דילוג לתוכן העיקרי
מורה נבוכים -
שיעור 1

מי הם הנבוכים?

הרב חיים נבון
11.08.2014
קובץ טקסט
מי הם הנבוכים?
 
א. מי היה הרמב"ם?
הרמב"ם נולד בשנת 1135 בקורדובה שבספרד למשפחה מיוחסת. בשנת 1148 פלשו לספרד מוסלמים קנאים מצפון אפריקה, ומשפחתו של הרמב"ם נאלצה לעזוב את קורדובה. תחילה נדדה בדרום ספרד; בסביבות שנת 1159 התיישבה בעיר פאס שבמרוקו; ומשלא מצאה מנוח גם שם, נמלטה בשנת 1165 לארץ ישראל. הרמב"ם שהה בארץ כחצי שנה, אך בסופו של דבר התיישב במצרים. במשך תקופה מסוימת דאג אחיו לפרנסת המשפחה. משמת האח באחד ממסעותיו, החל הרמב"ם לפרנס את משפחתו מעבודתו כרופא. הוא שימש כרופא של חצר המלכות במצרים, וייתכן שמאוחר יותר התמנה גם ל"נגיד" – ראש יהודי מצרים. הרמב"ם נפטר בשנת 1204.
את חיבורו החשוב הראשון – פירוש למשנה – כתב הרמב"ם בשנות העשרים לחייו, והשלימוֹ בשנת 1168. עשר שנים לאחר מכן השלים את חיבורו ההלכתי הגדול, "משנה תורה" – סיכום שיטתי חסר תקדים של כל החומר ההלכתי שהצטבר עד ימיו. כמעין הקדמה ל"משנה תורה" כתב הרמב"ם את "ספר המצוות", המונה בשיטתיות את תרי"ג מצוות התורה. את חיבורו הפילוסופי החשוב, "מורה נבוכים", חיבר, ככל הנראה, בהיותו בגיל העמידה, בשנים 1185–1190.
האנציקלופדיה העברית פותחת את הערך 'משה בן מימון' בקביעה שהרמב"ם הוא "האישיות היהודית היותר מפורסמת בימי הביניים". אין ספק שהרמב"ם היה גדול חכמי ההלכה וגדול הפילוסופים היהודים בימי הביניים, והצירוף הנדיר הזה מאדיר גם הוא את דמותו. להגותו של הרמב"ם הייתה השפעה אדירה על המחשבה היהודית לכל אגפיה: פילוסופיה, קבלה, הגות העת החדשה ועוד. רבים רואים בו את הדמות הגדולה ביותר שקמה בעולם הרוח היהודי.
בסדרת שיעורים זו נערוך מסע אל ספר מורה נבוכים. מדוע נדרש מסע? משום שהאקלים התרבותי שבו נכתב מורה נבוכים רחוק מאתנו מאוד. במהלך השיעורים ננסה לא רק לפצח את תכניו של הספר, אלא גם לחדד את משמעותו עבורנו.
כל הציטוטים מן הספר יהיו ממהדורתו המצוינת של מיכאל שוורץ.
ב. מורה נבוכים ושאלת השפה הדתית
בשיעור זה (ובשיעור הבא אחריו) נעיין בפתיחתו של הרמב"ם למורה נבוכים. מפתיחה זו אפשר ללמוד הרבה על מטרות הספר ועל הגותו של הרמב"ם בכלל.
הרמב"ם פותח בהצהרה על אודות מטרתו של ספר מורה נבוכים: "מטרתו הראשונה של ספר זה להסביר משמעויותיהם של שמות המופיעים בספרי הנבואה". בהמשך הוא מוסיף עוד מטרה אחרת: "ספר זה כולל מטרה שנייה, והיא לבאר משלים נסתרים מאוד המופיעים בספרי הנביאים, מבלי שנאמר במפורש שהם משלים". הרמב"ם עומד על מטרת הספר גם בהמשכו:
דע, שבספרי זה לא הייתה כוונתי לחבר דבר בפיסיקה, או לסכם את ענייני חוכמת הא‑לוהות על פי כמה שיטות... שהרי הספרים שחוברו על כל זאת מספיקים. ואם אין הם מספיקים למטרה מן המטרות, אין מה שאני אומר בעניין זה טוב יותר מכל מה שנאמר. אלא מטרת הספר הזה היא רק מה שאמרתי לך בראשיתו, כלומר, להסביר קשיים בתורה, ולהראות את המשמעויות האמיתיות של הנסתרות הגנוזות בה, שהן נשגבות מבינת ההמון 
                                          (מורה נבוכים ח"ב פרק ב).
הרמב"ם חוזר ומדגיש: ספר מורה נבוכים אינו מתיימר לסכם את מכלול הידע בתחום הפיזיקה או בתחום המטפיזיקה; כל עניינו "להסביר קשיים בתורה".
ההצהרות הללו נראות לנו מאכזבות מאוד. משום מה, הרמב"ם מציג את מטרות מורה נבוכים כממוקדות בתחום הלשוני-פרשני. היינו מצפים להצהרה דרמטית ויומרנית יותר, כגון: 'מטרת ספר זה לפתור את הסתירות שבין היהדות לפילוסופיה', או 'להציג את האמונות הראויות ליהודי'. ואולם, לא בכדי הציג הרמב"ם מטרות לשוניות ופרשניות דווקא. כדי להבין זאת עלינו להכיר את האקלים הפילוסופי והתרבותי שבו חי הרמב"ם ושבו נכתב מורה נבוכים.
הרמב"ם עמד בפני ההגות האריסטוטלית, שהחזיקה מעמד יותר מ-1,500 שנים. כמובן, לא בכל התקופה הזו משלה ההגות האריסטוטלית בכיפה. ובכל זאת, מימי אריסטו (המאה ה-4 לפני ספירת הנוצרים) ועד ימי הרמב"ם (המאה ה-12 למניינם) עבר זמן רב מאוד, ובסוף תקופה זו נראתה ההגות האריסטוטלית יציבה ומבוססת יותר מאי פעם. אי לכך תפס הרמב"ם את משנתו של אריסטו לא כעוד תורה פילוסופית, אלא כ'האמת' בה"א הידיעה (הגם שחלק עליה בפרטים רבים). עבור הרמב"ם ובני דורו, התאמת ההגות האריסטוטלית לאמונה הדתית הייתה אפוא משימה דחופה ודוחקת.
משל למה הדבר דומה? לאי-הנוחות שאנו חשים לנוכח הפסוק "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם" (יהושע י', יב). מפסוק זה משתמע לכאורה שבימים כתיקונם, כשאין יהושע מבקש מהקב"ה לעצור את גרמי השמים, השמש אינה עומדת דום אלא סובבת סביב הארץ. כיצד יתיישב דבר זה עם הידע המדעי של זמננו, שלפיו כדור הארץ הוא שסובב סביב השמש, ולא להפך? זוהי שאלה טובה, ויש לה גם תשובות טובות, אך אין הן מענייננו כאן. לא הבאתי שאלה זו אלא כדי להמחיש דבר אחד: עבורנו התפיסה ההליוצנטרית, השמה את השמש במרכז, אינה 'עוד תאוריה', אלא עובדה מוכחת, ולכן קשה לנו מאוד לראות פסוקים שלכאורה סותרים אותה. בדרך זו בדיוק ראה הרמב"ם את הגותו של אריסטו.
בחיבור מורה נבוכים הצטרף הרמב"ם לשרשרת ארוכה של הוגים מוסלמים, נוצרים ויהודים שעמלו על המשימה הנזכרת (הרמב"ם שאב בעיקר מפרי עמלה של ההגות המוסלמית). במשך דורות רבים הושקע עמל פילוסופי אדיר בניסיון להתאים בין שתי מערכות עולם שונות לחלוטין במהותן: עיקרי האמונה של דתות ההתגלות והעקרונות של הפילוסופיה האריסטוטלית. ניסיון זה התאפשר בזכות דמיון בסיסי שהיה קיים בכל זאת בין שתי המערכות הללו. הרי זה פלא אמתי, ששני הפילוסופים היוונים הגדולים, אפלטון ואריסטו, הצליחו מתוך עיונם לזכך את התרבות האלילית שבתוכה גדלו, ולהגיע לתפיסה הקרובה במשהו לאמונה מונותאיסטית. וכבר עמדו הסופרים היהודים ההלניסטים מימי הבית השני על הקִרבה שבין השקפתם הדתית של הפילוסופים היוונים לבין השקפת התורה.[1]
אריסטו לא דיבר על א‑לוהים; אך הוא דיבר על "הסיבה הראשונה", שהיא המקור לכל התנועות והאירועים בעולם, והיא שכל מושלם ללא גוף. כשניסו פילוסופים שבאו אחריו להתאים את הפילוסופיה שלו לאמונה הדתית, בחרו בדרך התרגום, כלומר הצמידו למושגים אריסטוטליים שמות מעולם האמונה הדתית: "הסיבה הראשונה" היא בעצם אלוהים; "הגלגלים" השמימיים, שבהם משובצים לפי אריסטו הכוכבים, או "השכלים הנבדלים" החשובים מהם, הם המלאכים; וכו'. נראה לדוגמה ציטוט קצר מדברי הרמב"ם: "זה גם מה שאמר אריסטו, אלא שיש שוני במינוח. הוא אומר 'שכלים נבדלים' ואנו אומרים מלאכים" (מורה נבוכים ח"ב פרק ו). כאן אנו פוגשים לראשונה את חשיבות הממד הלשוני בעולמו התרבותי של הרמב"ם. במפעל הגותי שממוקד ב'תרגום', יש ללשון ולניסוח חשיבות ראשונה במעלה.
רבי יהודה הלוי קרא תיגר על כל מפעל 'התרגום' הזה, וטען שהוא סילוף של העולם הדתי: גם כאשר קוראים לסיבה הראשונה "אלוהים", הרי זה "אלוהי אריסטו", השונה מאוד מ"א‑לוהי אברהם". אכן, ראוי להעיר שהרמב"ם לא הסתפק בתרגום פשטני, ונקט גם בפעולה ההפוכה (או המשלימה): שינוי כמה מתפיסות היסוד הפילוסופיות של אריסטו, כדי לקרבן לאמונת היהדות. ובכל זאת, ברור שגם הרמב"ם ראה במהלך 'התרגום' שהצגנו מהלך מרכזי.
אבל פעולת התרגום הזו לא הושלמה. המתח העיקרי בין הפילוסופיה לאמונה הדתית נוצר בגלל כתבי הקודש. כתבי הקודש של דתות ההתגלות מתארים א‑לוהים השונה מאוד מה"סיבה הראשונה" האריסטוטלית. הסיבה הראשונה של אריסטו היא שכל עילאי השקוע במחשבה עמוקה, ותו לא. לעומת זאת, א‑לוהים המקראי הוא דינמי, פעיל, מרגיש. התיאורים הבעייתיים ביותר מבחינת הפילוסופיה היו התיאורים שנראו כמייחסים לא‑לוהים ממד גשמי: "יד ה' ", "וירד ה' ", "ויחר אף ה' ". כולנו מבינים ביטויים אלו בפשטות כמשל ומליצה, וברור לנו שאין לה' חלילה יד או אף. אך יש לזכור שאנחנו חיים דורות רבים לאחר מפעלו המונומנטלי של הרמב"ם. הרמב"ם הוא שהפך, בעקשנות אין קץ, את הפירוש הזה לפירוש המובן מאליו בעולם היהודי. יתרה מזאת: הרמב"ם לא הסתפק בשלילת הגשמוּת, וניסה להציג תאוריה פרשנית דומה גם בנוגע לתיאורים בתנ"ך ובשאר כתבי הקודש המייחסים לאלוהים רגשות.
כללו של דבר, בעיני הרמב"ם, המתח בין הפילוסופיה האריסטוטלית לבין האמונה הדתית מתמקד בתחום פרשנות כתבי הקודש. לפיכך ייחד הרמב"ם במורה נבוכים תשומת לב רבה מאוד לשאלת השפה הדתית. לאמתו של דבר, את מה שאנחנו מתארים כעימות בין הפילוסופיה לבין התורה, ראה הרמב"ם כעימות בין השכל לבין הטקסט – וזהו עימות שהפתרון הבסיסי לו הוא פרשני.
לאור כל זאת, יש שהגדירו את מורה נבוכים כמילון מקראי. בעיניי זוהי הגדרה קיצונית מדי. מורה נבוכים הוא הרבה יותר ממילון, ואפילו יותר ממילון פילוסופי. נוכל למצוא במורה הצהרות מפורשות בכיוון זה:
יודע אתה מן הפתיחה לספרי זה, שצירו סובב על הבהרת מה שניתן להבינו ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, וביאור קושיות בנבואה ובהכרת הא‑לוה                                  
                                          (מורה נבוכים ח"ב פרק ב).
זהו המשכו של הקטע שקראנו לעיל. מהשורות הללו אנו למדים שמטרת הספר אינה מתמצה במישור הלשוני-פרשני גרידא. גם בקטע שקראנו לעיל נאמר שאחת ממטרות הספר היא "להראות את המשמעויות האמיתיות של הנסתרות הגנוזות בה". זאת אומרת: פתרון הסתירות בין הפילוסופיה לתורה דורש גם את הבהרת התכנים הנסתרים שבתורה, הזהים, לדעת הרמב"ם, עם תכני הפילוסופיה. את הקטע שקראנו לעיל יש להבין כך: מורה נבוכים אינו ספר פילוסופיה במלוא מובן המילה, ועל כן אין הוא מביא הוכחות פילוסופיות מפורטות, אלא רק מפרש בתמצית את האמונות הרמוזות במקרא, על מנת לשכך את המתח שבין התורה לפילוסופיה.
בדומה לזה כתב הרמב"ם במקום אחר: "מטרתו הראשונה של ספר זה להבהיר מה שניתן להבהיר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה" (ח"ב פרק כט). הבהרת "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" אינה רק ביאור פרשני לפרקים בתורה העוסקים בנושאים אלו (אם כי הרמב"ם עוסק גם בזה). יש בכללה גם עיסוק נרחב בעצם הנושאים הכלולים, לדעת הרמב"ם, בכותרות אלו: פיזיקה ומטפיזיקה.
מורה נבוכים מנסה להתמודד עם הסתירות שיש לכאורה בין האמונה לפילוסופיה. רבות מן הסתירות הללו מחייבות התמודדות לשונית-פרשנית; אך ההתמודדות כוללת גם תיאור מפורט של אמונות האמת, המשותפות – לדעת הרמב"ם – לדת ולפילוסופיה.
ג. למי פונה המורה – מי הם הנבוכים?
לאחר שהציג בפתיחת הספר את המטרה הלשונית-פרשנית שלו, עובר הרמב"ם להציג את הקהל שאליו הוא פונה:
אין מטרתו של ספר זה להסביר את כולם [=כל המושגים הקשים בכתבי הקודש] לציבור הרחב, ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד את מי שעיין במדע התורה בלבד, דהיינו בהלכה... מטרת הספר הזה להעיר לאדם דתי, אשר נקבעה בנפשו והושגה באמונתו אמיתת תורתנו, ואשר הוא שלם בדתו ובמידותיו, והוא עיין במדעי הפילוסופים וידע את משמעויותיהם, והשכל האנושי משכו והביאו לתת לו את מקומו הראוי לו, אך מנעוהו מכך פשטי התורה... וכתוצאה מכך הוא נשאר נבוך ונדהם. או שילך בעקבות שכלו, וישליך מעליו מה שידע מאותם שמות, בחושבו שהוא משליך מעליו את יסודות התורה; או שיישאר עם מה שהבין מהם ולא יימשך אחר שכלו, ונמצא שהוא פנה עורף לשכלו וסר ממנו, ויהיה סבור עם זאת שהזיק לעצמו ופגם בדתו. הוא יישאר עם אותן אמונות מדומות, פוחד וחולה, ולעולם בכאב לב ומבוכה רבה.
עתה אנו מבינים טוב יותר את שם הספר: "מורה נבוכים". הרמב"ם דייק בכותרת הספר. אין הוא פונה לקהל הרחב, אלא ל"נבוכים". בעיני הרמב"ם, מדרגה גבוהה היא להיות "נבוך". מדובר באנשים שמכירים הן את התורה הן את הפילוסופיה, והם נבוכים מן הסתירות-לכאורה שבין פשט כתבי הקודש לבין תפיסות הפילוסופיה. מטרת הספר לחלץ אותם ממבוכתם על ידי פרשנות חדשה לכתבי הקודש. היינו יכולים לחשוב על דרך אחרת לחלצם מן המבוכה: להוכיח להם שהפילוסופיה שגויה, ולכן אין כל קושיה על כתבי הקודש. אך כאמור, הרמב"ם ראה חלקים רבים מן השיטה האריסטוטלית כאמת העומדת מעל כל ספק; לפיכך לא הייתה דרך זו פתוחה בפניו.
הרמב"ם מצמצם את הקהל שלו לאוכלוסייה המכירה את הפילוסופיה. לכאורה הוא עושה כן מפני שהאחרים אינם נבוכים, ולכן אין להם בעיות אמונה. אבל מאחורי הנימוק הזה מסתתר טעם עמוק יותר להגבלת קהל היעד של הספר. הרמב"ם קובע שהפיזיקה האריסטוטלית היא מה שכינו חז"ל "מעשה בראשית", והמטפיזיקה הפילוסופית היא "מעשה מרכבה". חז"ל הגבילו מאוד את הלימוד וההוראה ב"מעשה בראשית" וב"מעשה מרכבה":
אין דורשין... במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו... מוסרין לו ראשי פרקים            (חגיגה יא ע"ב – יג ע"א).
רוצה לומר: "מעשה בראשית" מותר ללמד רק ליחיד; ו"מעשה מרכבה" אסור ללמד אפילו ליחיד, אלא אם כן הוא במדרגה של "חכם ומבין מדעתו", שאז מותר ללמדו "ראשי פרקים", והוא יבין את השאר מעצמו. מאחר שהרמב"ם זיהה את "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" עם פיזיקה ומטפיזיקה, הוא הבין שמנוסחת כאן הגבלה תורנית על הוראת ענייני הפילוסופיה להמון.
יש להעיר שהוגים כר' חסדאי קרשקש (בהקדמה לספרו "אור השם") תקפו בחריפות את הזיהוי של הרמב"ם בין "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" לבין רעיונות מדעיים ופילוסופיים. לדעת קרשקש, "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" הם סודות א‑לוהיים נסתרים, ולא ידע פילוסופי-מדעי. פרשנים אחרים סירבו לקבל את דברי הרמב"ם כפשוטם, ופירשו אותם על דרך הדרש. הרב אלחנן וסרמן, מגדולי חכמי התלמוד במאה העשרים, כתב שאין להבין את הרמב"ם כפשוטו, ש"מעשה בראשית" הוא חכמת הפיזיקה: "ובוודאי אם כוונת הרמב"ם כפשוטן, הן דברי תימה, דמעשה בראשית אלו לומדין בכל הגימנסיות... וכוונת הרמב"ם לחכמה הנסתרת שבטבע..." (הרב אלחנן וסרמן, קובץ מאמרים ואגרות, ירושלים תשס"ו, עמ' צה).
אבל הסברים אלו אינם משכנעים. נראה שהרמב"ם אכן סבר במלוא הרצינות שהפיזיקה והמטפיזיקה הן הן "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". לפיכך ראה ערך דתי בהסתרת אמיתות הפילוסופיה מההמון. ואכן, בפתיחה למורה הוא כותב שבשל הוראת התלמוד בעניין "מעשה מרכבה", הביא בספר רק "ראשי פרקים", וגם אותם הסתיר בין עניינים אחרים.
בכך ניסה הרמב"ם לתרגם לעולם הספרים את הוראתם של חז"ל על לימוד בעל פה. לכאורה, ספר הוא נגיש לכול; כפי שכתב הרמב"ם בפתיחת המורה, "אילו ביאר מישהו את הדברים האלה כולם בספר, היה דורש אותם לאלפי אנשים [=ולא ליחיד]". כיצד אפשר אפוא לכתוב ספר על "מעשה מרכבה", ובכל זאת לקיים את הוראת חז"ל שבתחום זה מותר למסור ראשי פרקים בלבד, ואף זה רק ליחידים מעולים? תשובתו של הרמב"ם היא שעל ידי הסתרה וטשטוש של המסרים העמוקים, הוא יכול לקיים הוראה זו גם בספר. הרמב"ם הוסיף שגם התנ"ך עצמו נקט בדרך הזו: המקרא מצפין את היסודות הפילוסופיים העמוקים שבו, ומגלה רק רמזים בלבד על אודותיהם. הרמב"ם, שניסה לחשוף את צפונות התנ"ך, הצפין אותן באותה טכניקה שבה השתמש (לדעתו) התנ"ך עצמו.
לסיכום, הרמב"ם כתב ספר ל"נבוכים", שהם בעצם יחידים מעולים: אנשים הבקיאים גם בתורה וגם בפילוסופיה, ומתוך כך באים במבוכה בדבר ההתאמה בין העולמות הללו. מי שאינם נבוכים – אינם צריכים את הספר. יתר על כן: מי שאינם נבוכים – הרי זה משום שאינם מכירים לעומק את עולם החכמה, ולכן אסור לחשוף אותם לסודותיו. "הנבוכים" שאליהם פונה הספר אינם הכושלים שבשולי המחנה, אלא החכמים שבראשו.
מדוע יש צורך להסתיר את העניינים הפילוסופיים מן ההמון? על כך עוד נדון בהמשך. נציין כאן בקצרה שהעיון הפילוסופי עלול לערער את אמונתם התמימה של אנשי ההמון, מבלי שישכילו למצות מהפילוסופיה את האמונה העמוקה והבשלה יותר של הפילוסופים.
יתרה מזאת: הרמב"ם הדגיש שהרעיונות העמוקים חומקים – מעצם טיבם – מהגדרה מדויקת, ולכן הם מוצגים בהכרח ברמיזות. לא רק איש ההמון, אלא גם המשכיל, נדרש ללמוד את האמת בהדרגה. מורה נבוכים מלווה אותו בדרך הזאת, שלדעת הרמב"ם, אין חשובה ממנה.
 
 
 

[1]   ראה, למשל בספרו של יוספוס, נגד אפיון, ספר שני, פרק טז, פסקה 168.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)