מעילה

  • הרב מתן גלידאי

מעילה

בפרשת ראה נאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירֹשך ויצהרך... וכל נדריך אשר תדור...". חז"ל בספרי דרשו שאין הכוונה רק למי שאוכל קדשים מחוץ לירושלים, אלא גם למי שאוכל קדשים המיועדים לגבוה. ככל הנראה, זהו המקור לאיסור ליהנות מן הקדשים - איסור מעילה.

האחרונים נחלקו בהבנת יסוד האיסור. יש אחרונים (כמו ר' חיים) שהבינו שמעילה היא בעצם סוג של גזל. הקדשים שייכים לקב"ה ולא לאדם, והנהנה מהם דומה לאדם שנהנה מחפצי הזולת בלא רשותו. אחרונים אחרים (כמו ה"אור שמח") הבינו שמעילה היא סוג של איסור הנאה. הבעיה המרכזית בכך שאדם מועל בקדשים אינה העובדה שהם אינם שייכים לו, אלא שיש להם מעמד של "איסורי הנאה", בדומה לערלה או לכלאיים.

מסברה ניתן לחלק בין שני סוגים של מעילה: 'מעילת הוצאה' ו'מעילת הנאה'. 'מעילת הנאה' היא מעילתו של אדם הנהנה בגופו מן ההקדש, כגון שסך בשמן של הקדש, ואילו 'מעילת הוצאה' היא מעילתו של אדם המוציא חפצים מרשות ההקדש ומתייחס אליהם כאילו היו חפצי חולין, אף שאינו נהנה מהם בגופו, כגון אדם שקונה לעצמו חפצים בכסף של הקדש. מסברה ניתן א"כ לומר ש'מעילת הנאה' היא סוג של איסור הנאה, ואילו 'מעילת הוצאה' היא סוג של גזל.

ברם, האחרונים נטו בדרך כלל שלא לחלק בין שני סוגי המעילה. יש שהבינו שכל מעילה היא מעין גזל, היינו שגם כאשר האדם נהנה בגופו מן ההקדש - הבעיה אינה בעצם ההנאה, אלא בכך שהשתמש בחפץ שאינו שלו. לעומתם, יש שהבינו שהבעיה בכל מעילה היא ההנאה ולא הגזל, וגם במה שמכונה 'מעילת הוצאה' - הבעיה היא בהנאה שמפיק האדם מאותה הוצאה. הרמב"ם למשל כותב (הל' מעילה ו', ט) שמי שנכנס לבית המרחץ ושילם לבלן בפרוטה של הקדש - עבר על איסור מעילה, אך לא כיוון שהוציא את הפרוטה מהקדש לחולין, אלא משום שרכש את הזכות לרחוץ כרצונו. מכאן למד ה"אור שמח" שהרמב"ם רואה את המעילה כסוג של איסור הנאה, ולא של גזל.

נפקא-מינה בין ההבנות הללו יכולה להיות במצבים שונים שבהם אין בעיה של גזל. כך, למשל, הגמרא בב"ק (כ ע"ב) פוטרת אדם שנהנה מנכסי חברו במקרה ש"זה נהנה וזה לא חסר", והראשונים שם נחלקו האם פטור דומה שייך עקרונית גם כאשר אדם נהנה מן ההקדש. מסברה ניתן לומר, שאם שורש הבעיה בגזל - יש מקום להשוות בין הקדש להדיוט, אולם אם הבעיה היא בעצם ההנאה - סביר מאוד לחלק בין השניים.