מנחות | דף מה | איסור אכילת נבלה וטרפה לכהנים

האמוראים בסוגייתנו דנים בשאלה, מה ראה יחזקאל להזכיר את איסורי אכילת נבלה וטרפה לכהנים דווקא, והרי עם ישראל כולו חייב בהם.

רבינא יישב שיחזקאל הדגיש את האיסור לכהנים דווקא, שכן אצלם יש הוה אמינא להתיר – מאחר והותרה אצלם אכילת מליקה, תותר גם אכילת נבלות וטרפות.

התוספות על אתר (ד"ה הואיל) מעירים כי אף על פי שמצינו גם כי כהנים לובשים כלאים בעת העבודה, מכל מקום לא מצינו שנזדקק לפסוק מיוחד על מנת לאסור עליהם לבישת כלאים בעת החול. התוספות אינם מסבירים מהו ההבדל שבין איסור נבילה וטריפה, שם אנו נזקקים לפסוק שיאסור את הכהנים מאכילתם, לבין כלאים, שם כאמור, לא מצינו פסוק כזה.

החתם סופר (יו"ד סט) מיישב את הקושיה, ומסביר כי מאחר ולבישת הכלאים נעשית לצורך מצוות העבודה, ומצוות לא להנות ניתנו – הרי שכלל אין כאן איסור כלאים, מכיון שכלאים לא נאסרו אלא כשיש הנאת לבישה מהם (עיי"ש באורך).

יתכן כי ניתן להציע חילוק נוסף. בחידושים המיוחסים לרשב"א מובא כי אף בתורה עצמה, בחומש ויקרא פרק כב, משמע כי איסור אכילת נבילות וטריפות מיוחד לכהנים –

זאת בנוסף לאיסור המופנה כלפי עם ישראל כולו, בחומש דברים פרק יד:

ואיסור טרפה בשמות כב:

לאור זאת ניתן להציע חילוק בין איסור אכילת נבלה וטרפה לבין איסור כלאים. העובדה כי איסור נבלה וטרפה נשנה באופן מיוחד כלפי הכהנים יכולה היתה להצביע על כך שאיסורם של הכהנים בנבלה וטרפה שונה מאיסורם של שאר ישראל בנבלה ובטרפה. איסורם של הכהנים אינו נובע מעצם מעמד הנבלה או הטרפה, אלא מעובדת היותה מטמאת, וכפי שכתוב בפסוק בפירוש "לטמאה בה".

אמנם, מאחר ומצינו כי מליקה כשרה בקדשים, והעופות הנמלקים אינם מטמאים בטומאת נבלה, הרי שהיה מקום לומר כי מליקה, אף בחולין, אינה אוסרת את העוף לכהנים, שכן טומאתה פחותה (ויש תנאים שסברו כי אף עופות חולין מלוקים אינם מטמאים בטומאת נבלה).

ניתוח זה של הסוגיה מתבסס על ההנחה שרבינא לא הציע להתיר לכהנים את כל הנבלות והטרפות, אלא רק את המלוקות, וכפי שאכן מצינו בדברי רש"י בשבת יג ע"ב (ד"ה דרשן):

אם כנים דברינו, הרי שיחזקאל בא לחדש כי בכל זאת נאסרה מליקת חולין לכהנים. זאת, או משום שאף היא נחשבת 'לטמאה בה', או כיון שאף הכהנים נאסרו באיסורי נבלה וטרפה של ישראל. אם יש להם איסור מיוחד – אין זה אלא להוסיף להם קדושה, ולא להתיר להם.