בבא קמא | דף ט ע"ב | חירש שוטה וקטן; חיוב כופר למזיק

א. חרש שוטה וקטן

"תנו רבנן: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. כיצד? שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם, מה שאין כן באש". הגמרא בסוגיתנו דנה באיזה מקרה עסקה הברייתא, שבו יתחייב המוסר לחרש שוטה וקטן דווקא על נזקי שור ובור ויהיה פטור על נזקי אש, ומסיימת: "לעולם בשור קשור ובור מכוסה, ודכוותה גבי אש גחלת. ודקא אמרת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא? - שור דרכיה לנתוקי, בור דרכיה לנתורי, גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא". הראשונים טרחו לפרש, מדוע, אף אם יש סיכוי יותר גדול ששור ישתחרר ושבור יפתח, חייב המוסר לחרש שוטה וקטן? הרי סוף סוף לכאורה עשה ככל שביכולתו כדי לשמור על הבור ועל השור - כיסה את הבור וקשר את השור.

ראב"ד ותוספות

הראב"ד עונה על השאלה הנזכרת, כי מדובר במקרה שבו הבור לא כוסה כראוי והשור לא נקשר כראוי. הקושי המתבקש לגבי הסבר זה הוא, שאם מדובר בשמירה שלא כראוי, הרי מסכת בבא קמא מלאה בכך ששמירה שאינה כראוי אינה שמירה (עיין למשל לקמן נב.-נב:), ואם כן מה באה הברייתא לחדש? כמו כן לא מובן מדוע נזקקה הברייתא לעסוק דווקא במקרה שבו מסר לחרש שוטה וקטן? הרי בכל אופן היה חייב מפני שלא שמר כראוי!

שאלות אלו מתיישבות לאור פירושם של התוספות. תוספות (ד"ה שור עביד) מסבירים כי הקשירה והכיסוי כשלעצמם היו כראוי, אלא שהמסירה לחש"ו, עלולה לגרום לפגימת השמירה, שכן הקטן יקלקל את הקשרים ויפגום בכיסוי. לפי פירושם, אילולא המסירה לחש"ו, לא היה הבעלים מתחייב שכן שמר כראוי, אלא שבמקרים אלו, המוסר לחש"ו פוגם בשמירה, ולכן מתחייב. על אף שהסבר התוספות עונה על השאלות הנזכרות, קשה לראותו כפשט בלשון הגמרא, שהרי מהלשון "שור עביד לנתוקי" לא משמע שהחש"ו ינתק את הקשרים אלא שהם יתנתקו מאליהם.

אלא שאם נבין שלא כתוספות, ונטען שהשמירה כשלעצמה מלכתחילה לא הייתה שמירה טובה, שכן שור עביד לנתוקי, תשוב השאלה, כיצד יש להבין את השילוב שבין שמירה גרועה ובין מסירה לחש"ו כגורמים לחיוב.

רש"י ורמב"ן

רש"י מסביר כי אמנם הסברא ש"שור עביד לנתוקי" לחוד הייתה מספיקה כדי לחייב את הבעלים במקרה שהשור היה משתחרר מכבליו ומזיק. החידוש בברייתא לדבריו, הוא שאפילו במקרה שבו הקטן שחרר את השור או הסיר את כיסוי הבור, אין לפטור את הבעלים מדין אנוס, אלא מאחר שהשמירה מראש הייתה שמירה גרועה, הבעלים יתחייב אף על נזק שנגרם כתוצאה ממעשי חש"ו.

מסברא לכאורה דברי רש"י קשים להבנה. אם הבעלים היה צריך לצפות מראש שהחש"ו עלולים לפגום בשמירה, הרי שאף אילולא הסברא ש"שור עביד לנתוקי" היה צריך לחייבו, משום שפשע בכך שמסר את השור לחש"ו. מכך שנצרכה סברא זו, משמע שהבעלים לא היה צריך לצפות זאת, ובכל זאת מתחייב הוא על מעשה החש"ו. דבר זה דורש הסבר.

לקושי זה התייחס הרמב"ן (לקמן נב:). הוא מבאר שאמנם את מעשי החש"ו עלינו לשפוט כאונס, אלא שמקרה זה הוא דוגמה למושג "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", שחייב. בנידון שלפנינו תחילתו בפשיעה - בכך שלא שמר את השור ואת הבור כראוי, שהרי "שור עביד לנתוקי", וסופו באונס - מעשי החש"ו שפגמו בשמירה לאונסו של הבעלים.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' נזקי ממון פי"ב ה"ח) פוסק: "המוסר בורו לשומר, השומר חייב בנזקיו. ואם מסרו לחרש שוטה וקטן, אע"פ שהיה מכוסה, הרי הבעלים חייבין שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהן דעת". הרמב"ם אינו כותב כדעת רש"י, שאף ללא מסירה לחש"ו היה הבעלים מתחייב, אלא מסביר את הגמרא כפשוטה, שהמסירה לחש"ו היא שמחייבת.

נראה כי כוונתו של הרמב"ם פשוטה: שור קשור ובור מכוסה מסוגלים להזיק גם אחר שימור שכזה, ולכן מוגדרים הם כמזיקים. מאחר שכן, אדם אשר אינו רוצה לשומרם בעצמו, מחויב למוסרם לאדם אחר אשר ראוי לשמור, דהיינו גדול ובר דעת ולא חש"ו. אם ימסור הבעלים את השור והבור לחש"ו הרי שאינו שומר על המזיקים ויתחייב על נזקיהם. לעומת זאת, גחלת של אש, מאחר שמטבעה היא עומדת להיכבות, כלל אין היא מוגדרת כמזיק, ולכן אין עליה שום חובת שימור וניתן למוסרה גם לידי חש"ו, ללא חיוב.

ב. תשלומי כופר למזיק

בסוגיתנו מבואר ששור חמור יותר מבור ומאש: "חומר בשור מבבור, שהשור משלם את הכופר... חומר בשור מבאש, שהשור משלם כופר". כטעם להבדל זה מציעים התוספות (ד"ה מה שאין) את גזירת הכתוב המופיעה לקמן (כו.) כדי למעט אדם שהרג מתשלומי כופר: " 'עליו' - ולא על האדם". לדעת תוספות, כיוצא בזה יש ללמוד " 'עליו' - ולא על האש ולא על הבור". עם זאת, בניגוד לסוגיה לגבי אדם שהרג, ששם הזכירה הגמרא את מקור זה, כאן לא נזקקה הגמרא להביא מקור לדבריה. מכך משתמע שהפטור מכופר במקרה זה נלמד מסברא ואין צורך במקור לגביו.

בניגוד לבור ואש, בעניין שן ורגל מציעה הגמרא (כו.) סיבה לפטור מתשלומי כופר: "איבעיא להו: רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שתשלם כופר? מי אמרינן מידי דהוה אקרן... או דלמא קרן כוונתו להזיק האי אין כוונתו להזיק". ניתן להבין את הצורך ב"כוונתו להזיק" כתלויה ביסוד המחייב בתשלומי כופר. אם נבין שתשלומי כופר נאמרו לגבי רציחה ולא לגבי הריגה גרידא, ניתן לומר כי דווקא שור שהרג בנזקי קרן, שמאופיין בכך שנעשה בכוונה, מחייב בתשלומי כופר, שכן מעשה זה מוגדר כרצח ולא כהריגה.

כפי שזכור לנו, מפשט הפסוקים משתמע כי בעלי שור שהרג, חייב מיתה (שמות כ"א, כח-כט): "ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת: אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו". רבים מפרשני התורה על אתר מפרשים כי החייב בכופר באמת חייב מיתה בידי שמים, ותשלומי כופר הם תשלום אשר פוטר ממיתה בידי שמים. הבנה שכזאת תחזק את האפשרות לומר כי רק רציחה מחייבת בכופר ולא הריגה.

מסקנת הגמרא בסוגיה שם היא שיש חיוב תשלומי כופר על בהמה שהרגה בשן ורגל. מאידך, בהמשך המסכת (ב"ק מא.) נאמר כי אביי ורבא נחלקו בעניין חיוב כופר על הריגה בשן ורגל, שלדעת אביי משלם כופר, ולדעת רבא פטור מתשלומי כופר. על פי הכלל שהלכה כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם יצא משם שאין חיוב כופר על תשלומי שן ורגל.

על כל פנים, את גוף המחלוקת ניתן לבאר בשני אופנים: א. נחלקו האם רק רציחה מחייבת בכופר או כל הריגה. ב. נחלקו האם הריגה ע"י שן ורגל נחשבת רק כהריגה, או שמא גם הריגה כזאת נחשבת כרציחה.

שתי אפשרויות אלו ישפיעו לכאורה על דין סוגייתנו, חיוב כופר על אש ובור. שכן, אם נבין שלדעה שיש חיוב תשלומי כופר על שן ורגל, כל הריגה מחייבת בכופר, לכאורה גם בנידון דידן יהיה חיוב כופר. לעומת זאת אם נבין שלדעה המחייבת כופר על שן ורגל, התחדש שהריגה בשן ורגל נחשבת כרציחה, הרי שבנידון דידן לא יהיה חיוב כופר, שכן כאן אין מעשה רציחה אלא רק הריגה ברשלנות.

שאלות ומקורות לשיעור הבא - החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה

מקורות

1. י. "חומר... דברי הכל".

2. נא. "דתניא"... נא: "תיקו".

3. שיטה מקובצת י. ד"ה החופר.

4. מאירי ט: ד"ה אמר המאירי.

5. תוספות נא. ד"ה האחרון.

6. שיטה מקובצת נא. ד"ה אבל (בשם הרא"ה).

7. תוספות י. ד"ה שייר.

8. מט: במשנה. גמרא שם עד "באה לו".

9. רש"י ג. ד"ה וזה אב.

10. תוספות ג. ד"ה לא.

שאלות

1. איזו דעה נראית יותר הגיונית, זאת של רבי או זאת של רבנן?

2. מהם המקורות לדעת רבנן המובאים בגמרא נא.?

3. איזה מקור מתאים יותר להסברו של המאירי ואיזה להסברו של רבנו יונתן?

4. מה יסברו רבנן לגבי המעמיק בור מ-ו' טפחים ל-ז' טפחים?

5. במה שונה בור של ט' טפחים מבור של י' טפחים לאור הגמרא בדף ג.?