובותיו כי לדעת הרמב"ם רק על הרוגי בית דין קיימת מצוות עשה של קבורה מדאורייתא, אך הלאו אותו מציין הרמב"ם לגבי המלין את מתו - חל גם על מת שאינו הרוג בית דין.

על הסבר זה קשה ממקומות אחרים בהם משמע שהקבורה היא מצוות עשה לכל המתים. כך אנו מוצאים בהלכות אבל פרק יב הלכה א, שם דן הרמב"ם בעקבות הגמרא בשאלה האם הקבורה היא משום בזיונא או משום כפרה, ונפקא מינה אם חייבים לקבור מת שביקש שלא יקברוהו. הרמב"ם פוסק כי חייבים לקבור גם אדם כזה, משום ש"הקבורה מצווה", וכך כתב גם הרמב"ן בתורת האדם. מקור נוסף לכך אנו מוצאים בספר המצוות מצווה רלא, בה כותב הרמב"ם כך:

"…הוא שציוונו לקבור הרוגי בית דין ביום שנהרגו… והוא הדין בשאר מתים… ולכן יקרא המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו - מת מצווה".

קושי נוסף בהסברו של הרדב"ז קיים לגבי איסור הלאו. הרמב"ם כותב בספר המצוות מצוות לא תעשה סו - אין להלין את התלוי על עצו. הוא אינו מזכיר שדין זה תקף גם לגבי מתים אחרים, כלומר: בספר המצוות נוקט הרמב"ם בגישה שהלאו נוהג רק לגבי הרוגי בית דין, ומצוות העשה מחייבת גם לגבי הרוגי בית דין וגם לגבי מת מן השורה.

השאגת אריה[2] מסביר כי יש הבדל בין מגמת הרמב"ם בספר המצוות לבין מגמת הרמב"ם במשנה תורה. באחרון - מטרתו לפרט את ההלכות, ולכן מצא הרמב"ם לנכון לפרט את חובת הקבורה לכל המתים. בספר המצוות לעומת זאת, מטרתו לציין בקיצור כל מצווה ומצווה, ולכן הזכיר שם את חובת הקבורה רק ביחס להרוגי בית דין. כמובן, אין בכך פתרון לבעיה ההפוכה, מדוע בספר המצוות כותב הרמב"ם כי מצוות עשה של קבורה כוללת גם מתים רגילים ולא רק הרוגי בית דין.

יש לציין כי ניתן לתרץ את הסתירה בין הלכות אבל להלכות סנהדרין אם נסביר כי בהלכות סנהדרין דן הרמב"ם רק באותם שחייבים קבורה באותו היום - הרוגי בית דין. אך הלכות אבל דנים בחובת הקבורה באופן כללי - גם במתים מן השורה[3].

בראשונים האחרים - ראב"ד, ספר החינוך, יראים, רמב"ן - מפורש שהן הלאו והן העשה נוהגים לגבי כל המתים ולא רק לגבי הרוגי בית דין.

הקבורה כגמילות חסדים

הגמרא בסוטה יד ע"א דנה במחייב של מצוות גמילות חסדים, וכותבת:

"מאי דכתיב 'אחרי ה' א-להיכם תלכו', וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה? אלא להלך אחרי מידותיו … מה הקב"ה קובר מתים - אף אתה קבור מתים".

הרמב"ם בהלכות אבל יד, מביא את הגמרא הזו להלכה:

"מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים… ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. ואלו הם גמילות חסדים בגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'".

כלומר, לדעת הרמב"ם ישנם שני רבדים למצוות אלו: רובד דאורייתא כללי של גמילות חסדים, שאינו תחום, מוגבל או מוגדר, ורובד דרבנן המפרט את החובות והחיובים המדוייקים.

בשורש הראשון בספר המצוות כותב הרמב"ם שאין מונים מצוות דרבנן (כפי שמנה הבה"ג) כגון: ניחום אבלים, ביקור חולים וקבורה. הרמב"ן משיג עליו במקום, הרי מצוות קבורה היא מדאורייתא, שנאמר: "כי קבור תקברנו", והרמב"ם אף מנה מצווה זו במניין המצוות! הרמב"ן מבין כי לדעת הרמב"ם גם העשה של קבורה הוא כללי - לגבי כל המתים, בניגוד להבנת הרדב"ז לעיל.

היחס בין שני המחייבים

כאשר אנו באים לדון ביחס בין שתי המצוות שראינו לעיל: מצוות הקבורה כשלעצמה, ומצוות גמילות חסדים הכוללת גם את חובת הקבורה, ניתן להבין בכמה אפשרויות:

א. אין כלל מצווה בפני עצמה לקבור את המת.

ב. לחילופין, ישנן שתי מצוות נפרדות, שהקובר את המת מקיים את שתיהן בו זמנית.

ג. יש קשר בין שתי המצוות. היראים במצווה קנג ובמצווה קנד מביא כי יש מצווה "להלביש ערומים ולקבור מתים", וכותב כי מקור שתי המצוות הוא "אחרי ה' א-להיכם תלכו". משמע ממנו כי מצוות הקבורה היא סוג של גמילות חסדים ואין היא מצווה נפרדת.

אנו נוכל אף להציע מודל נוסף, המשלב בין המודלים שהבאנו לעיל. מצוות קריאת שמע בעיקרה היא מצווה של קבלת עול מלכות שמים, וכך גם פוסק הרמב"ם. במצווה ב בספר המצוות כותב הרמב"ם שישנה מצווה לקבל עול מלכות שמים (בדיוק כמו במצוות קריאת שמע - מצווה י). נראה לומר כי אין מדובר כאן בשתי מצוות שונות, אלא שמצוות קריאת שמע היא דרך לקיים את מצוות קבלת עול מלכות שמים, שהיא מצווה נפרדת. נראה כי נוכל להציע מודל זה גם למצוות הקבורה: הקובר את מתו מקיים שתי מצוות, אך שתי מצוות אלו אינן נפרדות אלא קשורות בטבורן.

המחוייבים בקבורה

כעת נעסוק בשאלה מיהם המחוייבים בקבורה. בהלכות סנהדרין פרק טו הלכה ב משמע מהרמב"ם שמצוות הקבורה מוטלת על בית הדין, כשם שמצוות התלייה מוטלת עליהם. ביחס לקבורת מתים אחרים הרמב"ם אינו כותב מי מחוייב בקבורתם.

בהשגתו לספר המצוות שורש א כותב הרמב"ן שמצוות הקבורה מוטלת על כל אדם ביחס לכל מת - כמצוות גמילות חסדים האחרות, המוטלות על כל אדם. הרמב"ן ממשיך וכותב שאם יש קרובים - בוודאי שהם אלו שצריכים לקבור את המת, אך אם אין למת קרובים - מוטלת מצווה זו על כל אדם ואדם, והיא דוחה אף מצוות אחרות כפי שרואים בכל דיני מת מצווה. ברם, אם נבין כי מצוות הקבורה היא מצווה עצמאית - ייתכן שמצוות "קבור תקברנו" תוטל על הקרובים בלבד.

בספרו 'גשר החיים'[4] דוחה הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי את הדעה שמצוות הקבורה דאורייתא מוטלת על הקרובים בלבד, ושאר כל אדם מצווים בה רק מדרבנן. הוא כותב שגם אחרים מחוייבים בקבורה מן התורה אך לקרובים יש מחייב נפרד, הנלמד מחובת הכהנים ליטמא לקרוביהם. הרב טיקוצ'ינסקי מאמץ את ההנחה שהקבורה היא המתיר של הטומאה, ואין מטילים את חובת הקבורה על אדם אחר, שכן ישנה חובה מיוחדת לקבור את הקרובים. להלכה, הוא מסיק שהחיוב על שבעת הקרובים לקבור את המת נלמד מחובת הכהנים ליטמא, ולכן חיוב זה מוגבל למצב בו המת שלם, שאם לא כן - אין הכהנים מחוייבים ליטמא למת. זו הרמה הראשונה של החיוב מן התורה. רמה שניה של חיוב, כותב הרב טיקוצ'ינסקי, היא על כל ישראל - מצד הדין של "כי קבור תקברנו", ואילו רמה שלישית, מדרבנן, היא כבכל המצוות של גמילות חסדים, בדומה לשמחת חתן וכלה, ביקור חולים וכדומה.

הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל דחה את הסברו של הגרי"מ טיקוצ'ינסקי על סמך הבנתו בשיטת הרמב"ם. הרמב"ם כותב כי אבילות יום אחד היא דאורייתא, ולומד זאת מדיני אנינות[5], אך בספר המצוות מצוות עשה לז הוא לומד זאת ממצוות טומאת הכהנים לקרוביהם. על פי השוואה זו כותב הרמב"ם בהמשך דבריו, כי נשים אינן חייבות ליטמא למתיהן כשם שהכהנות אינן מוזהרות שלא ליטמא. הגרי"ד הסביר כי לדעת הרמב"ם משמעות האבלות היא היציאה מהשגרה - לנהוג הפוך מהמנהג הרגיל. לכן, אשה שמותר לה ליטמא תמיד - אין עליה חיוב ליטמא לקרוביה. לפי הסבר זה ברור שחיוב הטומאה אינו נובע מחיוב הקבורה, כדברי הגרי"מ טיקוצ'ינסקי, אלא הוא נובע מחובתו של האבל, וממילא אין להקיש מחובת הקרובים ליטמא למת, לחובה לקבור אותו. החיוב לקבור, לפי הגרי"ד, שונה ממצוות מילה, המוטלת ביסודה על האב, ורק אם אינו יכול לקיימה בית הדין מצווים למול את בנו, אלא מוטל כבר לכתחילה על כל ישראל. אמנם, המצווה לקבור את מתו מוטלת בעיקר על הקרובים, שכן המת הוא יותר 'מתו' של הקרוב, ורק אם אין הם יכולים לקבור אותו - הוא גם 'מתם' של כל ישראל. יש לציין כי הקדימות לקרובים היא גם מצד החיוב של "ומבשרך אל תתעלם", שחל עליהם יותר מאשר על כל ישראל.

 

* השיעור הועבר לתלמידי הישיבה בשנת תש"ס וסוכם על ידי יצחק ברט. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] כפי שטוען הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות שורש ג.

[2] בשו"ת חדשות סימן ו סעיף א.

[3] ברור כי ישנו רובד של מצוות קבורה גם שלא ביום המיתה, שכן אדם המוצא מת מצווה מונח על הקרקע - חייב לקוברו אפילו אם הוא מונח שם כבר ימים רבים, משום כבוד הבריות, גמילות חסדים, או אולי אף משום "קבור תקברנו" - אם נסביר כי הוא נוהג בכל מת

[4] חלק ב עמוד קי-קטז.

[5] הלכות אבל פרק א הלכה א.