כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהו

  • הרב נחמיה רענן
בעלי המוסר על הפרשה
פרשת תרומה
"כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהו"[1]
א. צורת הכרובים
פרשת תרומה עוסקת בציווי על הקמת המשכן. הפסוקים מפרטים ומתארים את מבנה המשכן וכליו (שמות, כ"ה, א - כ"ז, כ), והכלי הראשון שמתואר בפסוקים הוא ארון העדות (שם, כ"ה, י - טז). לאחר תיאור מבנה הארון, התורה מצווה על עשיית מכסה הארון דהיינו הכפורת (יז - כב), ועל עשיית הכרובים שעומדים בשני צדי הכפורת:
וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.
(שמות, כ"ה, יח).
בהמשך, הכתוב מתאר את תפקידם של הארון והכרובים:
וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(שם, שם, כב).
לדעת הרמב"ן, תכלית הקמת המשכן הייתה השראת שכינה בישראל ויצירת תשתית קבועה לתקשורת בין הקב"ה לבין משה רבנו באמצעות הקול היוצא מבין שני הכרובים. לאור זאת, הרמב"ן מסביר שהארון הוא הכלי הראשון שבו עוסקים הפסוקים, בשל מרכזיותו וחשיבותו ככלי שבאמצעותו מושגת התכלית של הקמת המשכן.[2]
הפסוקים אינם מתארים בצורה מפורשת מהי צורתם של הכרובים, ובדברי חז"ל אנו מוצאים התמודדות עם השאלה. בסוגיה במסכת סוכה מובאת עמדתו של ר' אבהו ביחס לצורת הכרובים:
ומאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא.
 (סוכה, ה:).
ר' אבהו מפרש שבמילה כרובים יש רמז לכך שצורת הכרובים הייתה פני תינוק. בארמית פירוש המילה רביא היא תינוק, ולפי זה משמעות המילה כרוב היא כמו תינוק - כ(כמו) רביא.
לאור דבריו של ר' אבהו עולה השאלה מדוע צורת הכרובים הייתה כפני תינוק, ומה בא הדבר ללמדנו. תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בפירוש בעל הטורים לפסוק:
כרבים. כרביא כי נער ישראל ואוהבהו (הושע, י"א, א).
(בעל הטורים, שמות, כ"ה, יח).
ר' יעקב בעל הטורים מסביר שהעובדה שצורת הכרובים הייתה כפני תינוק רומזת על אהבת ה' לבני ישראל כאהבת ההורה לבנו הצעיר; וכלשון הפסוק בהושע "כי נער ישראל ואוהבהו".
ב. השאיפה להתחדשות ותיקון מתמידים
המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין מוסר בשם ר' ישראל סלנטר הסבר מדוע אהבת ה' לישראל משולה לאהבת הנער דווקא:
"כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא א) הגרי"ס ז"ל היה מבאר בעת שישראל מרגיש עצמו כנער דהיינו שנמצא במצב של התלמדות וחנוך כנער אזי הקב"ה אוהבהו, אמנם כאשר אינו מצוי בגדר התלמדות אינו בדרך הנכונה, דהיינו שמחובתנו להיות תמיד בחזקת מתחנכים ומתלמדים.
 (אור יחזקאל, חלק ד', עמוד ש"ט).
בהמשך, ר' יחזקאל מזכיר את דבריו של הסבא מקלם, שקישר בין פירושו של ר' ישראל סלנטר לפסוק בהושע לבין דברי בעל הטורים:
הסבא מקעלם ז"ל היה מביא ע"ז דברי בעל הטורים (שמות כה יח) בביאור לשון ועשית שנים כרובים, "כרביא כי נער ישראל ואהבהו". הכרובים שהם מקום הכפורת, ששם נמצאת השכינה, היו בצורת נער והטעם לכך כי נער ישראל ואהבהו, שאין השכינה שורה אא"כ[3] מחזיק עצמו בחזקת נער שמתחנך ומרגיל עצמו, אמנם בעת שדומה בעיניו כאילו ויודע והשיג הכל ואינו משתדל להתחזק אין מקום שהשכינה תשרה שם, ונורא לחשוב שבזמנינו בחור צעיר כבן י"א שנה מרגיש עצמו כבוגר ואינו סבור שחסר לו משהו ועדיין צריך להתעלות ולהתלמד.
(שם, עמודים ש"ט - ש"י).
הסבא מקלם מלמד שהעובדה שצורת הכרובים הייתה כפני תינוק באה ללמדנו שהשראת השכינה תלויה בהתחדשות והתקדמות מתמדת, כמו התינוק.
ובזה היה הסבא ז"ל מבאר הא דהחכם מוזכר בחז"ל תמיד בלשון "תלמיד חכם", כי החכם האמיתי זה המרגיש וחושב עצמו כתלמיד ועדיין שואף להתחנך ולהתקדם, וביותר בענין עבודת המדות ותקונן לעולם צריך לחנך את עצמו, כי המדות מוטבעים בו מראשית ברייתו וא"א[4] לו לעקור את מדותיו משרשן - כי המדות נחוצים באדם - ולכן כל שלא יתחזק לחנך עצמו תמיד בעבודת המדות, הרי מדותיו חוזרות וניעורות ומחוללים שנית את פרין הרעה. והיינו דכתב הגר"א (איגרת) ועד יום מותו חייב אדם להתיסר ברסן פיו ותאוותיו, לעולם אסור לו להיות בטוח במעשיו אלא חייב להתחנך תמידית, ובלא"ה[5] ישוב מיד לדרכו הרעה, וכן ביאר הסבא ז"ל את הכתוב (משלי כב ו) "חנוך לנער עפ"י[6] דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" שאין הכוונה שבזקנותו לא יסור מן היסודות שקיבל בנערותו, אלא הביאור שגם כי יזקין לא יסור מעבודת החנוך. והיינו שחייב להשריש בקרבו את יסודות החנוך שאף בזקנותו לא יפסיק מלחנך את עצמו, שלולי ימשיך בחנוך אין לו תקוה להגיע לשלימות ולעבודת המדות.
(שם).
בהמשך הדברים מציע ר' יחזקאל הסבר מדוע ההתבגרות פוגעת לעיתים ברצון להתקדמות והתחדשות:
אחד מהכוחות היוצרים את האדם זה מעלת השמיעה...מעתה נראה דזו הסיבה שבהתבגרותנו מאבדים אנו את מצב ההתלמדות שבו הינו צריכים להמצא, כי בבגרותנו מאבדים אנו את כח השמיעה, שזו תכונה המיחדת את בני הנעורים שמוכנים לשמוע ומסוגלים לקבל דברי תוכחה מאחרים, כי הנער יודע שע"י[7] שמיעה ולמוד יעשה ללמדן וכדומה, והבוגר חסר לו בכח השמיעה, מב' סיבות, חדא, שאזנו נאטמת ע"י תאוות ושאר רצונות, ונוסף לכך מקבל מעט גאוה המונעת מאתו לקבל ולשמוע מזולתו. "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" (משלי סו לא), הנער באפשרותו לקבל תוכחה ואילו הבוגר אף שעדיין אולי יש בו כח לשמוע דבר חכמה, אבל לשמוע תוכחות אינו מסוגל כלל, ולכן הנער יש לו תקוה שבקרב חכמים ילין ואילו המבוגר רחוק מכך. והיינו דאמר הכתוב "כי נער ישראל ואוהבהו", מפני שרק בנערותו יש בו מדת השמיעה.
(שם, עמודים ש"י - שי"א).
ר' יחזקאל מזהה את התופעה המצערת גם בתוך עולם הישיבה:
ודבר זה יש לראות בישיבה, שבתחילת הזמן באים תלמידים צעירים וחדשים ולומדים ושומעים דברי חכמה, ובמשך תקופה מסוימת ניכרת אצלם התקדמות מרובה עד שכמעט משתנה מצבם לגמרי, ואילו אצל הותיקים יותר אין ניכר באותה תקופה ההתקדמות וההתעלות הנ"ל, והדבר מפליא ומתמיה את הותיקים, מדוע אין אצלם אותה העליה. ובאמת טעם הדבר כהנזכר, מפני שהחדש שעדיין לא שמע מעולם דברי חכמה, מוכן עדיין לשמוע ולקבל, ולכן עליתו מרובה. אמנם הותיק שהורגל כבר בכך איבד במעט את כח השמיעה. אך צריך לדעת כי סכנה טמונה בהתעלות זו. כי המתחדש יכול כעבור זמן מסוים ליפול ולרדת למדריגתו הקודמת, שמכיון שהתפעלותו היתה בגדר "שמיעת חדשות" ולכן לאחר שהורגל בזה ואיבד הענין את ההתפעלות, יתכן שתהא נפילתו חדה ומהירה, אמנם הותיק אף שעליתו אטית יותר מ"מ[8] אין לו סכנת ההדרדרות המהירה ותמיד יוכל להחזיק במצבו הקודם.
(שם).
בספר "אבני שלמה" מובאות בשם הרב שלמה וולבה עדויות על בעלי מוסר שחיו בתודעת התחדשות מתמדת, וזכו, לפי עדותו, להתחדש ולחיות כצעירים גם כשכבר היו זקנים מופלגים:
חותני ר' אברהם זצ"ל[9] דיבר הרבה על 'מצוות אנשים מלומדה'. וכל תלמידי הסבא מסלבודקה על אף זקנותם הם 'טריים' ['פרישע'] כאברכים צעירים. כך הגאון ר' יצחק הוטנר שליט"א [זצ"ל], שכבר בא בימים והוא 'טרי' ['פרישע'ן] כבן עשרים וחמש! וכך ר' חצקעל סדנא שהיה בן שמונים וכל מציאותו היתה כאברך בן עשרים וחמש! וכל זה מחינוך הסבא מסלבודקה זצ"ל.
(אבני שלמה, חלק ב', עמוד ס"ב).
הרב וולבה גם מייעץ בשם הסבא מסלבודקה כיצד אפשר להתחדש בכל יום ויום:
הסבא[10] כותב שצריך להסתכל על הבריאה כמחודשת: כשהוא קם בבוקר ומוצא קרקע מתחת לרגליו, צריך לדעת שהקב"ה ברא לו היום קרקע להניח את רגליו. וכשמסתכל דרך החלון ורואה את השמש צריך לחשוב איך שהקב"ה ברא לו היום שמש להאיר לו. וכך גם לגבי האוכל שהוא אוכל, זה לא סתם שהלכו לחנות וקנו לו קצת אוכל, אלא הקב"ה ברא לו אוכל כדי שיהיה לו מה לאכול. ממש "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". וכך באמת החדיר לתלמידיו כל ימי חייהם, שיהיו מונחים תמיד בהתחדשות, והרי כל תלמידיו 'יהודים זקנים' וכולם יש להם צעירות וטריות שלא תאמן. (שם).
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   הושע יא, א
[2]   ואלו הם דבריו:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן, כ"ה, כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה.
(רמב"ן, שמות, כ"ה, ב).
[3]   אלא אם כן.
[4]   ואי אפשר.
[5]   ובלאו הכי (בלי זה).
[6]   על פי.
[7]   שעל ידי.
[8]   מכל מקום.
[9]   ר' אברהם גרודז'ינסקי, תלמידו של הסבא מסלבודקה ומשגיח בישיבת סלבודקה.
[10]            מסלבודקה.