מנורה וקטורת

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מנורה וקטורת / הרב אהרן ליכטנשטיין

 

לפרשת מקץ*

הפסוקים בתורה מדברים על הטבת הנרות והדלקתם במקביל להקטרת הקטורת:

"והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, קטרת תמיד לפני ה' לדֹרֹתיכם" (שמות ל', ז)

יש להניח, שמשמעות הפסוקים איננה רק לקבוע עת ומועד לחפוף בין הקטורת להדלקת הנרות, אלא כנראה שיש קשר מהותי ביניהם.

הציר המרכזי בחנוכה הוא המנורה - נס פך השמן. אולם אין לנתק את המנורה מהקטורת, שהקטרתה מלווה את הדלקת המנורה. מעבר לפסוקים המפורשים הכורכים את הדלקת הנרות עם הקטרת הקטורת, הרי גם בפרשיות הנשיאים, אותן אנו קוראים בימי החנוכה, מוזכרת הקטורת: "כף אחת עשרה זהב מלאה קטֹרת". מהי המשמעות הסמלית של מנורה מצד אחד וקטורת מצד שני?

אור הוא סמל לדברים ברורים, בהירים ומסודרים- "ברור כשמש". אור מרמז גם על שכל והגיון. תכונה זו, של הגיון וסדר, היתה תכונה יוונית. ואמנם, אם היינו מתייחסים אך ורק למנורה ולנרות, היינו חוגגים את נצחונם של ערכי החשיבה והאינטלקט, המזוהים דווקא עם הקבוצה היריבה. אולם, לנו אין רק את המנורה אלא - "בהיטיבו את הנרות - יקטירנה", ומבחינתנו, הנרות והקטורת אינן שייכות אך ורק למערך של זמן אלא ישנה זיקה מהותית ועמוקה ביניהם.

קטורת אפופה נימה של מסתורין: עשן בוקע ועולה ממנה, אדים טרנצנדנטאליים מרחפים מעליה. אנטיתתית לאור! הקטורת איננה שייכת לעולמנו הראציונלי המובנה, אלא לעולם של מיסטיקה, מחוץ להבנתינו ומעבר להשגתנו - "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". העולה (כליל) שייכת למזבח ואילו הקטורת, כביכול, לקב"ה עצמו.

כאן נמצא מוקד המחלוקת הערכית והתרבותית בין מערך המנורה שלנו לבין מה שאנו מזהים עם תפיסת עולם ואורח חיים של התרבות היוונית במיטבה. מחלוקתנו עם העולם היווני היא באיזו מידה אנו רואים את ההגיון וכושר ההבנה כמנצחים. העולם היווני הוא עולם של מנורה צרופה, אולם עולמנו שונה הוא: המנורה היא הכרחית וחשובה אך מאוזנת ביחס דיאלקטי עם הקטורת. מחד, הבנה והשכלה, סדר והגיון, ומאידך, מודעות למסתורין שביקום ולמסתורין שבאדם, ובראש ובראשונה - מודעות לא-ל המסתתר בשפריר חביון. אנו רואים תמיד את אור המנורה בפרספקטיבה של עשן הקטורת.

לאש ולענן ביציאת מצרים, היתה משמעות פרקטית - "בעמוד ענן לנחֹתם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם". אולם במתן תורה אנו נתקלים באש ובענן בהקשר אחר - "ויהי קֹלֹת וברקים וענן כבד על ההר", וכאן המשמעות היא סמלית, מחשבתית. אנו שואפים ללמוד ולהבין את תורתנו, אך עצם המגע עם תורת ה' אפוף תחושת מסתורין. אברהם מצווה להעלות את יצחק לעולה ב"ארץ המוריה" וברש"י מובאים שני הסברים לפשר השם: "ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו, על שם עבודת הקטורת שיש בו מור, נרד ושאר בשמים". מארץ המוריה יוצאת תורה שמאירה ומבררת, אך יש שם גם פולחן המסביר לנו עד כמה התורה היא חלק מעולם של קטורת, עולם של מסתורין.

ישנה הפריה הדדית בין המרכיבים: המאמץ האינטלקטואלי יונק מתחושה של מגע עם הנצח והמסתורי, ולהיפך, ההבנה מזינה את תחושת האין סוף והסוד. אך אותה הפריה והזנה הדדית, אותו שיבוץ ושילוב בין המנורה והקטורת, מוצאים עצמם מותקפים משני כיוונים הפוכים: מחד, ע"י חוגים שכלתניים, ומאידך, ע"י בתי מדרש המתעסקים במיסטיקה שכולה בלבול ואי הבנה.

אנו מתפללים "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". השילוב הזה בין המנורה ובין הקטורת הוא חלומה וחזונה של הישיבה, ונקווה שזו גם שאיפתו של כל תלמיד בישיבה. כאברהם, שרק הוא ראה את הענן הקשור להר, כך גם הרב עמיטל עוד לפני הקמת הישיבה, כשרק הרים היו כאן ואפילו לא בניינים טרומיים, ראה והבין שכאן יהיה מקום שישלב בין מנורה וקטורת.

 
 

* שיחה שהועברה במסיבת חנוכה תש"ס, שבמרכזה עמד יום הולדתו ה75- של הרב עמיטל שליט"א. השיחה סוכמה ועברה את ביקורת הרב.השיחה פורסמה בדף קשר 738.