לסיכום ספר ויקרא

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לסיכום ספר ויקרא[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

מנהג עתיק הוא בתפוצות ישראל, שתינוקות של בית רבן עושים את צעדיהם הראשונים בתלמוד תורה בלימוד ספר ויקרא (כיום מנהג זה אינו מקובל כל כך). הנימוק המקובל לכך בראשונים הוא "יבואו טהורים ויעסקו בטהרה", אך נראה שיש למנהג זה משמעות עמוקה הרבה יותר.

הפסוק האחרון בספר ויקרא אומר: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". על כך אומר מדרש תורת כוהנים (מובא ביומא פ ע"א) "שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". לכאורה דברים אלו תמוהים, שהרי בספר במדבר נוספו מצוות רבות. כמו כן יש לשאול, מדוע מדרש זה מוסב על הפסוק האחרון בספר ויקרא ולא על הפסוק האחרון בספר במדבר, שמשמעותו לכאורה זהה - "אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו".

מה ההבדל בין פסוקים אלו? בפסוק האחרון של ויקרא נאמר "בהר סיני", ואילו בפסוק האחרון של במדבר נאמר "בערבות מואב". נראה שההבדל אינו גאוגרפי גרידא, יש הבדל מהותי בין המצוות שניתנו בספר ויקרא לבין המצוות שניתנו בספר במדבר, כשם שיש הבדל בין הספרים עצמם.

ספר במדבר מתאר את קורותיו של עם ישראל בדרכו ממצרים לארץ ישראל, והוא מספר על אירועים שהתרחשו במקומות שונים ובזמנים שונים. בספר ויקרא, לעומת זאת, ישנה התעלמות בולטת מממד המקום ומממד הזמן, וכמעט שאין מתוארים בו אירועים. הספר מלא במצוות ובהנחיות. מבחינה כרונולוגית, המשכו הישיר של סוף ספר שמות הוא ספר במדבר.

להבדל זה יש השפעה גם על תוכן המצוות שבשני הספרים. הציוויים בספר במדבר הם תוצאה של מצבים שאליהם נקלעו בני ישראל, והם ניתנו כדי להתמודד עם בעיות שונות. הרמב"ן בהקדמתו לספר במדבר כותב כי המצוות בספר הן צורכי שעה, ושכמעט אין בו מצוות לדורות. הציווי על מתנות הכהונה ניתן בעקבות מחלוקת קורח ועדתו; הציווי על הנחלות והירושות ניתן בעקבות פרשת בנות צלפחד; וכן עוד כיוצא באלה. בספר ויקרא, לעומת זאת, המצוות קשורות בעיקר לעבודת הקרבנות, לטומאה ולטהרה ולדומיהן, ואינן צורכי שעה. זו הסיבה שספר ויקרא נגמר במילים "אלה המצות", בעוד שספר במדבר נגמר במילים "אלה המצות והמשפטים" - משפטים הם מצוות שנועדו לפתור בעיות ו"אלמלא נאמרו היה כדאי לאמרן".

"כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', ב). הנביא ירמיהו משווה את שהות עם ישראל בהר סיני לנישואים. הגמרא בפסחים משווה את חטא העגל לכלה שזינתה תחת חופתה. בהר סיני נוצרה ברית היסטורית בין עם ישראל לקב"ה, ברית הדומה ליצירת קשר של נישואים. לזוג מתחתן ישנן בעיות רבות וחובות שונים, אולם כאשר הוא ניצב תחת החופה נשכחות כל הבעיות. השניים מתרכזים ביצירת הקשר, ודוחים את כל הקשיים וההתמודדויות למועד מאוחר יותר. הקב"ה ועם ישראל כרתו ברית בהר סיני, ברית שבה היחס בין שני הצדדים הוא יחס של מצווה (צ' בפתח) ומצווה (צ' בקובוץ). היחסים נרקמו על ידי שרשרת של מצוות, שכל עניינן הוא עצם יצירת הקשר. מובן שעם ישראל ידע שיהיו קשיים ויהיו התמודדויות בהמשך, אך בעמדו במעמד המרגש והנשגב בהר סיני כל אלו לא הטרידו אותו. ספר ויקרא מתאר אם כן את "נישואי" הקב"ה ועם ישראל, ולכן מובן שהמצוות שבו אינן בהכרח מצוות הפותרות בעיות מעשיות - לא זה הוא תפקידן. גם המצוות שאמנם באות להתמודד עם מצבים שונים (כמו "ואהבת לרעך כמוך" וכד') ניתנו כחלק מיצירת הברית, ולאו דווקא כדי לפתור בעיות. כעת מובנים דברי הברייתא בתורת כוהנים "אלה המצוות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה": יהיו עוד מצוות ויהיו עוד תקנות, אבל יצירת הקשר כבר הסתיימה, "הזוג הטרי יוצא לדרכו החדשה".

דבריו הידועים של רש"י בתחילת פרשת בהר "מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו בסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" מקבלים כעת משמעות חדשה: שמא יבוא מישהו ויאמר שהמצוות שייאמרו בהמשך - שאינן חלק מהברית בין ישראל לקב"ה - חשובות פחות. מדגישה התורה ואומרת:אין הדבר כן, כל המצוות נאמרו בסיני על כל פרטיהן, וכולן מהוות חלק מ"שטר הנישואים" בין עם ישראל לקב"ה.

ספר ויקרא היה צריך לכאורה להסתיים בפסוק "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כ"ו, מו), המסיים את עניין הברכות והקללות ומהווה את סיום כריתת הברית. לאחר פסוק זה מובאות כמה מצוות שמטרתן וחשיבותן אינן ברורות לכאורה, כגון ערכין והקדשות וכדומה. נראה שניתן להסביר זאת על רקע מה שאמרנו קודם:אילו היה ספר ויקרא מסתיים בפסוק הנ"ל, היה יכול מישהו לדמות את ספר ויקרא לספר במדבר, לראות במצוות שבו הנחיות לבעיות שתתעוררנה ולא לשים לב לגודל המעמד שהוא מבטא. סיום הספר במצוות "סתמיות" ממחיש את אופיו של הספר ואת המעמד שהוא בא לתאר.

לכאורה הפסוק האחרון בספר אינו מדויק כלל. חלק גדול מהמצוות שבספר לא נאמרו למשה מהר סיני אלא מאוהל מועד. הספר פותח במילים "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר", ונראה שבהזדמנות זו נאמרו רוב הציוויים שבספר. וישנו הבדל גדול בין אוהל מועד לבין הר סיני: הציווי בהר סיני לווה בקולות וברקים, ברעש והמולה, "ארץ רעשה גם שמים נטפו", מעמד מרשים ומחריד; אין להשוות בין זה לבין הפסטורליות והשלווה שבאוהל מועד, הרחק מן המחנה - "ורוח גדולה וחזק... לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש - לא ברעש ה', ואחר הרעש אש - לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה" (מל"א י"ט, יא-יב). אולם נראה שעם כל השוני שבין שני המקומות, יש בהם מן המשותף. הגמרא ביומא (נד ע"א) אומרת שבדי הארון היו "דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה". בהמשך אומרת הגמרא: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללים להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן 'ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה'". גם באוהל מועד התרחש אם כן טקס נישואים של הקב"ה וישראל, מעמד של "התייחדות" ו"התעלסות" של שני הצדדים תוך שכחה מוחלטת של הבעיות והקשיים. מבחינה זו דומים הר סיני ואוהל מועד. הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה מסביר ש"סוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר".

שתי בחינות אלו נמצאות גם בחייו של כל יהודי. הוא מגלה את הקב"ה ונקשר אליו גם בהלכו ברחוב הסואן ובהסתכלו על הסובב אותו, אך גם כאשר הוא רכון על גמרתו בשקט ובדומייה.

כעת מובן גם אותו מנהג עתיק ללמד את הילדים הרכים דווקא את ספר ויקרא. הילדים הולכים באותו מסלול שבו הלכה כנסת ישראל לדורותיה. ראשית יוצרים הם קשר עם הקב"ה, כורתים עמו ברית מבלי להיות מוטרדים מן הבעיות שעלולות לצוץ. רק בהמשך, לאחר שיתבגרו, ילמדו הילדים כיצד להתמודד עם האתגרים שיעמדו בדרכם.



[1] השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת בהר-בחוקותי התשנ"ג, וסוכמה על ידי מתן גלידאי.