מהר"ל | 1

אנחנו מתחילים הפעם לעסוק בטעם התפילה אצל המהר"ל. המהר"ל מפראג היה מגדולי ישראל בתחום הרעיוני לאורך הדורות. הוא היה גם פוסק גדול ומוערך, אף שאת רוב כתביו הוא הקדיש לתחום המחשבתי. הוא שימש בכמה תפקידי רבנות בצ'כיה ובפולין, עד שלבסוף התמנה לרבה של פראג. בשונה מגדולי ישראל אחרים שהספיקו לפרסם את כתביהם בגיל מוקדם, המהר"ל האריך ימים עד קרוב לגיל מאה, והדפיס את מרבית ספריו ב-30 השנים האחרונות לחייו.

חכמי ישראל בתקופת הראשונים, שאותם ראינו עד כה, פיתחו את ההגות היהודית באופן משמעותי, אבל לא מצינו אצלם עיסוק דומה באגדות חז"ל. התפיסה הרווחת הייתה שחז"ל העניקו לנו בעיקר אמרות חינוכיות, וההגות האמונית היא תחום נפרד. לכן, מלבד פירוש רש"י על הגמרא כולה וכרך צר של חידושי אגדות לרשב"א, כמעט לא מצינו ביאורי אגדה מתקופת הראשונים. ספר עין יעקב, שקיבץ את כל אגדות הש"ס, הודפס רק מעט לפני המהר"ל. המהר"ל הוא למעשה הראשון שראה באגדות חז"ל מקור שכולו הגותי-רעיוני, וביאר אותן באופן שיטתי ועמוק.

אנו נפתח את עיוננו בספר נתיבות עולם, ספר ייחודי מבין ספריו של המהר"ל. כשפרסם את גבורות ה', כתב המהר"ל הקדמה ובה פירט את תכנית הספרים ההגותיים שלו. ספר נתיבות עולם לא הופיע בתכנית זו. במקביל לספרי ההגות, הוא הדפיס את ספרי הפרשנות שלו – חידושי אגדות על אגדות הש"ס, דרך חיים על מסכת אבות וגור אריה על פירוש רש"י לתורה. לאחר מכן הוא הדפיס גם ספר העוסק באופן שיטתי במוסר ובמידות – נתיבות עולם. זהו אחד הספרים האחרונים שהוא פרסם. ברוב ספריו האחרים הוא כותב הפניות מספר לספר, דבר המבטא את העובדה שהספרים היוו מימוש של תכנית שהותוותה מראש, אך נתיבות עולם הוא שונה בכך שאין כמעט הפניות אליו, ורק בספר דרך חיים מצויה הפניה אחת לנתיבות עולם, כך שככל הנראה זה גם אחד הספרים האחרונים של המהר"ל והוא החליט לכותבו בשלבים מאוחרים של חייו.

הספר מורכב משלושים ושניים "נתיבים", כולם עוסקים במידות, מלבד הנתיב הראשון המוקדש ללימוד התורה. כל נתיב פותח בניתוח פסוק מספר משלי (למעט אחד שפותח בפסוק מקהלת) ומשם עובר לעיסוק רצוף בדברי חז"ל במידה הנידונה. הפתיחה בפסוקים ממשלי, הספר בתנ"ך שמוקדש לתורת המוסר, מראה כי המקרא הוא הבסיס למוסר היהודי. בנוסף, ספר משלי מתאפיין בהגדרות של המידות, ואפיון זה תואם את אופי הכתיבה של המהר"ל – כתיבה שבנויה על הבחנות והגדרות.

הגדרת התפילה במסגרת נתיב העבודה

הפתיחה של נתיב העבודה שונה מעט משאר הנתיבים: כל הנתיבים פותחים כאמור בפסוק ממשלי, ונתיב העבודה פותח בשני פסוקים ממשלי, בתחילת פרק א ובתחילת פרק ב. נקודה זו נראית שולית, אך אצל המהר"ל כל בחירה היא מכוונת ומדויקת. במבט זה יש להסתכל גם על ניסוח הפתיחה, שפותח מיד בפסוק ולא במילים "בספר משלי". שתי מילים אלו, שפותחות את כל הנתיבים, מופיעות רק בתחילת הפרק השני בנתיב העבודה. עוד נקודה מעניינת היא שבכמה מקומות בספר, בעיקר במחציתו השנייה, מפנה המהר"ל לחלק בספר שאינו קיים לפנינו – "נתיב התפילה".

הנתונים הללו מובילים למסקנה שהמהר"ל כנראה בכל זאת כתב את נתיב התפילה שאליו הוא מפנה. מסתבר שבשלב הראשון, הנתיב שלפנינו נקרא נתיב התפילה, ובשלב השני הוסיף המהר"ל את פרק הפתיחה – ובהתאם שינה את שם הנתיב לנתיב העבודה. הפרק הראשון עוסק במושג הכללי של העבודה, שכולל הן את עבודת הקרבנות והן את התפילה, ורק לאחר מכן המהר"ל עובר להתמקד בתפילה. יש עבודה כללית, ובתוכה כלולה עבודה שבלב. בזה יוצר המהר"ל רצף של שלושה נתיבים – תורה, עבודה וגמילות חסדים – שפותחים את נתיבות עולם. שלישייה זו תואמת כמובן את המשנה בתחילת הפרק הראשון באבות, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב). בסוף הכרך הראשון באים פרקים על הדין, על האמת ועל השלום, בהתאם למשנה החותמת את הפרק הראשון באבות – "על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום". לנתיב גמילות חסדים מוצמד נתיב הצדקה הקשור אליו, ולנתיב האמת מוצמד נתיב האמונה. אלה היסודות של ספר נתיבות עולם כולו. החשוב לענייננו הוא השער שדרכו נכנס המהר"ל לנושא התפילה – כמרכיב מסוים בתוך תופעה רחבה יותר, העבודה.

תכלית התפילה: התמסרות והתבטלות

ההגדרה של התפילה כמרכיב בתחום עבודת ה' מעלה שאלה: למה ה' צריך אותה? כל עוד התפילה מוגדרת כצורך של האדם, אפשר להבין כיצד היא ממלאת צרכים אנושיים; אך אם התפילה נצרכת מצד הקב"ה, לא ברור מה הצורך בה. שאלה דומה יכולה להישאל גם על הקרבנות, המוגדרים אף הם כעבודה. בעולם האלילי הקרבנות באים כדי לספק את האלים, אך לקב"ה אין שום חיסרון שצריך למלא, ומצדו אין עניין בקרבנות. המהר"ל אכן פותח את הנתיב בפסוק "זבח רשעים תועבה" (משלי כא כז):

"זבח רשעים תועבה ותפלת ישרים רצונו. שלמה המלך עליו השלום בא לומר על העבודה שהוא אל השם יתברך, שאין לומר שהוא יתברך חפץ בעבודה הזאת בשביל שהוא ית' מקבל מזה תועלת מן העבודה, שאם היה הוא ית' מקבל תועלת מן העבודה זה אין חלוק אליו יהיה התועלת ממי שיהיה הן מרע או מטוב, אבל אצל השם יתברך אינו כך כי זבח רשעים הוא תועבה, וא"כ העבודה אינה בשביל שהיא לתועלת השם יתברך..."   (נתיב העבודה א).

פסוק זה מבחין בין העבודה האלילית לעבודה האמונית: לפי האלילות, כיוון שיש תועלת לאליל מהקרבנות, לא משנה מי מביא אותה ומה רמתו המוסרית. העיקר שהאלים יקבלו את מבוקשם. בעולם האמוני, לעומת זאת, העיקר הוא מצבו הפנימי של מביא הקרבן. אנו רואים זאת כבר בקרבן הראשון בהיסטוריה – קרבנו של הבל הועדף על פני קרבנו של קין, אף שכלפי חוץ שניהם היו יכולים להיחשב לקרבנות.

מתוך כך שואל המהר"ל לשם מה ציווה הקב"ה על הקרבנות. קודם כל, צריך להבין את השאלה – האם בדברי המהר"ל הללו לא כלולה תשובה על השאלה? אם הקרבנות לא באו להועיל לקב"ה, האם אין זה אומר שהם באו לתועלת האדם? לא לפי המהר"ל. הוא אינו מקבל את האפשרות שעבודת ה' נועדה להיטיב לאדם. בתפארת ישראל (פרק ו), כשהמהר"ל דן באריכות בנושא תכלית המצוות, הוא מתנגד לדעת הרמב"ן שהמצוות נועדו לתועלת האדם. הוא מסכים שהן כוללות בין השאר תועלת, כיוון שהקב"ה אוהב את ישראל ורוצה בטובתם ולא ברעתם, אך הטובה אינה המטרה העיקרית של המצוות.

ממשיך המהר"ל ומסביר מהי מטרת עבודת הקרבנות:

"ובאולי יקשה לך אם כן שאין העבודה לתועלת השם יתברך אם כן למה צוה על העבודה הזאת שמביא קרבן אל השם יתברך. אין זה שאלה כי אף שאין דבר זה לתועלת השם יתברך מכל מקום האדם מוסר עצמו אל השם יתברך, ואף אם אין מוסר נפשו אליו רק ממון שלו שמקריב אליו קרבן, מכל מקום גם זה נקרא שמוסר עצמו אל השם יתברך כאשר מקריב אליו ממון שלו. ונקרא זה עבודה כי העבד קנוי לרבו והוא וממון שלו הכל לאדון שלו, ולכך כאשר מביא קרבן אליו מורה שהוא שלו כמו העבד שהוא קנוי לרבו..."

עניינה של העבודה הוא התמסרות, האדם מוסר את עצמו לקב"ה. לא רק שהאדם אינו מנסה לרצות אליל בקורבנו, הוא גם אינו מציאות בעלת קיום עצמאי העומד לפני א-להיו. אפשר היה לומר שמול הקב"ה אי אפשר לנהל עסקאות, אך עדיין אנו עומדים זה מול זה כצדדים נפרדים; העבודה מגלה שלאדם אין כלל קיום עצמאי, הוא בטל כלפי הקב"ה. אפשר לומר שדברים אלו של המהר"ל הם ניסוח ראשוני של עיקרון שיתפתח בהמשך למושג הביטול החסידי. העבודה אינה יוצרת את המצב הזה אלא חושפת אותו, מביאה לתודעת האדם את עובדת היותו עבד ה' בעצם מעמדו הקיומי.

זבח רשעים הוא תועבה, מכיוון שהרשעים אינם מוסרים את עצמם כלפי ה', ולכן קרבנם אף פעם לא יבוא לשם המטרה האמתית של הקרבן. האדם צריך לשקף את עניינו של הקרבן, להקריב אותו מתוך תודעה של עבד ה', ואם בתודעתו הוא מנותק מה' – עבודתו הופכת לתועבה.

התפילה כבקשה: ביטוי לתלות בה'

מבין ממדי התפילה, המהר"ל מזכיר בדברים אלה את ממד הבקשה. זו התפילה הנקראת בפסוק "תפילת ישרים". במבט ראשון הדבר מפתיע: מדוע אחרי הקביעה שהתפילה באה לשקף את הביטול כלפי ה', היא מרוכזת בסופו של דבר בטיפול באדם ובצרכיו? מדוע אנו בסופו של דבר חוזרים לתפילה הפשוטה, המבטאת לכאורה שהתפילה נועדה לפתור את הבעיות של האדם, ולא לעבוד את הקב"ה?

דווקא כשאדם מבקש את צרכיו מהקב"ה, הוא בזה מבטא את התלות בו, הוא מבין שהוא עבד ה' ולכן רק ממנו אפשר לבקש.

"ומה שזכר אצל הרשעים זבח ואצל ישרים תפלה, שבא לומר זבח רשעים תועבה אף שאינו מבקש דבר רק שמביא אל השם יתברך קרבן בבלי שום בקשה עם כל זה תועבה אל השם יתברך, ואלו תפלת ישרים רצונו של השם יתברך אף שהתפלה שהוא מבקש מן השם יתברך הוא לתועלת שלו כמו שהוא כל תפלה, ועם כל זה עבודה הזאת של הישר הוא היא התפלה היא רצונו."

"תפילת ישרים רצונו" – מדוע הוא רוצה בה? לא מפני שהוא זקוק לה, ולא מפני שהאדם מפיק ממנה תועלת, אלא מפני שזו פשוט האמת. האמת היא שהאדם אינו אלא עבד ה', וגילוי אמת זו על ידי הבעת התלות הגמורה של האדם בקב"ה בכל צרכיו – הוא מימוש רצון ה'.