מעלתו של משה רבנו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מעלתו של משה רבנו[1] / הרב משה ליכטנשטיין

לפרשת כי-תשא

אחרי חטא העגל התנהל בין הקב"ה למשה דו-שיח ביחס לעתידו של עם ישראל: האם יונהג על ידי הקב"ה או על ידי מלאך. משה העלה כמה בקשות, וביניהן "הראני נא את כבדך" (ל"ג, יח). הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ז) מסביר שמשה רצה "להשיג מהות ה' יתברך על אמתת מציאותו". מה פשר מיקומה של בקשה זו? מדוע מצא משה לנכון לבקש להשיג את מהותו של הקב"ה דווקא עכשיו, אחרי חטא העגל וההידרדרות הגדולה של עם ישראל? וכי לא היה מתאים יותר לבקש זאת בסוף פרשת משפטים, שם מבוארת מדרגתו הגבוהה וקרבתו לקב"ה - "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר..." (כ"ד, יח) - או, על כל פנים, לעיל בפרשתנו, לאחר תיאור מדרגתו הגבוהה "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים..." (ל"ג, יא). מדוע באה בקשת משה דווקא לאחר הדו-שיח בינו לבין הקב"ה באשר לעתידו של עם ישראל?

נראה שהתשובה לכך טמונה בדברי הרמב"ם (שם): "וכאשר ידע משה רבינו ע"ה שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה, וכי שלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן, ביקש להשיג מהות ה' יתברך...". משה ביקש את בקשתו המיוחדת רק לאחר שנשלמו בו המעלות השכליות ומעלות המידות.

לביאור תשובה זו נחזור לעברו של משה רבנו. אין בתורה תיאור נרחב של ילדותו של משה. בהיותו נער הרג איש מצרי שהכה איש עברי מאחיו, ולאחר שהדבר נודע ברח למדין ורעה את צאן יתרו חותנו. מכאן ואילך אין בתורה תיאור של קורותיו, עד לסיפור הסנה, שאירע בהיותו בן שמונים. במשך כשישים שנה רעה משה את צאן חותנו במדבר. יש לשער שמשה בחר להתבודד במדבר עם הצאן ולעסוק בפילוסופיה ובמטפיסיקה. הוא היה רחוק מבני עמו, ומבני האדם בכלל, שוטט בעולמות עליונים ועסק ב"השגת מושכלות". חז"ל אומרים כי יתרו לא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה (רש"י לי"ח, יא). בית יתרו היה בית של חיפוש האמת, ונראה שגם משה השתלב במגמה זו. אין פלא אפוא שמראה הסנה שאיננו אוכל שנגלה לו מרחוק עורר מיד את סקרנותו - הוא קיווה, כנראה, למצוא בו פתח לעולמות עליונים. אך חלף זאת קיבל משה בסנה "מקלחת קרה" מהקב"ה, שהציג עצמו כ"א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב" (ג', ו) ופנה אליו בשם ההיסטוריה של עם ישראל, שממנו התרחק משה במשך שנים כה רבות. הקב"ה ממשיך בתיאור סבלו וייסוריו של עם ישראל, שמהם העלים משה עין, ובשם היסטוריה והמוסר הוא קורא לו ללכת לפרעה ולפעול לטובת עם ישראל. משה מתחמק ומנסה למצוא תירוצים: "מי אנכי כי אלך אל פרעה?" (ג', יא), "והן לא יאמינו לי" (ד', א), "לא איש דברים אנכי" (ד', י) ועוד. הקב"ה נאלץ להתווכח עם משה, ולבסוף הוא מצליח לשכנע אותו לקבל עליו את התפקיד. על מידת ניתוקו של משה מן העם תעיד שאלתו "ואמרו לי מה שמו - מה אמר אליהם?"(ג', יג): וכי מי שנמצא תחת עול שעבוד קשה מתחיל לשאול שאלות כאלה? וכי מה שמעניין אותו הוא אם מדובר בשם הוי"ה או בשם א-להים? בהמשך חוזר משה ואומר "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני..." (ה', כב). בתשובתו מזכיר הקב"ה את אברהם אבינו (ו', ג). אברהם לא פרש מן העולם ועסק במושכלות אלא דאג לבני דורו - ואפילו לאנשי סדום הרשעים! -בעוד שמשה מתנהג כאגואיסט ואיננו מוכן לדאוג לבני עמו.

אמנם יש לדון את משה לכף זכות: אפשר שהתנהגותו נבעה מתחושה שנוסדה בו עוד בילדותו, בראותו את סבלו של עם ישראל ואת המצרי המכה איש עברי, שהמצב אבוד ושעל כן עדיף להתנתק ולשכוח את כל צרות עמו.

מכל מקום, מרגע שקיבל עליו את המשימה הלכה דאגתו של משה לעם וגדלה. הוא חזר אל פרעה פעמים רבות; לאחר יציאת מצרים פנה לקב"ה בכל בעיה שהתעוררה (אוכל, מים וכו'). אך לשיאו הגיע משה לאחר חטא העגל: משה דוחה את העסקה המפתה שהציע לו הקב"ה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (ל"ב, י) - הוא מעדיף להישאר עם העם כמות שהוא, לא ליצור עם חדש של צדיקים אלא לתקן את העם הזה, שיש בו גם רשעים, ומכריז "ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת" (ל"ב, לב), פנייה המעידה על התבטלות מוחלטת של משה לעם ישראל ועל נכונות להקריב עבורו הכול.

רק עתה, לאחר שהגיע למדרגה מוסרית גבוהה זו, יכול משה לבקש מהקב"ה "הראני נא את כבדך". בקשה זו באה מתוך הדו-שיח בנוגע לעתידו של עם ישראל שכן היא התאפשרה רק בעקבות מאבקו של משה למען עם ישראל. עתה הגיע לשלמות השכלית והמידותית, כדברי הרמב"ם.

הגמרא בברכות סג ע"ב אומרת כי אחרי שמשה נטה את אוהלו מחוץ למחנה אמר לו הקב"ה "עכשיו יאמרו: הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל - מה תהא עליהם? אם אתה מחזיר האוהל למקומו - מוטב, ואם לאו - יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך". הקב"ה הסביר למשה שתפקידו הוא להציל את עם ישראל ולא לעזוב אותו, ומשה שומע לדבריו ומציל את עם ישראל מכליה.



[1] שיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת כי-תשא תשנ"ה וסוכמה על ידי מתן גלידאי.