תהילים | מזמורים קי"א–קי"ב | סמוכים לעד לעולם | 1

מבוא

ספר תהילים בנוי מקבצים שונים של מזמורים, וניתן להבחין בהם בעזרת סימנים שונים, בעיקר בעזרת כותרותיהם.[1] אולם סדר המזמורים בכל קובץ, ובכלל בספר תהילים כולו, לא נתברר. פרשנים אחדים טורחים לנמק את שכנותם של מזמורים בנימוקים של קשר תוכני או סגנוני, אך לעתים אין בדבריהם כדי לשכנע.

ישנם מקרים בודדים בספר תהילים, שבהם שכנותם של מזמורים אינה נובעת ממעשה עריכה, המבוסס על אסוציאציות לשוניות (בהתאם להשערת הפרשן) אלא היא מכוונת מראש, וניתנת לזיהוי אובייקטיבי באמצעות סימנים שאין ניתן להתעלם מהם.[2] במקרים כאלו, שומה על הפרשן לברר את טיב הקשר בין המזמורים השכנים ואת ההשלכות שיש לשכנותם ביחס לפרשנותו של כל מזמור בפני עצמו.

משימה זו לעתים אינה פשוטה. הבה נדגים זאת: המזמורים השכנים ק"ג-ק"ד קשורים זה בזה בקשר בולט: שניהם פותחים בפתיחה "ברכי נפשי את ה'" וגם חותמים במילים אלו. צירוף מילים זה אינו מופיע עוד בספר תהילים. אם דבר זה אכן מעיד על קשר מהותי בין המזמורים, וזו השערה מסתברת בהחלט, מוטל על הפרשן לחשוף קשר זה ולהצביע על תרומתו לפרשנותם של שני המזמורים: כיצד מעשיר הקישור בין שני המזמורים את הבנתו של כל מזמור בפני עצמו. ואולי ניתן למצוא אף יותר מכך: איזה רעיון חדש עולה מצירופם של שני המזמורים שלא היינו עומדים עליו מבחינתו של כל מזמור בפני עצמו. דא עקא, שני המזמורים הללו שונים מאד באופיים ובתכניהם, עד שקשה למלא משימה זו.[3]

המצב שונה בצמד המזמורים ק"ה-ק"ו. מזמורים אלו, הדומים זה לזה באורכם ופותחים שניהם ב"הודו לה'", סוקרים שניהם את העבר ההיסטורי של ישראל. תקופת הזמן הנסקרת בכל מזמור שונה: במזמור ק"ה הסקירה מתחילה באבות ומסיימת בכניסה לארץ, ואילו במזמור ק"ו מתחילה הסקירה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ומסיימת בחטאי ישראל בארץ ובעונשים שפקדו אותם. קיימת אפוא חפיפה חלקית בין שני המזמורים מבחינת התקופה המתוארת בהם: יציאת מצרים וההליכה במדבר מתוארות בשניהם.

אין צורך בהעמקה רבה כדי לעמוד על ההבדל העקרוני בין שני המזמורים הללו: מזמור ק"ה מתאר את חסדי ה' עם ישראל וכיצד קיים להם את הברית שכרת עם אבותיהם; מזמור ק"ו מתאר את כפיות הטובה של ישראל, שהחלה עוד ביציאת מצרים ובעת הליכה במדבר, והיא נמשכה ואף התעצמה בעת ישיבתם בארץ. אמנם כל מזמור מן השניים הללו עומד בפני עצמו, אולם ברור שרק צירוף שניהם מביע את הרעיון השלם שרצה המשורר להביע. יתרה מזאת: שכנותם של המזמורים והקשר המהותי ביניהם עשויים לסייע בפרשנות כל מזמור בפני עצמו. לדוגמה: המעיין במזמור ק"ה שואל עצמו מדוע האירוע של קריעת ים סוף נעדר מתיאור חסדי ה' עם ישראל בעת יציאת מצרים? התשובה על כך ניתנת במזמור ק"ו: אירוע זה נבחר שם כדי להמחיש את ראשיתה של כפיות הטובה של ישראל: "וימרו על ים בים סוף". בכלל ניתן לומר שהן בחירת טווח הזמן ההיסטורי המתואר בכל מזמור והן בחירת האירועים הספציפיים המתוארים בו מוכתבות בידי מטרתו הכללית. ועוד יש לומר: מאחרי שני המזמורים ניצבת תוכנית אחת, והבנת דרך מימושה מחייבת קריאה רצופה של שניהם.

עתה אנו מגיעים לצמד המזמורים שיידונו בעיון הנוכחי ובעיון בשבוע הבא, מזמורים קי"א-קי"ב. הדמיון הצורני והסגנוני בין שני המזמורים הללו כה רב עד שניתן לדמות את המזמורים לתאומים שאינם זהים. דמיון זה רב בהרבה מהדמיון הקיים בין המזמורים בשני הצמדים הקודמים שהוזכרו. הבה נפרט את פרטי הדמיון הזה:

א. שני המזמורים פותחים בכותרת (שאינה מגוף המזמור) "הללו י-ה".

ב. שניהם בנויים באקרוסטיכון של 22 אותיות האלף-בית במלואן[4] וכסדרן המקובל.[5]

ג. אורכם של שני המזמורים 10 פסוקים - מספר המסמל שלמות.

ד. הארגון הפנימי של 22 אותיות האלף-בית באותם עשרה פסוקים זהה בשני המזמורים: שמונת הפסוקים הראשונים בכל מזמור נחלקים לשתי צלעות כל פסוק, וכל צלע פותחת באחת האותיות של האקרוסטיכון; שני הפסוקים האחרונים נחלקים לשלוש צלעות כל פסוק - סך הכול 6 אותיות בשני הפסוקים המשלימים.

ה. הפסוק האחרון בכל מזמור חורג במידת מה מהנושא שנידון לכל אורך המזמור עד אליו.[6]

ו. צלעות הפסוקים בשני המזמורים קצרות - שלוש עד ארבע מילים בכל צלע, ובדרך כלל הצלעות באותו פסוק אינן מקבילות זו לזו.

ז. בין שני המזמורים קיים דמיון סגנוני-מילולי. ישנן אותיות שפותחות בשני המזמורים באותה מילה (וצדקתו-וצדקתו; חנון-חנון; סמוכים-סמוך); ישנן מילים מיוחדות וצירופי מילים ואף צלעות שלמות החוזרות בשני המזמורים.

ניכר אפוא כי ידו של משורר אחד כתבה את שני המזמורים הללו על פי תבנית אחת, והם נוצרו מלכתחילה כצמד.

אולם למרבה המבוכה, שני המזמורים הללו עוסקים בנושאים שונים לגמרי, והם אף שייכים לסוגים שונים של מזמורים בספר תהילים: מזמור קי"א הוא מזמור הלל לה' על מעשיו בבריאה ועל השגחתו על בריותיו ועל ישראל עמו. מזמורי תהילה מעין אלו מצויים בספר תהילים לרוב, בייחוד בחומש החמישי שלו.[7] לעומת זאת, מזמור קי"ב הוא 'מזמור חכמה' - מזמור שנמענו הוא האדם ולא ה', ומטרתו לחנך לחיים נכונים, שיש בהם יראת ה' ועשיית מצוותיו. בספר תהילים מצויים עוד מזמורי חכמה לא רבים, ולשניים מהם - קכ"ז וקכ"ח - הקדשנו שני עיונים.[8]

ההבחנה בין נושאיהם של שני המזמורים מובעת כבר במילותיו הראשונות של כל מזמור: מזמור קי"א פותח במילים "אודה ה' בכל לבב" ואילו מזמור קי"ב פותח במילים "אשרי איש ירא את ה'". ובכן מהו הקשר המהותי בין שני המזמורים הללו, היצוקים באותה תבנית ספרותית?[9]

את המשך עיון זה נקדיש למזמור קי"א. נעמוד על מבנהו ועל רעיונותיו ונבאר כמה מקשייו הפרשניים. העיון הבא יוקדש בע"ה לניתוח דומה של מזמור קי"ב, ורק בסיומו נשוב אל שאלת הקשר המהותי בין שני המזמורים.

מזמור קי"א - "אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב"

א. מבנה המזמור

על מה מזמן עצמו משורר מזמורנו להודות לה'? על דברים רבים: על "מעשי ה'" ועל "פעלו"; על "צדקתו" ועל מדותיו שהוא "חנון ורחום"; על הפרנסה שהוא נותן ליראיו ועל זכרו את בריתו; על הטובות שעשה לעמו בנתנו להם "נחלת גוים" ועל "פיקודיו" - מצוותיו שנתן להם. ברשימה חלקית זו לא מיצינו כמובן את כל העילות הנזכרות במזמורנו להודות עליהן לה'.

כבר ברשימה זו ניכר הגיוון הרב שיש בתיאור חסדיו השונים של ה' שעליהם יש להודות. בסיווג ראשוני ניתן להבחין בכמה תחומים:

א. מעשי ה' בבריאה (פסוקים ב-ג)

ב. השגחתו וחסדו עם בני האדם (פסוקים ד-ה)

ג. התערבותו בקורות עמו ישראל (פסוק ו ופסוק ט)

ד. מצוותיו (פסוקים ז-ח)

מאליה עולה השאלה, האם שפע התחומים הללו שבהם מתגלים חסדי ה' וטובתו בעולם, מסודרים בשיטה מסוימת?[10] לשון אחר: האם מזמורנו בנוי במבנה ברור שבו ישנו ארגון פנימי של הפרטים שמנינו למעלה?

מבנה כזה, אם אכן יימצא, יוכל לסייע בפרשנות המזמור. כך ניתן יהיה לבאר חזרות שונות במהלכו (ראה הערה 10), ולהבחין בין המקומות השונים שיש בהם חזרה על פי שייכותם לחלקים שונים במזמור.

ראשית, הבה נגדיר מהם הפסוקים במזמור שבהם מנויים מעשיו של ה' שעליהם מודה המשורר, ושביחס אליהם נשאלת שאלת המבנה.

פסוק א, על שני חלקיו, מהווה זימון עצמי, שבו מזמן המשורר את עצמו להודות את ה', ואינו אלא פתיחה להמשך המזמור:

אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה.

אף פסוק י אינו כלול בגוף המזמור, שהרי נושא אחר לו, והוא משמש חתימה למזמור (ראה הערה 6).

נותרו לנו אפוא שמונה פסוקים, ב-ט, ובהם צלעות המתחילות באותיות ג-ק. זהו מספר אי-זוגי של אותיות (17), שכן פסוק ט מכיל שלוש צלעות. במזמור בעל אופי תבניתי כמו מזמורנו, ניתן לצפות לחלוקה של עיקר המזמור לחלקים שווים, ודבר זה אינו ניתן להיעשות במספר בלתי זוגי של צלעות ושל אותיות. האם ישנה צלע שהיא יוצאת דופן בפסוקים ב-ט? התשובה על כך חיובית: הצלע האחרונה בפסוקים אלו, באות קו"ף, "קדוש ונורא שמו", איננה רק הצלע השוברת את המספר הזוגי של הצלעות בפסוקים ב-ט, אלא היא גם שונה מכל הצלעות שלפניה, ואפילו מהווה ניגוד מסוים אליהן.

כדי להבהיר את כוונתנו, נקדים כאן את ביאורו של ר' יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' לסדרן של שלוש הברכות הראשונות - 'ברכות השבח' - בתפילת העמידה:[11]

בברכה הראשונה, הנקראת 'אבות', יזכיר המתפלל את מעלת האבות, וישים אל לבו כי הברית אשר ניתנה להם מאת הא-לוה קיימת לעד ולא תופר, כאמרו: "ומביא גואל לבני בנים".

בברכה השנייה, הנקראת 'גבורות' יכוון המתפלל כי לא-לוה בעולם הזה ממשלה מתמדת... וכן יחשוב כי הא-לוה "משיב הרוח ומוריד הגשם" וכדומה, ו"מתיר אסורים" ושאר התארים...

ואחרי ברכות 'אבות' ו'גבורות', בהן יתואר הא-לוה כמתחבר עם העולם הגשמי הזה, בא החסיד לרומם את הא-לוה ולקדשהו, בהכריזו כי נישא הא-לוה משידבק ויתקשר בו תואר מן התארים הגשמיים. ואת זה מביע החסיד בברכת 'קדושת השם', היא ברכת "אתה קדוש".[12]

אף במזמורנו מתארים פסוקים ב-ט (אותיות ג-צ) את ה' "כמתחבר עם העולם הגשמי הזה", ואף בתחומים דומים לאלו הנידונים בברכת אבות (לדוגמה: "פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו") וגבורות (לדוגמה: "טרף נתן ליראיו"). אחר תיאור כזה של ה' במזמורנו מתבקש ביטוי ש'ירומם את הא-לוה ויקדשהו' ויכריז "כי נישא הא-לוה משידבק ויתקשר בו תואר מן התארים הגשמיים". זהו תפקידה של הצלע השלישית בפסוק ט החותמת את השבחים לה' הבאים בפסוקים ב-ט:

קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ

ממש כפי שברכת "אתה קדוש ושמך קדוש" חותמת את שתי ברכות השבח שלפניה.

נותרו לנו אפוא 16 הצלעות בפסוקים ב-ט1 (אותיות ג-צ). האם ניתן לחשוף את המבנה של חלק זה המהווה את גופו של מזמורנו? הבה נבחן פסוקים אלו מן ההיבט הסגנוני שלהם: האם ישנן תופעות סגנוניות שעשויות לסייע בידנו לחלק פסוקים אלו לחלקי משנה?

אפשר שהחזרות בפסוקים אלו תסייענה בידנו: חזרה אחת היא על המילים "מעשי ה'" (בפס' ב1, בראש החלק שאנו דנים בו) או "מעשיו" (בפס' ו1).

חזרה אחרת היא על צירוף המילים "לעולם בריתו". צירוף זה מופיע בפסוק ה2: "יזכר לעולם בריתו", ושוב בפסוק ט2, (בחתימת גופו של המזמור): "צוה לעולם בריתו".

נמצא אפוא, כי גופו של מזמורנו נחלק לשתי מחציות שוות - שמונה צלעות שבהן שמונה אותיות בכל מחצית. כל אחת משתי המחציות פותחת ב'מעשי ה'' וחותמת במילים "לעולם בריתו".

הנה מזמורנו כשהוא כתוב בדרך הממחישה את מבנהו שעליו עמדנו בסעיף זה:

ב. נושאה של המחצית הראשונה ונושא השנייה

החזרות המילוליות בפסוקים ב-ט סייעו בידנו בחשיפת שתי המחציות שמהן בנוי גופו של מזמורנו. אך דווקא חזרות אלו מעוררות ביתר חריפות את השאלה, במה נבדלות המחציות זו מזו? האם יש מכנה משותף ייחודי לפסוקים של כל אחת מהן?

שוב נפנה לרובד המילולי-הסגנוני ונשאל: האם יש מילה (או יותר) האופיינית למחצית אחת וחסרה באחרת? התבוננות מהירה בשתי המחציות תלמדנו שהמילה "עַמּוֹ" מופיעה פעמיים במחצית השנייה - בראש המחצית וסמוך לחתימתה - ואינה מופיעה כלל במחצית הראשונה.

ממצא זה מעורר את המחשבה שהמחצית השנייה עוסקת בשבחו של ה' כפי שהוא מתגלה במעשיו בישראל, ואילו המחצית הראשונה מתארת את מעשיו בעולם בכלל, בבריאה ובאדם.

ביחס למחצית השנייה אין קושי להיווכח בצדקת טענה זו: הנושאים הנידונים בה קשורים בפירוש או במשתמע בישראל: נזכרת בה נתינת נחלת גוים לעמו של ה' - כלומר נתינת הארץ לישראל בעת כיבושה מן הגוים שישבו בה; נזכרים בה פקודיו של ה' - כלומר מצוותיו, והללו הרי ניתנו לישראל (אף שהדבר לא נאמר במפורש במזמור). ולבסוף נזכרת הפדות, ההצלה, ששלח ה' לעמו, אולי בהוצאתם ממצרים, ואולי הכוונה לעתיד (על אף לשון עבר במילה "שלח") - שבו יגאל ה' את עמו מכוחה של ברית-העולם שכרת עמם. [13]

תוכנה האוניברסלי הכללי של המחצית הראשונה, נובע לא רק ממה שאין בה (- המילה 'עמו' וההקשר הישראלי הקיימים במחצית השנייה), אלא גם מצד תוכנה. "מעשי ה'" הגדולים הנידונים בראש מחצית זו, נראה שהם מעשיו בבריאה. דבר זה מתברר מן הצלע הפותחת את פסוק ג: "הוד והדר פעלו", שמקבילה לצלע שבראש פסוק ב "גדולים מעשי ה'". 'הוד והדר' פירושו 'יופי המעורר רגשי הערצה' (עמוס חכם). תיאור כזה של פעל ה' ומעשיו הגדולים ודאי מתייחס לעולם הפיזי שברא.[14]

מידות רחמיו של ה' על בריותיו, אלו הנזכרות בפסוק ד: "חנון ורחום ה'", אף הן אינן עניין דווקא לישראל, שהרי "טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמ"ה, ט). אף הצלע הפותחת את פסוק ה "טרף נתן ליראיו" - אינה עניין דווקא לישראל, אלא לגמול שגומל ה' עם כלל בני האדם - ה' משגיח על בריותיו וגומל חסד עם יראיו בתתו להם את פרנסתם.

ההבחנה בין המחצית הראשונה - האוניברסלית, לבין המחצית השנייה - הישראלית, היא המפתח להבחנה בין הביטויים החוזרים בשתיהן: הביטויים "מעשי ה'" בראש המחצית הראשונה ו"מעשיו" בראש השנייה אינם מתייחסים לאותם מעשים. מעשיו במחצית הראשונה הם עולמו שאותו ברא (רד"ק: השמים והארץ), ואילו מעשיו במחצית השנייה הם פעילותיו בהיסטוריה של עמו ישראל.[15]

אף "בריתו" של ה' הקיימת "לעולם" ונזכרת בחתימת המחצית הראשונה, אינה אותה ברית הנזכרת בחתימת המחצית השנייה: הברית הראשונה היא הברית שכרת ה' עם עולמו על התמדת קיומו, ברית שניסוחה הברור מופיע בברית הקשת שכרת ה' עם נח ועם בניו (בראשית ט').[16] הברית השנייה היא הברית שכרת ה' עם עמו ישראל, זו שנכרתה עם אבות האומה (ברית בין הבתרים וברית המילה) וזו שנכרתה עם העם כולו בהר סיני.

קיים הבדל בין שתי הבריתות הללו: הברית הראשונה, האוניברסלית - סטטית היא. היא מבטיחה את המשך קיומו של העולם על חוקיו (בראשית ח', כב) ואת אי-השחתתו במבול נוסף (שם ט', יא). לפיכך הפועל המופיע בהקשר לברית זו הוא 'זכור' - ה' זוכר את בריתו לעולם ומאפשר את קיום הבריאה לעד, כפי שנאמר בפסוק ג2 "וצדקתו עומדת לעד". וכך פירש רד"ק פסוק זה: "וצדקתו - שהוא העולם כולו, שהוא צדקה מאתו לנבראים, עומדת לעד".

ברם, הברית שכרת ה' עם עמו היא גורם פעיל, המביא להתערבותו המתמדת של ה' בקורות ישראל. מכוחה של ברית זו הוציא ה' את צבאותיו מארץ מצרים, ומכוחה הנחילם את ארץ כנען;[17] מכוחה נתן להם תורה ומצוות, ומכוחה הוא עתיד לגאול אותם באחרונה כבראשונה. לפיכך הפועל המופיע בהקשר לברית זו הוא "צוה לעולם בריתו".

הפרשנים שלא נתנו את דעתם על מבנה המזמור, ועל כן לא הבחינו בין הנושאים השונים של כל אחת ממחציותיו, נטו לפרש פסוקים שונים גם במחצית הראשונה ביחס לעם ישראל. הנה פירושו של רש"י לפסוק ד1: "זכר עשה לנפלאותיו - קבע לישראל שבתות ומועדים ומצוות, שכתב בהם 'וזכרת כי עבד היית במצרים'."[18] אולם ההקשר שבו מופיע פסוק זה במחצית 'האוניברסלית' של המזמור, מחייב אותנו לפרש פסוק זה אחרת: 'נפלאותיו' של ה' הם מעשיו הנפלאים בבריאה (על אלו הרי מדובר בשני הפסוקים הקודמים ב-ג), 'זכר' פירושו 'קיום מתמיד', ופסוק זה מקביל מבחינת הרעיון הגלום בו, לצלע הקודמת לו "וצדקתו עמדת לעד".[19]

כיוצא בכך פירש רש"י את המילים "חנון ורחום ה'" (ד2) - "על בניו, וחפץ להצדיקם". ואת הפסוק (ה1) "טרף נתן ליראיו" פירשו ראב"ע ורד"ק על הממון שנטלו ישראל ממצרים, ואילו ר' ישעיה והמאירי פירשו זאת על המן שירד לישראל במדבר. ושוב יש לומר, כי ההקשר שבו מופיעים פסוקים אלו במחצית הראשונה של מזמורנו מחייב לפרשם על יחס ה' אל כלל בריותיו.

ולבסוף, המפרשים הראשונים - ראב"ע, רד"ק, ר' ישעיה ומאירי - פירשו את הפסוק "יזכר לעולם בריתו" (ה2) על הברית שכרת ה' עם האבות או עם האומה. אך כבר כתבנו שהמבנה של מזמורנו וההבחנה בין שתי מחציותיו מביאים אותנו לפרש כי ברית זו היא הברית שכרת ה' עם עולמו על התמדת קיומו.

ג. ההקבלה בין שתי המחציות

סיכום המחצית הראשונה של המזמור הוא שבמחצית זו מהלל המשורר את ה' ומודה לו על מעשיו בעולם בכללותו, וזאת בשני תחומים:

· בפסוקים ב-ד1 (אותיות ג-ז) הוא מהללו על מעשיו בבריאה.

· בפסוקים ד2-ה1 (אותיות ח-ט) הוא מהללו על יחסו אל כלל בני האדם.

שני התחומים הללו שבהם מתגלות פעולותיו של ה' נחתמים בהזכרת הברית שכרת ה' עם עולמו. מכוח ברית זו מתקיימות פעולותיו הללו של ה' בשני התחומים "לעולם".

את המחצית השנייה פירשנו בחלקה כבר בסעיף הקודם, ועל כן נבוא לסכמה כאן: במחצית זו מהלל המשורר את ה' על מעשיו בעם ישראל, ואף כאן בשני תחומים:

· בפסוק ו - ח1 (אותיות כ-ל ואות פ) הוא מהללו על מעשיו בהיסטוריה של עמו.

· בפסוקים ז-ח (אותיות מ-ע) הוא מהללו על תורתו ומצוותיו.[20]

את מעשיו של ה' ואת פיקודיו מתאר המשורר בארבעה תארים:

1. הם "אמת ומשפט"; 2. הם "נאמנים" - "אין בהם עוולה" (רד"ק); 3. הם "סמוכים לעד לעולם", כלומר יציבים ואיתנים, ועל כן הם מהווים משענת ראויה לאדם המקיימם (רד"ק); 4. הם "עשויים באמת וישר".[21]

אף תיאורם של מעשי ה' בשני תחומים אלו נחתם בהזכרת הברית שכרת ה' עם עמו, ושאותה "צוה" להם "לעולם".

האם ניתן להצביע על זיקה בין שני התחומים הנידונים במחצית הראשונה לשניים הנידונים במחצית השנייה? גילוי זיקה כזאת עשוי להבהיר את היחס המבני בין שתי המחציות של המזמור.

'הבריאה' ו'התורה' הן שני תחומים מובהקים שבהם ניתן לאדם להיפגש עם מעשיו של ה' בעולמו יום יום, ולהסיק מהם על גדולתו של עושיהם. וכבר הוקדש לשני התחומים הללו מזמור שלם בספר תהילים - מזמור י"ט: הוא פותח בפסוק "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע", ואילו מחציתו השנייה פותחת בפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי".

הקשר בין מעשיו של ה' בבריאה ל'מעשיו' בתורה בא לידי ביטוי כפול במזמורנו: ראשית, את שני סוגי המעשים הללו מלווה סדרה של תארים בשבחם של אותם מעשים:[22]

שנית, הן מעשי ה' בבריאה והן מעשיו בתורה מתוארים כעומדים לעד:

"וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד"[23] "סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם".

נצחיותם זו של מעשי ה' בשני התחומים הללו נובעת מן הברית שנכרתה על כל אחד מהם, שאף היא "לעולם".

השגחת ה' על בריותיו, המתוארת במחצית הראשונה, ופעילותו בקורות עם ישראל, המתוארת במחצית השנייה אף הן שני תחומים שקיימת ביניהם זיקה מהותית: בשני התחומים הללו מתגלה יחסו הרחום של ה' אל בני האדם, ומתגלה השגחתו עליהם.

נמצא שהמחצית השנייה של המזמור, בהתרכזה בשבח ה' על פעולותיו בקרב ישראל, מרוממת את המחצית הראשונה. היא עוסקת בתחומים דומים לאלו שבהם עסקה המחצית הראשונה אך מרוממת אותם: הבריאה הפיזית, המתוארת בראשונה, מתרוממת אל התיאור של התורה - המקבילה הרוחנית של הבריאה, והמעניקה משמעות לקיומה; תיאור ההשגחה הא-לוהית על כלל בני האדם מתמקד במחצית השנייה בתיאור ההשגחה על עם ישראל הבאה לידי ביטוי מובהק בקורותיו של עם זה.

על סמך הזיקות שהצבענו עליהן, יש לומר כי הסדר הפנימי של התחומים המתוארים בכל אחת מן המחציות יוצר מבנה כיאסטי:

ד. חתימת המזמור

הצלע השלישית של פסוק ט - "קדוש ונורא שמו" - נועדה לחתום את שתי המחציות של המזמור שקדמו לה, וכבר ביארנו בהרחבה את תפקידה זה.

נותר לנו לבאר את פסוק י המשמש חתימה למזמור כולו.

שתי הצלעות הראשונות של פסוק י מנוסחות בסגנון 'חכמתי', והן משמשות כמסקנה דידקטית מתיאור שבחיו של ה' בגוף המזמור.

א. "ראשית חכמה יראת ה'" - למשפט זה נמצאות מקבילות אחדות בספרי החכמה שבמקרא:

יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת. (משלי א', ז)

תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה'. (משלי ט', י)

הֵן יִרְאַת אֲ-דֹנָי הִיא חָכְמָה. (איוב כ"ח, כח)

אולם האם קשור משפט זה לגופו של מזמורנו? התשובה על כך חיובית:

במחצית הראשונה נאמר (ה1): "טרף נתן ליראיו", ואם כן יראת ה' היא הדרך שבה על האדם החכם לנהל את חייו.[24]

ב. "שכל טוב לכל עושיהם". מי הם "עושיהם" ומה הם עשו בדיוק? ראב"ע פירש זאת בזיקה למחציתו השנייה של מזמורנו: "שכל טוב יש לכל עושי פקודיו".[25] ואם כן צלע זו של הפסוק משמשת מסקנה דידקטית מתיאור השבח של המצוות במחצית השנייה של המזמור.

"שכל טוב" מקביל בפסוק ל"חכמה" שבצלע הראשונה, ובמשמעות דומה בא צירוף מילים זה בדהי"ב ל', כג: "הלויים המשכילים שכל טוב לה'" - היודעים את מצוות ה' ומוכנים לקיימן.[26]

ג. המפרשים הראשונים, ראב"ע, רד"ק ומאירי, פירשו שהצלע השלישית של פס' י "תהלתו עומדת לעד" מכוונת ל'עושיהם' של הפיקודים שנזכרו בצלע הקודמת: "וכל אחד מהעושים - תהלתו עומדת לעד" (ראב"ע). פירוש זה סובל משני קשיים: ראשית, תמוה קצת המעבר מלשון רבים 'עושיהם' ללשון יחיד 'תהלתו'. שנית, ברוב הופעותיה במקרא מתייחסת המילה 'תהלה' אל ה' או אל קנייניו המובהקים, ולא לאדם, אף לא לזה המקיים את מצוות ה'.[27]

לפיכך יש להסכים עם פירושו של עמוס חכם ומפרשים נוספים כי:

תהלתו של ה' קיימת לנצח... וחתימת המזמור "תהלתו" מעין פתיחתו "הללו י-ה, אודה...".

חיזוק לפירוש זה הוא כי הצירוף "עומדת לעד" כבר הופיע במזמורנו בפסוק ג2 "וצדקתו (- של ה'!) עומדת לעד".[28]