כל נדיב לבו יביאה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

כל נדיב לבו יביאה / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת ויקהל*

בפרשת תרומה ובפרשתנו מוזכר פעמים רבות שהתרומה מובאת ע"י "נדיב ליבו". יש לכך גם ביטוי הלכתי - אע"פ שבדרך כלל צריכים לידור בשפתיים ואין משמעות להפלאה בלב, נדבות תרומת המשכן תלויה אפילו בלב (שבועות כו:). מהו, א"כ, ההסבר להבדל זה?

ניתן לנמק זאת בכך שמדובר כאן לא במצוה סתם אלא בהשראת השכינה בעולם, בצורת קשר בלתי אמצעי עם הקב"ה. בכל מה שקשור לקודש יש חשיבות רבה למטען הנפשי ולא רק למה שנעשה כלפי חוץ. מי שאוכל מצה, למשל, מספיק שיכוון שעושה זאת לשם מצוה. אך מי שנכנס אל הקודש צריך לעשות זאת מהלב, לשלב עם הפעולה הפיסית גם מטען נפשי ורוחני. זו גם הסיבה שרק בקרבנות יש דין של "זבח רשעים תועבה" (משלי כ"א,כז), רוצה לומר שכל מי שרמתו הרוחנית ירודה- קרבנותיו לא יתקבלו. הנביאים יצאו בחריפות נגד אלו שאינם מקיימים מצוות, אך מביאים קרבנות במקדש - ה' אינו חפץ בקרבנות כאלו. דין זה קיים רק בקרבנות - כשאדם נכנס אל הקודש ונפגש עם הקב"ה צריך שיעשה זאת בכל הלב, "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד',ב).

להדגשת עניין הלב במלאכת המשכן יש גם סיבה נוספת. עניין המשכן והקרבנות מרובה בפרטים קטנים, ויש חשש גדול שמרוב הפרטים ילך לאיבוד הצד הערכי של העניין. וכך אומר הרמב"ם בסוף הל' מקואות:

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן. ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים... אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב. (משנה תורה מקואות י"א,יב)

דווקא במקום שיש הרבה פרטים שקשה למצוא בהם הגיון צריכים להדגיש את כוונת הלב.

היו רבים שביקרו את היהדות על כך שמרוב פרטים שיש בה קשה להגיע לערכים כלשהם וקשה לראות איך המצוות גורמות להעלאת האדם וקירובו אל הקב"ה. הרמב"ן בהשגתו על ספר המצוות (מצוה ה') כותב:

ועיקר הכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" מצות עשה, שתהיה כל עבודתנו לא-ל יתעלה בכל לבבנו. כלומר, בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלי כוונה או על הספק אולי יש בהם תועלת...

ענין זה נוגע, אם כן, לא רק לענייני קודשים אלא למצוות כולן. יש לקיים את המצוות תוך הקפדה על פרטי ההלכות ולא לוותר על אף סעיף קטן בשו"ע, אך מאידך חייבים להיות ערים לחשש שמרוב פרטים נאבד את הצד הערכי שיש במצוה. בכל מצוה יש פוטנציאל רב להעלאת האדם ולהקניית ערכים, ויש לשים לב איך אנו מנצלים את המצוות בעניין זה ולא הולכים לאיבוד בין הפרטים.



* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת ויקהל התשנ"ד, וסוכמה ע"י מתן גלידאי.