לא תוננו!

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לֹא תּוֹנֶנּוּ!* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת כי-תצא

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו; עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כ"ג, ט"ז-י"ז)

במבט ראשון קיים קושי בציווי זה: מדוע נאסר עלינו להסגיר עבד אל אדוניו, כאשר מן הדין העבד הוא רכושו של האדון?

הרמב"ם פוסק, בעקבות דעת ר' יהודה בגמרא בגיטין מה., שמדובר בעבד שברח מחוץ-לארץ לארץ ישראל. במקרה כזה, הדרישה לא להחזיר את העבד איננה נובעת מעמדה מוסרית הדורשת מאתנו שלא להחזיר רכוש 'גנוב' בגלל מצבו העלוב של העבד, אלא מעמדה מוסרית הרואה בחשיבות ארץ ישראל ולכן דורשת מאתנו שלא להחזיר עבד שברח לארץ המובטחת.

אם נדייק בדברי הפסוק, נבחין שבסופו קיים ציווי נוסף שאיננו בהיר כל צרכו - "לֹא תּוֹנֶנּוּ".

הרש"ר הירש מקשה, מדוע מצוות "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כ"א, י') נאמרה בפרשת אמה עבריה, כאשר היא חיוב התקף בין כל בעל ואשה? הוא משיב, שהיה ניתן לחשוב שהחיוב לדאוג לאשתך חל רק בזמן ששניכם שייכים לאותו מעמד חברתי. לכן, במקרה שאשתך היא אמה עבריה ממעמד חברתי נמוך ושפל, שנמכרה לעבדות בגלל העוני של אביה, היה ניתן להעלות על הדעת שחיוב זה לא חל. באה התורה ללמדנו, שלא רק שחיוב הדאגה לאשה חל גם במקרה כזה, אלא שדווקא ממקרה זה אנו לומדים על חיוב הדאגה הכללי.

באופן דומה, נדמה שניתן לפרש גם את החיוב 'לא תוננו'. היינו יכולים לחשוב שהחיוב לא להונות חל רק ביחס לאנשים ממעמד הדורש להתייחס אליהם בכבוד, ולא ביחס לעבד מושפל. באה התורה ללמדנו, שדווקא בגם מקרה שהאדם הוא ממעמד נמוך של עבדות חל איסור ההונאה.

לפי הסבר זה, אין הבדל בין איסור ההונאה בכל אדם לאיסור ההונאה בעבדים. התורה רק רוצה ללמד אותנו שאותו החיוב שקיים בכל אדם קיים גם באנשים שפלים ומסכנים.

אולם, מלשונו של הרמב"ם בהסבר המצווה משמע שבפסוק שלפנינו מדובר על איסור שונה מאיסור ההונאה הרגיל. הרמב"ם מפרש, שכאשר אדם מונה עבד הוא עובר גם על האיסור ההונאה הרגיל, "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כ"ה, י"ז), וגם על איסור הונאת עבדים. לדבריו, מדובר בשני איסורים שונים:

"עבד זה... הוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר" (הלכות עבדים, פ"ח הלי"א)

לדברי הרמב"ם, פגיעה בעבד שבא ממעמד נמוך, שממילא מרגיש מופלה ונחות, חמורה הרבה יותר מפגיעה באדם רגיל. הדבר חמור עד כדי כך שמדובר באיסור נוסף!

לפי דברי הרמב"ם אנו לומדים ביתר שאת, על רצון התורה שנבין את האנשים בחברה הנמצאים במעמד נמוך. היחס לאנשים אלו לא צריך להיות יחס ביקורתי או מחנך בגלל המקום בו הם נמצאים, אלא יחס שמטרתו לקדם אותם ולעזור להם. עלינו לשאוף להעלות אותם ממעמדם הדל.

כאשר אנו רואים ציבור עני שסובל, אל לנו לבקר אותו: 'מדוע עשית כך ולא עשית כך?', 'יש לך לעשות את זה כדי לצאת ממצבך!' וכדומה. עלינו לעזור לו בפועל ולהרים את מעמדו. כל אחד מאתנו צריך לקחת ללבו את החיוב המיוחד לא לפגוע במרי הנפש, גם ברמה החברתית-אישית וגם ברמה הלאומית הכללית.



* השיחה נאמרה בפרשת כי תצא תשס"ג ולא עברה את ביקורת הרב.