דילוג לתוכן העיקרי
גמרא גיטין -
שיעור 19

גיטיו | דף כא ע"א | בעניין מחוסר קציצה

קובץ טקסט

מקורות

1. דף כא. "על העלה... קציצה ונתינה", משנה דף כא:, גמרא עד "שמא יקטום".

2. תוספתא פ"ב ה"ו, רשב"א ד"ה מתני', רבנו קרשקש ד"ה אין כותבים עד "נפקא להו לאיסור".

3. תוד"ה יצא, רמב"ן ד"ה יצא [בעיקר מ"ומכל מקום אני תמה"], רבנו קרשקש "יד של עבד... ודאי דכשר".

שאלות הכנה

1. במה נחלקו הרשב"ם ורבנו תם בעניין מחוסר קציצה? נסה להסביר את יסוד המחלוקת.

2. לאיזו שיטה נוטה פירושו של רש"י?

3. אם כתב גט על קרן של פרה ומתה הפרה, מה דין הגט?

4. למה אי אפשר לכתוב גט על מחובר לקרקע?

5. למה אפשר לכתוב גט על עציץ נקוב?

 

1. הגדרת קציצה

גרסינן בגמרא:

"קרן של פרה - ליקצייה וליתביה לה? אמר קרא 'וכתב... ונתן' - מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה". (דף כא:).

והנה נחלקו המפרשים בגדר פסול מחוסר קציצה. עיין בתוספות שהביאו בשם הרשב"ם שדין זה אינו אלא בעוקר דבר מגידולו, כגון חתיכת קרן מבעלי חיים או תלישה מן המחובר לקרקע. וזו לשונם:

"פירש רבנו שמואל: דווקא בבעלי חיים או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו חשיב מחוסר קציצה".

אך רבנו תם חלק עליו וטען שכל קציצה פוסלת, אפילו אינו עוקר דבר מגידולו.

דין זה תלוי בהבנת הסוגיה בהמשך, הדנה בגט הכתוב על עציץ נקוב:

"כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר - דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה. על עלה של עציץ נקוב - אביי אמר: כשר, דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה. רבא אמר: פסול, גזרה שמא יקטום".

מדיוק בדברי הגמרא נראה שאם כתב גט לאשתו על חרס, ולאחר מכן שבר את החלק של החרס שהגט כתוב עליו ונתנו לה, הגט פסול מדין קציצה; הכשר גט שכתבו על החרס הוא רק משום שאין חשש שישבור את העציץ - "דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה" - ומכאן ראיה לשיטת רבנו תם. מאידך, משמע שגזרת רבא שמא יקטום את העלה אינה אלא בעציץ נקוב, שהוא בגדר מחובר לקרקע, ואם כן יש לדייק שאם כתב גט לאשתו על עלה של עציץ שאינו נקוב - שאין לו דין מחובר - ותלש את העלה ונתנו לה, הגט כשר, כדברי הרשב"ם. ועיין בראשונים, שכל אחד לשיטתו הוכיח כדבריו מסוגיה זו, ודחה את הראיה שכנגד.

אולם פירושו של רש"י נראה כסותר בעניין זה. רש"י פירש את כל הסוגיה כפשוטה: לגבי הכותב גט על חרס העציץ כתב (ד"ה דשקיל ליה) "ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה, דלא מפסיד ליה לעציץ". הרי מפורש שרש"י סובר כשיטת רבנו תם, ששבירת החרס תפסול את הגט, אף על פי שאינו עוקר דבר מגידולו. ברם, בעניין הכותב על עלה של עציץ נקוב כתב רש"י (ד"ה שמא יקטום) "והויא קציצה מן המחובר". ונראה מדבריו שרק קציצה מעציץ נקוב, שדינו כמחובר, פוסלת, כשיטת הרשב"ם. וכך הקשה הר"ן.

לפני שנבאר את שיטת רש"י עלינו לדון ביסוד המחלוקת בין הרשב"ם ורבנו תם. לפי רבנו תם, הסובר שכל קציצה פוסלת, לכאורה הפסול הוא במעשה הקציצה עצמו, המפסיק בין כתיבת הגט לנתינתו. לדעתו, חייב להיות רצף מתחילת כתיבת הגט ועד לנתינתו. שיטה זו סבירה לפי התפיסה הרואה את כתיבת הגט כתחילת תהליך הגירושין, ולא רק כהכשר לנתינת הגט (עיין שיעור מס' 3). לכאורה אפשר להסביר את שיטת הרשב"ם באותה צורה: גם לשיטתו מעשה הקציצה פוסל, אולם הוא סובר שמעשה קציצה אינו משמעותי אלא כאשר עוקרים דבר מגידולו, אבל כשאינו עוקר דבר מגידולו אין זו אלא הפרדה בעלמא. לכן אם כתב גט על דף גדול, וחתך את הדף ולאחר מכן נתנו לאשתו, לא הפסיק בקציצה בין הכתיבה לנתינה ולא פסל את הגט.

2. וכתב ונתן

מאידך, ניתן לטעון כי לפי הרשב"ם אין הפגם במעשה הקציצה כשלעצמו. לשיטתו פסול קציצה נובע משינוי הגדרת החפץ. בציור של המשנה, הגט נכתב על בעלי חיים, אבל הגט הניתן היה חפץ דומם. לדבריו "וכתב... ונתן" מלמדנו שצריכה להיות זהות בין הגט שנכתב לבין זה שבסופו של דבר ניתן. והוא הדין אם כתב גט במחובר לקרקע, ואז תלשו ונתן לאשתו גט תלוש. אבל מעשה הקציצה כשלעצמו אינו פוסל, ולכן אם הקציצה אינה משפיעה על זהות החפץ אין בה משום מחוסר קציצה. וכך משמע בתוספתא:

"כתב על קרן הצבי וחתכו וחתמו ונתנו לה פסול, שנאמר 'וכתב ונתן' - מה נתינה בתלוש אף כתיבה בתלוש. כתב על קרן [הפרה] ונתן לה [את] הפרה, על היד של עבד ונתן לה את העבד - זכתה בהן"
(פרק ב' הלכה ו).

וזו לשון רבנו קרשקש:

"אבל כל דבר שנשאר בחיותו חשוב קציצה, משום שנשתנה שמו עליו. שמעיקרא חי והשתא מת, ומעיקרא מחובר והוי בחיותו, והשתא כשנתלש - מת ואין לו חיים. ומשום האי טעמא אסור לכתבו בעלה של עציץ נקוב בקוצץ... וכיון שכן אמרינן שאינו מחוסר קציצה אלא בדבר שמה שנשאר הוא עיקר שנשאר בחיותו. אבל בדבר אחר לא, כגון אם מתה הפרה או העבד כשר, אף על פי שאינו נותן לה הפרה או העבד, משום דהא לא חשיב מחוסר קציצה, שהרי מה שמשייר אצלו אינו עיקר, והרי זה כמשייר בטבלה או בנייר דאמרינן דלא חשיבה מחוסר קציצה... ויש לדון ולאסור, כיון שבשעה [ראשונה] לא היה ראוי לגרש בו, מפני שהיה בדעתו לשיירו".

הרי שרבנו קרשקש פוסק כמו הרשב"ם. במסגרת שיטה זו הוא מביא שתי דעות בשאלה האם גט שנכתב על קרן פרה ומתה כשר. ומסתבר שבזה פליגי: אם מעשה קציצה פוסל, ועקירת דבר מגידולו אינה אלא שיעור במעשה קציצה, אז מיתת הפרה לא תפסול, שהרי לא קצץ את הקרן. אבל אם הפסול הוא מחמת שהחפצא של הגט בשעת כתיבתו אינו זהה עם הגט שבסופו של דבר ניתן, הוא הדין בכותב על קרן פרה ומתה הפרה.

והנה נחלקו המפרשים אם דבר תלוש שחיברו וביטלו לקרקע נחשב למחובר לעניין כתיבת גט. ועיין בחידושי הרשב"א המגדירו כמחובר, ולכן פוסלו מדין מחוסר קציצה. מכל מקום, אם כתבו וחתמו את הגט בתלוש, ולאחר מכן חיברו לקרקע, ושוב תלשו ונתנו לאשתו, הגט כשר:

"ומינה נמי שמעינן דדווקא תלוש ולבסוף חברו וכתבו לרבנן, אי נמי כתבו או חתמו לר' יהודה, הוא דפסול משום דכתיב 'וכתב... ונתן' - בעינן דבשעת כתיבה לרבנן ובשעת כתיבה וחתימה לר' יהודה יהא בתלוש. אבל כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו לרבנן, אי נמי כתבו וחתמו בתלוש לר' יהודה, וחברו ובטלו ותלשו ונתנו לה - כשר, דלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא אכתיבה או אחתימה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה".

על כורחנו שלפי דעת הרשב"א אין הפסול משום מעשה קציצה המפסיק בין הכתיבה לנתינה, אלא משום שינוי השם בין הכתיבה לנתינה. לכן במקרה הזה אין לפסול את הגט, הואיל ואין בו שום שינוי השם, שהרי על תלוש כתב ותלוש נתן.

לאור הנ"ל יש מקום להרחיב את שיטת הרשב"ם. אפשר לומר שעוקר דבר מגידולו לאו דווקא, והוא הדין בכל קציצה שיש בה שינוי שם בחפצא. לכן ניתן לפסול בכותב גט לאשתו על כלי שלם, כגון עציץ, אם שברו אחר כך ונתן לה את הגט על שבר כלים, שהרי בשעת הכתיבה החפצא של הגט היה כלי, ואילו בסופו של דבר גירשה בחספא בעלמא. אבל בין עלה תלוש לעלה מחובר בעציץ שאינו נקוב (שדינו כתלוש) אין שינוי השם, ולכן אין בזה פגם ב"וכתב... ונתן".

3. ראויה לנתינה

ועיין ברמב"ן שהקשה על כל הדיון בסוגייתנו:

"ומכל מקום אני תמה בה, ואפילו לעיקר הגמרא קשיא לי. שלא מצאתי בתלמוד 'יצא זה שמחוסר' אלא כשאי אפשר לעשות ממנו אותו מעשה בחסרון הדבר. כמו זו שהזכרתי מסנהדרין, שאי אפשר לקבור עץ בלא קציצה, וכן מחובר גמור אי אפשר לקיים בו נתינה אלא בקציצה, אבל תלוש גמור מאי מחוסר איכא?".

כלומר: לשון "מחוסר", משמעה שהמצב הנוכחי של החפץ אינו מספק, וחסר משהו כדי להכשירו. אם כן, לכאורה הפגם בסוגייתנו הוא בחפצא. לכן הקשה הרמב"ן, שבסוגייתנו לכאורה אי אפשר לומר שיש חיסרון בחפצא בשעת הכתיבה, שהרי אילו נתן לה את כל הפרה הגט כשר, ולא פסלו כאן אלא משום שקצץ את הקרן. ולא שייך לשון זה אלא בכותב גט במחובר לקרקע, שכל עוד הגט מחובר אי אפשר לגרש בו כלל.

בעקבות שאלה זו הציע הרמב"ן פירוש חדש לסוגייתנו:

"מאי דקשיא לן לאו מחוסר איקרי, יש לומר כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי, דהאיך נתינה אחריתי היא, ונתינה דקרן לא אפשר אלא בקציצה, וכן נתינה דעלה ומקצת חרס מחוסרת קציצה היא כיון שאינו נותן לה הכל".

הרי שלדעת הרמב"ן לשון מחוסר מורה על כך שיש חסרון קציצה בגוף החפץ עצמו בשעת כתיבתו. בכותב גט על קרן, החפצא של הגט הוא הקרן, ולא כל הפרה. לכן נתינת גט מחייבת נתינת הקרן, ואי אפשר לתת את הקרן לאשתו מבלי לקצצה מראש הפרה, שהרי נתינת כל הפרה נתינה אחריתי היא.

לפי הרמב"ן הפסול שייך לשעת הכתיבה. אם בזמן הכתיבה החפץ של הגט היה ראוי לנתינה, הגט כשר גם אם קצצו לאחר מכן. לפיכך הכותב גט על חרס כלי אינו פסול אלא אם התכוון בשעת כתיבה לתת רק חלק מהחרס, שהרי בשעת כתיבה החרס היה מחובר לכלי ומחוסר קציצה. וזו לשונו:

"ולפי זה הטעם נראין לי דבריו של רבנו האי ז"ל שאמר: אם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז מיניה לית ליה למיגזר לבתר דאכתוב, אבל אי לא הוה בדעתיה למיגז לית לן בה. אלו דבריו, והם נכונים לפי דברינו, דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר רחמנא, ובדעתו של אדם הוא חסרון זה, דהא בתלוש הוא".

על פי שיטת הרמב"ן ישנה הבנה שלישית בהגדרת פסול מחוסר קציצה. לדבריו אין הפסול נובע ממעשה הקציצה, ואף לא מחוסר הזהות בין הגט שנכתב לבין זה שניתן. לדעתו החפצא של הגט כמות שהוא בשעת הכתיבה אינו ראוי לנתינה שתבוא אחר כך. ומדרשת "וכתב ... ונתן" אנו למדים שהגט צריך להיות ראוי לנתינה אף בשעת הכתיבה. אמנם הרמב"ן אמר את דבריו לפי שיטת רבנו תם, ולכן טען שכל קציצה גורמת לכך שהנתינה מוגדרת כנתינה אחריתי. ברם, אף אם נאמץ את שיטת הרשב"ם אפשר עדיין להסביר כרמב"ן, אלא שאז יש להוסיף ולטעון שרק שינוי מהותי בהגדרת החפצא קובע שם נתינה לעצמה.

גם הרשב"א שהזכרנו לעיל בעניין כתבו בתלוש ואחר כך חיברו לקרקע וחזר ותלשו ונתנו לאשתו, סובר שפסול מחוסר קציצה שייך רק לשעת כתיבת הגט. וזו לשונו:

"ואם תאמר: אם כן מחוסר תלישה הוא קודם שיתננו לה? לא היא, דכי כתיב 'וכתב... ונתן', דמינה דרשינן 'יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה', אשעת כתיבה הוא דכתיב. כלומר: כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה, אבל מחוסר קציצה ונתינה בשעת כתיבה לא. והכא בשעת כתיבה הרי לא היה מחוסר תלישה. ואם תאמר: והלא כותב בעלה של עציץ נקוב, דבשעת כתיבה לא היה מחוסר קציצה, שהרי לא היה בדעתו לתלוש, ואפילו הכי גזר רבא שמא ימלך ויקטום? הא ליתא, דמכל מקום כשיקטמנו הא נתגלה שבשעת כתיבה היה מה שכתבו בו מחוסר קציצה זו, אבל כאן לא נתחדש בו בגופו של קלף הגט שום מעשה, דכמדתו שבשעת כתיבתו הוא אחר תלישתו, וכיון שכן נמצא דלאו מחוסר תלישה היה".

אולם יש הבדל בין שיטת הרמב"ן לשיטת הרשב"א. לפי הרמב"ן חסרון החפץ בשעת כתיבתו נמדד על פי התאמתו למעשה הנתינה שבכוונתו לעשות אחר כך - האם זו נתינה אחריתי או לא, בעוד שהרשב"א סובר שהפסול הוא לפי מעשה הקציצה שיבוא - "דמכל מקום כשיקטמנו הא נתגלה שבשעת כתיבה היה מה שכתבו בו מחוסר קציצה זו".

4. מחובר לקרקע

לפי רש"י פסול קרקע גם הוא משום מחוסר קציצה. וזה לשונו: "אין כותבין במחובר, דכתיב 'וכתב... ונתן' - שאינו מחוסר קציצה". וכך ראינו גם לפי שיטת הרמב"ן, שקרקע היא הדוגמא הקלסית של מחוסר קציצה, הואיל וקרקע היא חפצא שבאופן אובייקטיבי אינה ראויה כלל לנתינה בלי קציצה. וזה לשון הרשב"א: "ויש מפרשים משום דכתיב 'ונתן בידה' - דבר הניתן מיד ליד, דהיינו תלוש".

אבל בתוספתא מובא טעם אחר:

"רבי יוסי הגלילי אומר: מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים, יצא דבר שיש בו רוח חיים. ר' יהודה בן בתירה אומר: מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע, יצא דבר המחובר [בקרקע]".

וזו לשון הספרי:

"רבי יהודה בן בתירה אומר: מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע, יצא דבר שמחובר לקרקע" (דברים פסקה רס"ט).

הרי שמחובר לקרקע פסול לכתיבת גט משום שאינו בגדר ספר. אמנם יש להסתפק בטעם זה, משום שלפי הסוגיה שלנו רבנן החולקים על רבי יוסי הגלילי דורשים "ספר" לספירת דברים. לכן יש ראשונים הסוברים שתלמודא דידן חולק על התוספתא. וזו לשון רבנו קרשקש:

"ונראה דלפום גמרא דילן אינו משום האי טעמא, דהא אמרינן בגמרא דספר לרבנן לספירת דברים איצטריך".

ועוד הקשה מהסוגיה לקמן, המכשירה גט הכתוב על עלה של עציץ נקוב: אילו היה פסול חפצא במחובר לקרקע, לכאורה הוא הדין בעציץ נקוב, שנחשב לקרקע בכל התורה כולה:

"ועוד, דלפום האי טעמא בעלה של עציץ נקוב לכולי עלמא אסור, דדינו כמחובר בכל מקום, ואלו הכא בגמרא דילן שרי בעלה של עציץ נקוב. ורבא דאסר, עד כאן לא אסר אלא גזרה שמא יקטום, אבל מדינא לא".

אבל הרשב"א חולק וסובר שגם הבבלי יכול לקבל את הדעה שלומדים את הפסול מספר. וזו לשונו:

"ואפילו אם נתן לה את הקרקע פסול, משום דכתיב (דברים כ"ד, א) 'ספר' - מה ספר מיוחד שהוא בתלוש, אף כל דבר שהוא בתלוש. והכי גרסינן לה בירושלמי (ה"ג). ואף על גב דבגמרין אמרינן 'ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא', מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קמשמע לן דספירה בתלוש בעינן".

כלומר: למרות ש"ספר" מלמד בעיקר על התוכן, מכל מקום ישנה דרישה מינימלית לחפצא של ספר. ומחובר לקרקע מופקע לחלוטין מדין ספר הכתוב בתורה. וכן משמע מפירוש רש"י במנחות:

"וצריך ליכתוב בדיו, בין במזוזות בין בגט, כמו שנאמר 'מפיו יקרא אלי וגו'. כלומר: מהאי קרא נפקא דספר בדיו בעינן" (רש"י מנחות לד:).

ולמרות שעציץ נקוב, שדינו כמחובר, כשר לכתיבת גט, יש לומר שרק קרקע ממש מופקעת לגמרי מדין ספר. מה שאין כן עציץ נקוב, שאמנם יש לו דין קרקע, מכל מקום הואיל והוא מיטלטל הוא אינו מופקע מלהיחשב ספר.

 
שיעור הבא:
גיטין כב. - מחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר
הרב יאיר קאהן
 
מקורות
1. דף כב. "וחכמים מכשירין... קא משמע לן".
2. תוספות ד"ה אבל, תוספות רי"ד ב"ב דף עז "דעד כאן... לשיעבוד".
3. תוספות ד"ה מאן חכמים, דף כד: תוספות ד"ה בעדי מסירה.
4. כתובות דף צד. "אתמר ב' שטרות... כרתי", תוד"ה לימא.
5. לקמן דף לו. "והעדים חותמין... למדינת הים, תוספות דף ד. ד"ה דקיימא לן.
שאלות הכנה
1. מהו יסוד המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי מאיר? (היעזר בדברי הרי"ד בבבא בתרא)
2. מהו החילוק בין גטין לשאר שטרות?
3. למה רבי מאיר יפסוק יחלוקו בשני שטרות היוצאים ביום אחד?
4. מה הועילו חכמים בתקנה שעדים יחתמו על גטין? (עיין בתוספות דף ד.)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)