מידת הדעת – החיבור והחידוש שבדיאלוג

[1]    תודתי נתונה לרב הלל רחמני וליואב יוסקוביץ' שהיו שותפים מלאים לתהליך כתיבת

     המאמר.

[2]    אפשר למצוא ישום יפה לרעיון זה בדברי הרא"יה קוק באורות, ארץ ישראל, ז':

     "מְלֵאָה הִיא הַנְּשָׁמָה אוֹתִיּוֹת מְלֵאוֹת אוֹר-חַיִּים, מְלֵאוֹת דֵּעָה וְרָצוֹן, מְלֵאוֹת רוּחַ הַבָּטָה וּמְצִיאוּת מְלֵאָה. מִזּהַר הָאוֹתִיּוֹת הַחַיּוֹת הַלָּלוּ מִתְמַלְּאוֹת זִיו-חַיִּים כָּל יֶתֶר הַדְּרָגוֹת אֲשֶׁר לְבִנְיַן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר לְכָל שְׂדֵרוֹת הָרָצוֹן, הַדֵּעָה וְהַמִּפְעָל, לְרוּחַ וּנְשָׁמָה, בְּכָל עֶרְכֵיהֶם. כְּשֶׁנִּגָּשִׁים לְמִצְוָה, הַמִּצְוָה הִיא תָּמִיד מְלֵאָה זִיו-חַיִּים שֶׁל כָּל עוֹלָמִים, מְלֵאָה הִיא כָּל מִצְוָה אוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת, מִכָּל תַּרְיַ"ג מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בְּכָל מִצְוָה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָמִים שֶׁבְּסוֹד הָאֱמוּנָה. זִיו אוֹר אֱ-לֹהִים חַיִּים, אוֹר חֵי הָעוֹלָמִים, חַי בְּכָל נעַם בְּהוֹד כָּל מִצְוָה. תֵּכֶף בְּגִשְׁתֵּנוּ לְמִצְוָה לַעֲשׂוֹתָהּ מִתְגַּדְּלוֹת כָּל הָאוֹתִיּוֹת הַחַיּוֹת שֶׁבְּמַהוּתֵנוּ, אָנוּ מִתְגַּדְּלִים וּמִתְגַּבְּרִים, מִתְעַצְּמִים בְּאוֹר-חַיִּים וַהֲוָיָה עֶלְיוֹנָה, מְפאָרָה וַעֲשִׁירָה עשֶׁר-קדֶשׁ-עוֹלָמִים, וּבְאוֹר תּוֹרָה וְזִיו חָכְמָה. נוֹהֲרוֹת עָלֵינוּ אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל מְקוֹרוֹת הַתּוֹרָה, וּלְעֻמָּתָם מִתְנַשְּׂאוֹת אוֹתִיּוֹת-הַחַיִּים הַמְלֵאוֹת זִיו וְאוֹר פְּנִימִי שֶׁבְּמַהוּתֵנוּ, וּתְסִיסָה הֲרַת-עוֹלָמִים מִתְהַוָּה. עז חֶדְוַת נעַם, גְּבוּרַת קדֶשׁ וּשְׂשׂוֹן עֲדָנִים, מִתְהַוֶּה בְּרוּחֵנוּ פְּנִימָה, וּבְכָל הַיְקוּם מִתְחַדֵּשׁ אוֹר וְחַיִּים. הָעוֹלָם מֻכְרָע עַל-יָדֵינוּ לִזְכוּת, עַל כָּל פָּנִים מִתְוַסֵּף אוֹר וְישֶׁר, רָצוֹן וְשׂבַע טוּב פְּנִימִי".

[3]    עלינו לציין שמדובר בשני תהליכים שונים, שאפשר להתמקד בכל אחד כשלעצמו – החיבור והחידוש. בדברינו אנו מתייחסים לממשק ביניהם: לחידוש הנוצר כתוצאה מהחיבור.

[4]    ניתן להרחיב בעניין בדברי בית שער בפירושו על שערי אורה, מידת תפארת:

     "וביתר ביאור נאמר, כי החכמה היא המושכל ראשון, והבינה היא המבינה דבר מתוך דבר. וכתב הגר"א וז"ל: שהאדם צריך לשלשה דברים, חכמה, בינה ודעת, והיינו חכמה הוא שלומד מרבו, ובינה הבנת דבר מתוך דבר, ודעת הוא לידע הדבר על בוריו. ע"כ. והיינו שהדעת הוא התפיסה הכוללת והמחברת של כל העניין, הן את המושכל הראשון שקיבל מרבו, והן את ההבנה הפנימית, והיות שני הדברים הללו בונים צורה שלימה ועל ידי כן משיג את העניין על בוריו. הרי זה דעת. אמנם הדעת איינה רק חיבור בעלמא, אלא היא אפשרות להוציא שפע חדש החוצה ולהעמיד תולדות."

[5]    ביטוי נוסף למערכת יחסים מעין זו, אפשר למצוא בדברי ר' צדוק בספרו צדקת הצדיק, רפו:

     "כי שלוש מדרגות חכמה בינה דעת חכמה מה שמקבל מאחרים זהו מה שקיבל מרבו. ולהבין דבר מתוך דבר זהו על ידי התחברות כמו שאמרו ברזל בברזל יחד וגו'. וזהו עיקר החברה לחדד זה את זה שיתחדשו דברי תורה על ידם".

[6]    הרב שג"ר בשיעוריו על ליקוטי מוהר"ן, תורה נ"ו, מסביר בצורה מעט אחרת את התהליך שמעוררת מידת הדעת:

     "הדעת היא הסינתזה שבין הניגודים באמצעות ממד שאיננו דומה להם, ואיננו מושג כתוכן. היא גילוי של ה'אין', זיווג אבא ואמא. הסינתזה בין מה שהוא 'בשביל עצמו' ובין מה שהוא 'לעצמו', אם נשתמש במונחיו של סארטר, קטבים הממחישים את ההבדל בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, היא הדעת; הדעת מאחדת ביניהם באופן דיאלקטי, בלתי נתפס, ואיחוד שכזה מתואר בשפה הקבלית כזיווג. כל זיווג הוא גילוי של מימד אינסופי – זיווג היסוד האבהי, הנמצא מעבר למציאות ולכן משגיח ואחראי, עם היסוד האימהי הפנתיאסטי".

     לפי הסברו, מדובר למעשה בחיבור המנותק מכל היגיון, המצליח לאחד בין המקום האובייקטיבי והנצחי לבין המקום הסובייקטיבי והמוגדר. שבירת המסגרות הזאת היא זו המאפשרת לאור חדש להתנוצץ בעולם.

[7]    אמנם על פי הקבלה דווקא מידת ה"מלכות" התחתונה היא המביעה את הדיבור ואילו מידת החכמה היא רק הרצון הראשוני לנתינה, אך נדמה שאפשר להעתיק את אותו המודל, על אף שאין מדובר באותם פרטים בדיוק.

[8]    ניתן להגדיר זאת גם כיחס שבין האורות והכלים.

[9]    מובן ש'ענווה' מזויפת ששוללת כל קיום אורות אצל אותו אדם, גם היא שלילית, שהרי אם אין בו דבר, למעשה אין בו מה להעניק.

[10]   בעקבות ה'התנגשות' של ה'חומריות' באורות האינסוף.

[11]   הדוגמא שמצטיירת לי בראש היא תמונה של אדם המשתף את חברו, והלה איננו שומר על קשר עין, או מתעסק בדברים אחרים, והמשתף מרגיש מעין תחושת נבגדות וחוסר ביטחון בעומק דבריו.

[12]   כך לדוגמא, בעת כתיבת המאמר, ובמיוחד בעת פתיחת ספרים מיוחסים למיניהם, עלו לי מחשבות חיצוניות, שניסו לנכס את הרצון לכתיבת מאמר למניעים גאוותניים-תועלתניים ותו לא.

[13]   יש לשים לב כי מיד לאחר בריאתו, האדם אוכל מ"עץ הדעת".

[14]   רגעי המשבר הגדולים ביותר, מתרחשים כאשר האדם מרגיש תחושת בלבול, אי הבנה ותסכול מהעולם, שלרגע חשב שהוא מונח בכף ידו.

[15]   והדברים מתקשרים לאמרה הידועה: "תכלית הידיעה שלא נדע".

^[16]   ש"ה ברגמן, 'החשיבה הדו שיחית של מרטין בובר', בתוך: בובר, בסוד שיח, עמ' י"ט, כ"א, כ"ז.

[17]   לפעמים היכולת להקשיב איננה תלויה בנו כלל. ישנם קולות שאיננו כלל מסוגלים להקשיב להם ואיננו מודעים לקיומם. לדוגמא, אדם יכול לשמוע סגנון מוזיקה מסוים, ולא להבין כלל מה חברו מוצא בו, ורק באמצעות צירופי הזדמנויות שמקורם ב'סיעתא דשמיא' הוא יכול להתחיל ליהנות ממנו.

[18]   כפי שהזכרנו, מרבית המקרים שבהם אנו בוחרים שלא להקשיב, או אף ליצור חוסר הקשבה מוחלט והתנגדות, מתרחשים כאשר אנו חשים סכנה באיבוד ה'אני' שאותנו הגדרנו.

[19]   נראה שזו התנועה המכונה בחסידות "ביטול היש", שבה האדם מבטל את מקומו בכדי שהקב"ה יוכל להיכנס. אפשר שתנועה זו באה לידי ביטוי אף יותר במצוות לא תעשה (להרחבה – עיין במצוות תפילין ב'דרך מצוותיך').

[20]   כלומר, "אתערותא דלתתא" המובילה ל"אתערותא דלעילא".

[21]   ניתן לומר שזהו התהליך המתרחש למעשה בעת ספירת העומר: במשך ימי הספירה עלינו לתקן את מעשינו, 'להקשיב' לחברינו טוב יותר ולוותר על ההתמקדות בעצמנו, וכך אנו מסוגלים לקבל תורה ולהקשיב לקולות החדשים הנוצרים אצלנו בעת קבלתה, בחג השבועות.

[22]   אמנם, כפי שנראה, בעת האיחוד וההרמוניה, דווקא לאחר הפירוד, השלמות גדולה יותר, וממילא נוצר אור גדול יותר.

[23]   עלינו לשים לב שבחינת 'משה' מתקשרת לאותה בחינה שהזכרנו קודם לכן בדברי ר' צדוק.

[24]   הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן עמ' 230-231

[25]   זהו למעשה סוד הסיכוי והסיכון ב'זוגיות' – הרצון לחיבור תוך כדי העצמה ופחד מאיבוד המקום האישי.