מעמד הקטן במצוות ואיסורים

מעמד הקטן במצוות ואיסורים* / הרב בנימין תבורי

ידוע כי קטן אינו חייב במצוות וכי אינו נענש אם עובר על איסורי תורה. במאמר זה ננסה להגדיר יותר את מעמד הקטן לגבי מצוות ואיסורים וננסה לראות האם יש הבדל בין איסורים שונים ומדוע.

א

ראשית נדון בשאלה: האם מעשה עברה של קטן אינו נחשב כלל מעשה עברה והוא מחוץ לתחום של מצוות עברות וחיובים אחרים, או שמעשהו נחשב מעשה עברה, אך אין הוא נענש עליו מפני היותו קטן. על פי הבנה זו קטנותו של האדם מהווה 'פוטר מעונש' בלבד אך הוא עדיין שייך בכל המצוות והאיסורים שבתורה.

את ההבנה הראשונה שהעלינו, שהקטן אינו שייך כלל במצוות, ניתן למתן ולומר כי הוא יהיה לכל הפחות כבן נח, ואין אף אדם שאין עליו כלל חובות. דוגמה לכך ניתן לראות אצל סומא, שאף הוא פטור מכל המצוות וברור כי אין לו היתר לגנוב ולרצוח. לכן מסתבר יותר לומר כי קטן אינו מופקע מכל המצוות אלא רק פטור מעונש, ונביא מספר ראיות לכך:

א. הגמרא ביבמות קיד ע"א דנה באיסור להאכיל נבלות וטרפות לקטן, האם יש גם חיוב להפרישו מן האיסור. למסקנת הגמרא אין חיוב על בית דין להפריש אותו מאיסור[1], אך בכל מקרה אנו רואים כי האיסור להאכילו בידיים נלמד מגזירת הכתוב. מה פשר גזירת הכתוב?

הגאון רבי משה פיינשטיין העלה כי מי שמאכיל ילד נבלות עובר על איסור 'לפני עור'. לפי הסבר זה, לקטן באמת יש איסור לאכול את הנבילות, אלא שאין הקטן נענש עליו. לכן אין צורך להפריש אותו מאיסור אם רואים אותו אוכל נבלות.

ניתן גם להבין כי אין האיסור חל על הקטן כלל, ואת הגמרא נסביר בצורה אחרת: מאכלות אסורות נאסרו אף על הקטנים לא ככל האיסורים, אלא משום טומאת הלב להם הם גורמים; אמנם אין על הקטן איסור פורמלי לאכול מאכלות אסורים, אך בכל זאת יש עניין לא לתת לו לאכלם בגלל עניין הטומאה שנובע מהמאכלות האסורים - המטמטמים את הלב, כמאמר חז"ל[2]. על פי הבנה זו יש לצמצם את הגמרא ביבמות רק לדיני מאכלות אסורות, ולא לכל איסורי תורה.

ב. הגמרא בבבא קמא צח ע"ב העוסקת בדינא דגרמי (השורף שטר של חבירו) מספרת:

"וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא"

רש"י שם מסביר כי שמדובר ששרף שטר של חבירו בילדותו, ורק כאשר גדל - וכפו עליו לשלם. לכאורה, מכאן ראיה גמורה שמעשיו של הקטן אינם מופקעים מדיני תורה לגמרי. אמנם, ניתן להסביר את הגמרא שאין מדובר כאן על חיוב מן הדין אלא על חיוב שחייבו רפרם למרות שמן הדין הוא פטור[3]. כמובן, שאין צורך להסביר את הגמרא כמו רש"י אלא ניתן לומר שנחלקו רב אשי ורפרם האם חייבים על דינא דגרמי או לא.

ג. הגמרא בסנהדרין נה ע"א מבארת את הדין של "הבא על הבהמה", שהורגים את הבהמה. הגמרא מבינה כי יש שתי סיבות להרוג את הבהמה: משום קלון ומשום תקלה. הגמרא שם ממשיכה ודנה במקרי ביניים בהם יש קלון ואין תקלה או להפך. ואומרת שם הגמרא:

"תא שמע: 'בן תשע שנים ויום אחד... ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח ונסקלת על ידו ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה - מומתים על ידו'. והא הכא קלון איכא, תקלה ליכא וקתני נסקלת על ידו! כיון דמזיד הוא - תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עילויה: עליה דידיה - חס רחמנא, אבהמה - לא חס רחמנא".

כלומר, תשובת הגמרא היא שגם מעשה עבירה של קטן נחשב לעבירה, אך התורה ריחמה עליו ואינה מענישה אותו.

ניתן לדחות ראיה זו ולהסביר כי אין מדובר כאן על עבירה אלא על תקלה, ויש להבחין בין השניים. ואכן ראינו כי ישנם דברים שהתורה חושבת שהם טובים או רעים, אך אין עליהם ציווי מפורש. כך אנו מוצאים את מצוות צער בעלי חיים שאיננה מצווה מפורשת אלא ערך הלכתי בלבד. גם בכיבוד אב ואם (לפי הרב אשר ווייס בספרו) יש מושג כזה, כאשר ההורה אומר לבנו לעשות משהו שאינו להנאת ההורה עצמו (האב אומר לילד "לך לטייל"). ייתכן כי גם בעבירות יש מושג של רצון כללי: אמנם ביאת קטן על בהמה אינה מהווה מעשה עבירה, אך ברור כי רצון התורה הוא למנוע מעשה זה, והוא המגדיר אותה כתקלה אפילו שאין בכך עבירה.

ד. ראיה נוספת לסוגיין נוכל למצוא בדברי הרמב"ם בהקשר לזנות של קטנה. ברור ומוסכם כי 'פיתוי קטנה אונס הוא'. כך בגמרא בכתובות וכך פסקו גם כל הראשונים. אך הרמב"ם בהלכות סוטה פי"ב ה"ד פוסק:

"קטנה שהשיאה אביה - אם זינת ברצונה נאסרה על בעלה".

הראב"ד חולק על דברים אלו ואומר:

"והלא אמרו (יבמות לג) 'פיתוי קטנה אונס הוא'! ועוד: 'התראה לקטנה אינה התראה שאין לה דעת'! אלא אם זינתה ודאי אסורה לבעלה כהן ולא מצאתי הפרש בין קטנה לקטנה לענין פיתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה אלא כולן שוות להתפתות בקלות הדעת". (השגות הראב"ד שם)

בכל אופן מצינו כי הרמב"ם סובר כי מעשה עבירה של קטנה נחשב כעבירה ואוסר את האישה על בעלה[4].

ה. בדיני שבת אנו מוצאים את האיסור:

"לא תעשה כל מלאכה - אתה ובנך ובתך".

בפשטות, אנו מבינים כי "בנך ובתך" מדבר על ילדים מתחת לגיל מצוות (אחרת הם בכלל "אתה" בפני עצמם). ואם כן, יש מקור מפורש כי גם על הקטנים חלים איסורי שבת. יש לדחות ראיה זו מתוך המשך הפסוק "עבדך ואמתך ובהמתך", אצלם ברור כי האיסור מכוון כלפי בעליהם - שלא יעבוד בהם בשבת, וכך יש להסביר גם לגבי קטנים - שאין האיסור עליהם אלא על הוריהם.

ב

עד כה ניסינו להביא ראיות שונות לכך שיש משמעות למעשה הקטן בעברות, אמנם ראיות אלו אינן מוחלטות וניתן לחלוק עליהן - כל אחת בהקשר המסויים שלה. ראינו גם את הסברות השונות - מצד אחד, קטן מחוייב בכל המצוות והעברות כגדול, אלא שאינו נענש בקטנות. לפי הסבר זה, כאשר האדם גדל - שומה עליו לחזור בתשובה על כל מה שעשה בילדותו. מצד שני, ראינו את הגישה הטוענת כי קטן מופקע מכל התורה לגמרי[5].

בין שני קצוות אלו, נוכל להביא מספר אפשרויות ביניים המסבירות את מעמדו של הקטן. ניתן לומר שקטן שייך באיסורים מסויימים בלבד - דווקא בחלבים ועריות, ולא משאר איסורי התורה. הפרדה זו בין או מוצאים גם לגבי דין מתעסק - שהמתעסק בחלבים ועריות חייב, שכבר נהנה, לעומת המתעסק בכל שאר איסורי התורה - שפטור. הסבר זה גם מסביר את חלק מהגמרות שעסקו דווקא על חלבים (מאכלות אסורות) ועריות.

בעל 'חלקת יואב' מביא חילוק שונה, בין חיוב קטן (בר דעת) כיהודי, לבין חיובו כיצור אנוש (בשבע מצוות בני נוח). הקטן פטור, אמנם, מאיסורי יהדות, אך חייב באיסורים החלים על כלל האנושות[6].

חילוק נוסף שניתן להביא הוא בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחבירו. הקטן חייב במצוות שבין אדם לחבירו, אך פטור במצוות שבין אדם למקום. חילוק זה מסביר את הגמרא בבבא בתרא לגבי השורף שטרות חבירו, ואכן יש אחרונים שאומרים שאמנם בית דין אינו חייב להפריש קטן ממאכלות אסורות, אך במצוות בין אדם לחבירו - יש חיוב על בית דין להפרישו.

*

עד עתה עסקנו באיסורים. אך מה דינם של קטנים לגבי מצוות? מסתבר לומר שאף על פי שקטן יהיה חייב באיסורים מסויימים, במצוות אין הוא חייב כלל, שהרי אינו 'בר מצווה'!

אחרונים רבים הקשו, מדוע קטן ששחט - שחיטתו כשרה אם גדול עומד על גביו, ואילו קטן שכתב תפילין ומזוזות - לכל הדעות אין הן כשרות. לפי דברינו לעיל - ההבדל מובן. כיוון ששחיטה נחשבת כ'מתיר' לאיסור, קטן - שדין מאכלות אסורות שייך בו - יכול לשחוט. אך כתיבת תפילין, שזוהי מצוות עשה והקטן אינו שייך בה כלל - אין הוא יכול גם לכתוב.

להלכה

השולחן ערוך בהלכות שבת סימן שמג מביא את דיני קטן. הוא פוסק כי בית דין אינם חייבים להפריש את הקטן מאיסור, אך אביו מחויב לגעור בילדו אם אוכל נבילות. המשנה ברורה מרחיב את דבריו ואומר שאב חייב לגעור בבנו גם בכל שאר איסורים.

הרמ"א כותב כי להלכה, קטן לא צריך לחזור בתשובה על מעשיו בקטנות אך רצוי לעשות כן.

 

---