סיפורי ר' נחמן: מנורת החסרונות

מעשה אחד הלך מאביו, והיה במדינות אחרות ימים רבים אצל אחרים. ולזמן בא לאביו והתפאר בעצמו שלמד שם אמנות גדול: לעשות מנורה תלויה. וציווה להתאסף כל בעלי האמנויות הזה, והוא יראה להם חוכמתו בזה האמנות. וכן עשה אביו. וקיבץ כל בעלי האמנויות הזאת לראות גדולת הבן, מה שפעל בכל הימים האלה שהיה ביד אחרים.

והבן הוציא מנורה אחת שעשה והייתה מגונה מאד בעיני כולם. ואביו הלך אצלם, וביקש מאתם שיגלו לו האמת. והוכרחו להודיע האמת שהיא מגונה מאד. והבן התפאר: הלא ראיתם חכמת אמנותי. והודיע לו אביו שלא נראה יפה בעיני כולם. והשיב לו הבן אדרבא! בזה הראיתי גדולתי. כי הראיתי לכולם חסרונם. כי בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד מהבעלי אמנות הנמצאים כאן. הלא תראה, שאצל זה מגונה חתיכה זו, אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאד. ואצל אחר להיפך, אדרבא זאת החתיכה שהיא מגונה אצל חברו יפה ונפלאה בעיניו, רק זאת החתיכה מגונה, וכן אצל כולם: מה שרע בעיני זה יפה בעיני חברו וכן להיפך. ועשיתי מנורה זאת מחסרונות לבדם. להראות לכולם שאין להם שלמות, ויש לכל אחד חסרון. כי מה שיפה בעיניו הוא חסרון בעיני חברו אבל באמת אני יכול לעשות כתיקונו.

אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר אף שלא ראו אותו מעולם.

גדולים מעשי ה' – אין אדם דומה לחברו, וכל הצורות היו באדם הראשון. היינו בתיבת אדם לבד, היו נכללין כל הצורות הללו. וכן בשאר דברים, כל המאורות היו נכללים בתיבת "אור" לבד, וכן כולם, היינו כל מעשי בראשית. ואפילו העלים של האילן אין אחד דומה לחברו וכו'. והאריך בעניין זה הרבה מאד. ואמר אז, שיש חוכמות בזה העולם, שיכולים לחיות עם החוכמות לבד, בלי שום אכילה או שתיה. והאריך אז בשיחה נפלאה ונוראה.

                                                                     (שיחות שאחר ספורי מעשיות)

                   

א.

"מנורה תלויה", על שום מה? אולי כדי להראות לנו עד כמה קשה הוא להאיר את העולם הזה שכולו חשיכה; ושהניסיון להאיר אותו נראה תלוש ומנותק מהעולם הזה, כאילו שהוא חסר בסיס חסר יציבות, תלוי על בלימה, כאותה מנורה התלויה מלמעלה. גם הקב"ה בכבודו ובעצמו תלה את המאורות שלו בשמים, אולי כדי ללמד אותנו את אותו דבר עצמו. מהי אם כן אומנות זו של בנית מנורה תלויה וכיצד מאירים את עולמינו האפל? בכך נעסוק הפעם.

והנה סיפורנו פותח באותו הבן שהלך מאביו ודווקא שם כשהיה "ביד אחרים", דווקא שם למד הבן את האמנות הזו. אם על פי רוב דמותו של האב מייצגת את אבינו שבשמים, הרי שאותם "אחרים", שהיה בידם כש"הלך" מאביו, אינם אלא אלילים, "אלוהים אחרים" אחריהם נהה אותו בן. ללמדנו שגם במקום שאדם רחוק מאביו, רחוק מריבונו של עולם, אפשר ללמוד דבר. כך ר' נחמן לוקח אותנו למקומות של קצה על פי התהום כדי לקחת משם שלל, הדרכה, איך מאירים את העולם. יש לא מעט בעלי אמנויות שרואים לעצמם תפקיד להאיר את העולם, והם מוכרים מנורות ממנורות שונות, כולן מבטיחות לנו שעמן יבוא האור. והנה טוען ר' נחמן 'אני למדתי לעשות את המנורה הטובה מכולם, והמאירה מכולם, מנורה שעשויה מחסרונות, "להראות לכולם שאין להם שלמות", ובכך להראות שגם החיסרון יחסי הוא. יחסי לְמה? יחסי לציפיות שלי מעצמי, מחיי, מסביבתי וכו'. ממילא החסרונות שונים אצל כל אחד ואחד, ומה שנחשב אצלי כחסרון אצל השני הוא יחשב כיתרון. אין בנמצא חסרון אחד קבוע מוחלט, כי במהותו הוא דבר יחסי. אמנם לומר את המילים שהחיסרון הוא יחסי - זו פעולה פשוטה, אך לראות את זה ממש ולהרגיש את זה בלב זו כבר משימה קשה. איך רואים את היחסיות שבחסרון? איך מראים דבר כזה? איזו מנורה יכולה להאיר לנו את יחסיותם של חסרונותינו? שנקבל פרופורציות, שלא ניפול, זו השאלה.

ר' נחמן מתאר סיטואציה בה הבן מבקש לאסוף את כל בעלי האומנויות כדי להראות להם את אותה מנורה תלויה. ולפי דבריו בעצמו אנו מבינם שתכלית המפגש הזה היה להראות את אותה יחסיות של החיסרון. אם היינו אוספים את כולם, את כל בעלי האמנות, אז היינו רואים שמה שחסר לפלוני לא חסר לאלמוני, ומה שאצלי ייחשב כחסרון אצל השני ייתפס כיתרון. הדברים הם מאד יחסיים. סיטואציה זו שהוא מתאר לא צריכה להתרחש בפועל כדי שאדם יגיע להכרה שהחיסרון שלו הוא רק יחסי לעצמו, לצורת ההסתכלות שלו. אך היא מעוררת את התודעה של היחסיות של כל דבר והתלות של ההכרה בנקודת המבט. את ההבנה הזו הבן רוצה להאיר ולהראות לכולם כאשר הוא אוסף את כל בעלי האומנויות סביב מנורתו האחת: 'תראו – הנה זה בדיוק מה שרציתי להראות, תראו שהחיסרון הוא בעצם לא חסרון, החיסרון הוא יחסי - הוא תלוי!' תלוי בנקודת המבט, תלוי במסתכל, תלוי בך! כמנורה תלויה.

 

ב.

אפשר לומר שיש משהו בעולמנו האמוני שלא מוכן לקבל חסרונות, יש משהו באמונה עצמה שברמה העקרונית, באופן הכי בסיסי, הוא שואף מצפה ומייחל אל השלמות, אל המושלם, אל הסוף הטוב. ולפעמים המקום הזה בעולם האמונה עלול לגלוש למקום בו אדם לא מסוגל ויכול לראות חסרונות. לפעמים התודעה שמחויבת תמיד אל השלמות, למקום שהוא שלם ומושלם, גורמת לנו לסרב לקבל את החסרונות שלנו.

אפשר אף לומר יותר מזה, שבתשתית ההוויה שלנו יש סירוב פנימי לקבל חסרון. אדם יכול להרגיש שהחיסרון מאיים על עצם הקיום שלו. אם הקיום שלנו צועק באופן תמידי 'אני כן נמצא, אני כן בסדר, אני מצליח' מגיע החיסרון ומבשר לאדם את ההיפך ואומר לו 'אתה לא...', והאמירה הזו יכולה להיראות לעתים כאיום קיומי על האדם. בשלב הזה ר' נחמן מניח לפני כולם את מנורת החסרונות. וכך אומר הבן בסיפור 'אני למדתי – אבא', אבא נמצא פה ברקע, הוא מדבר לאבא שלו, והוא אומר: 'בזמן שהתרחקתי ממך למדתי אמנות, איך להסתכל בעין ישרה גם על החסרונות שלי, איך להיות מוכן לקבל חסרונות'.

לפי הגמרא (קידושין כט.) זוהי חובתו של האב ללמד את בנו אמנות, והנה בסיפור שלנו אנו רואים שאת לימוד רזי האמנות הבן רכש דווקא כשהוא רחוק מאביו. לא די בזה אלא שנראה מהסיפור כביכול שהבן בעצמו מלמד את אביו את האמנות הזו: "וציווה להתאסף כל בעלי האמנויות הזה... וכן עשה אביו". האב מציית לציווי של הבן. הכול התהפך בעצם. יתכן שר' נחמן רוצה לומר לנו שאת האומנות הזו, ללמד את עצמך לקבל את חסרונותיך, יש ללמוד בעצמך. זוהי אומנות שאף אחד לא יכול ללמד אותך, אפילו ...אפילו לא הקב"ה! על בסיס "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" ניתן לומר שאת היראה מהחסרונות וממידת הדין עליהם, עליך ללמוד בעצמך. יש צעדים שעל האדם לפסוע על רגליו שלו.

להבין זאת ביתר עומק נחזור פעם נוספת לראש הסיפור. הסיפור פותח במלים "מעשה באחד שהלך מאביו", וייתכן שפתיחה זו רומזת לנו בדקות שכל הסיפור שלנו הוא בעצם סיפור של ה"אחד" שהתרחק ממקורו. סוד האחדות הוא שבמהותם של דברים הכול אחד, הכל הוא אור אינסוף ברוך הוא: גם הטוב וגם הרע, גם ההצלחה וגם הכישלון, זהו סוד האחדות האמיתי. "מעשה באחד שהלך מאביו" זה אחד שהתרחק ממקורו. זאת אומרת ממקורו האין סופי, ממקור משענתו, נעמד על רגליו ורצה להיות עצמו ורק עצמו, אחד לעצמו. כיוון שכך איבד את יכולתו 'להיות שניים', זאת אומרת את יכולתו להיות ולא להיות גם יחד, להצליח ולא להצליח, שיהיה לו טוב וגם חלילה רע ועדיין יחזיק מעמד. לזכור שקיומו הוא מעבר לשתי אפשרויות. אם כל קיומו של האדם נשען רק על עצמו הרי שקיום זה לא יכול להרשות לעצמו למעוד, באין משען מחוצה לו. אם האחד הוא רק עצמו, כל חיסרון הינו איום קיומי הר גורל. אין רזרבות, אין מפלט ואין תמיכה מבלעדי עצמו. לכן אנו מספיק משוחררים לראות את החסרונות של השני אך את החסרונות של עצמנו איננו מסוגלים לראות. הם מאיימים עלינו ולכן נתקלים אנו באחת משתי האפשרויות: או בהכחשה גמורה של החסרונות שלנו, או בתסכול מהחסרונות שלנו. בין כך ובין כך יש פה חוסר קבלה של החיסרון, חוסר יכולת להכיל את זה שאני חסר.

מצד שני אם כל הזמן ישען הבן על אביו, איך ילמד? איך יחכים? איך יגדל? אם נעטוף את הבן בשלימותו של האב המגוננת גם אז לא ילמד להתמודד עם החסרונות אלא ילמד רק להימנע מהם!! עולמו של בן זה יהיה עולם שלם ומושלם אך מושלה. הנה אנו רואים את הזהירות הרבה ואי הנעימות של בעלי האומנות לספר לבן את האמת בדבר החסרונות של מנורתו. אי נעימות זו מאפיינת עולם מושלם מידי ובעלי האומנות המוכרים שלימויות שכאלה הם המפיצים תרבות שכזו שלא נעים בה לדבר על חסרונות, על קשיים ועל מעידות. גם בעולמנו האמוני יש סכנה כזו, בה פתחנו פרק זה, שדווקא הקרבה אל האב והשאיפה האמונית אליו יכולה לעורר תרבות מושלית של אמונה.

אולם אף שמרגישים כל בעלי האומנות אי נעימות, אין היא מנת חלקו של האב. האב רוצה את האמת ורוצה גם שבנו ידע את האמת. מתוך רגש האחריות היותר שלימה לשלומו, מוכן הוא לחשוף אותו לחסרונותיו. האין זה סיפורו של כל אבא בגדלו את בנו. שרוצה מחד להגן עליו ומאידך יודע שאי אפשר שיגדל אם לא יעזבנו לרגע, גם במחיר שייפול!? האין זה סיפורו של כול בן שיודע שעליו לפלס את דרכו בעצמו ועם זאת זקוק מאוד, כפי שהסברנו, לתמיכתו ולמשענתו של אביו?! האין זה כל הסיפור שלנו, סיפורו של ר' נחמן, שמספר על הבן ש"הלך מאביו" וחזר ומספר לאביו את שלמד בעצמו כשהיה רחוק ממנו, והאב  האחראי והאוהב גא בבן זה, גם על כך?!

אכן סתירה פנימית יש בשתי התנועות המשולבות הללו, שמכילות בתוכן הן קירבה והן ריחוק, הן תלות ומשען והן חירות ועצמאות, הן חיוב והן שלילה. אכן מעשה אומנות הוא. כמו כל אומן שיודע בדקי דקויות היכן ללחוץ ועד כמה, גם כאן צריך רגישות עדינות והרבה ניסיון בכדי לדייק.

 

ג.

ברובד מעמיק יותר של אפשר לומר שהסיפור הזה הוא בעצם סיפורהּ של כל הבריאה כולה. זהו הסיפור של האחדות האינסופית, של אור אינסוף שבמהלך הבריאה התרחשה בו התרחקות וצמצום, סוד הצמצום וההתרחקות מה', והכמיהה היא של חזרה אל אותה אחדות. אחדות – פירוד – ואחדות, או במלים אחרות: א ב א. א-אחדות ; ב-הפירוד לשניים ; א-שוב אחדות. כביכול הבריאה צועקת – 'אבא'. מושתתת היא על הפירוד מבוראה ועם זאת כמהה היא כל הזמן לשוב ולהתאחד עימו. כמו שאמרנו, כל אב מתמודד עם הקונפליקט הזה, מצד אחד האבא רוצה שהבן יעמוד על רגליו, מצד שני האב רוצה לגונן עליו ורוצה ללמד אותו. וזאת אמנות של ממש לדעת איך לעשות את השניים ביחד, איך להחזיק את הילד, איך ללמד אותו ובכל זאת שילמד לבד. אי אפשר ללמד את הבן בלי שבאיזה שהוא מקום האב יניח לבן לעשות זאת במו ידיו ובכוחות עצמו. תהליך של צמיחה והתפתחות אמיתית לא יכול להיות ללא הפירוד, בלי הסיכון שהוא ייפול. אי אפשר בלי חסרונות, אי אפשר בלי צמצום. כל הסיפור של הבריאה הוא איך היא תצליח לשוב מהפירוד בחזרה אל האחדות, בחזרה אל אבינו שבשמים. והנה בא הבן ומספר: 'תראה אבא, חזרתי ותראה מה למדתי כשהתרחקתי ממך. איך לעשות מנורה תלויה'. כל הבריאה תלויה על בלימה, כל הבריאה תלויה כמו אותה מנורה, כאילו תלויה על קצה חוט, מקום שאין בו אחיזה, של אותו מקום שה' אמר לעולם – היה! תהיה! תהיה באשר אתה. 'ואני למדתי' ממשיך הבן ואומר 'לעמוד כך תלוי על בלימה, ללא משען, אפילו ללא המשענת החמה והטובה שלך, אבא, ולשוב אליך על שתי רגלי, על ב' רגלי, כאותה בי"ת השבה אל האל"ף –אבא'. 

אם כך, איפה בן אדם ילמד להיות? היכן האדם ילמד לעמוד על הרגליים שלו? מגלה לנו ר' נחמן את התשובה המפתיעה את הנפש, בחסרונות שלו! החיסרון הוא השורש של כל אחד, כך גם מעיר ר' נחמן בסוף הסיפור ש"אם היו יודעים כל החסרונות של הדבר היו יודעים מהות הדבר". בעצם אפשר לומר שהחיסרון שלך הוא המהות שלך. זו ההזדמנות של כל אחד ואחת למצוא את המקום שבו הוא מצליח לעמוד באשר הוא, ופותר את השאלה הקיומית 'האם אני קיים גם כשאני חסר?'. זה מקום קשה מכיוון שאתה נמצא כביכול בלי אבינו שבשמים, אבל זה התיקון שלך בעולם, כי כל אדם נולד עם חסרון. דרך החיסרון נמצא התיקון שלך, החיסרון הוא המקום שבו אתה נדרש לעמוד על רגליך, וזו אמנות. כמו שזו אמנות להיות אב כך זו אמנות גם להיות בן. אומר לנו ר' נחמן שזו אמנות לעמוד מול אבינו שבשמים. כל מה שה' נוטע בנו חסרונות זה כדי שנלמד לחזור אליו, לשוב אליו ועל רגלינו שלנו. לפעמים השלמות מונעת מאיתנו להיות בדבקות אמיתית עם ה' יתברך, בגלל השלמות הזאת אנחנו לא שם, לא באמת שם. דווקא דרך החסרונות אנחנו לומדים לחזור אל אבינו שבשמים. המקומות של החסרונות הם מקומות חיים, חיוניים, מקומות שדורשים מאתנו, שיש בהם תפילה, תקווה, שיש בהם הוויה פשוטה, מנורה תלויה כזאת, הוויה פשוטה, ובמקום הזה אפשר לחזור אל אבא שבשמים וטוב יותר.

במובן מסוים אפשר לומר שמי שלומד ומבין מה זה להיות בן, הוא יודע שאין הכוונה שכל הזמן אביו אוחז אותו בידו ועוטף אותו כאתרוג, אין זו הכוונה. להיות בן זה ללמוד שאני באמת בן, שה' אוהב אותי בכל מקרה, איפה שאני לא נמצא גם ביתרון גם בחסרון, גם כשעליתי גם כשירדתי, זה הבן האמיתי, מי שבאמת הפנים את היותו בן לאביו זה אחד שיכול להיפרד ולשוב. זהו קשר של אהבה וקבלה מוחלטת ללא התניה, שהוא מעבר לשיקולים פשוטים של ריווח והפסד. למעלה מטעם ודעת. 

בדרך כלל כשמחפשים דברי התחזקות אזי מתייחסים ליתרונות שלנו, כך מקובל ומורגל. והנה לנו הפעם סגנון אחר של דברי התחזקות שמדברים דווקא על החסרונות שלנו, שנותנים לנו משימה לדרך, לא רק מלטפים אותנו אלא נותנים לנו תפקיד, ערך ומשמעות גם למאבק, גם להתמודדות הזאת.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php