חולין דף יא – רובא דליתא קמן

  • הרב ירון בן צבי
סוגייתנו עוסקת במקור של דין "רוב". בזה אחר זה, הגמרא כוללת שלושה סוגים שונים של "רוב":
א. ביטול ברוב: אם נתערבו דבר איסור ודבר היתר זה בזה, דין התערובת נקבע לפי רובה. מקורה של הלכה זו נלמדת מהכתוב בתורה "אחרי רבים להטות".
ב. "רובא דאיתא קמן": אם נמצאה חתיכת בשר שזהותה אינה ידוע לנו, דינה נקבע על פי כשרותן של רוב חתיכות הבשר שבסביבתן היא נמצאה – אם יש תשע חנויות המוכרות בשר שחוטה וחנות אחת המוכרת בשר נבילה, אנו תולים כי "כל דפריש מרובא פריש" – חתיכת הבשר פרשה מה"רוב" הכשר. גם מקורה של הלכה זו נלמד מהכתוב בתורה "אחרי רבים להטות".
ג. "רובא דליתא קמן": שני הסוגים הקודמים של הרוב בהם עסקנו נמצאים לפנינו, כלומר – הרוב ניתן לספירה. בשונה מהם, הסוג הזה של הרוב מתייחס לרוב שלא נמצא לפנינו, משוער, איננו יכולים לקבוע אותו באמצעות ספירה. מקורו של רוב זה לא נאמר בהמשך דברי הגמרא; אומנם רש"י (יב ע"א) כתב שתי הצעות לגבי מקור הדין:
א. זוהי הלכה למשה מסיני.
ב. גם רוב זה נלמד מן הפסוק "אחרי רבים להטות".
ניתן למצוא נפקא מינה בין שני ההסברים של רש"י:
אם נאמר שזו הלכה למשה מסיני, יוצא שרק ברוב כגון זה שמדובר בגמרא (הדיון הוא על מקרה שבו בעלה של אשה מסויימת וצרתה המעוברת הלכו למדינת הים, וכשהלכו לא היו לבעל בנים, ואמרו לאשה שמת בעלה. השאלה היא האם הצרה שהלכה ילדה וולד שפוטר מייבום ולכן תהיה האשה רשאית להתחתן או שהיא זקוקה לייבום (יבמות דף קיט)) פסקו חכמים שלא תנשא. דהיינו, דעת חכמים בכל מקום היא שהולכים אחר הרוב, והם אומרים שכאשר יש רוב המתנגד לחזקה, הכלל הוא "רובא וחזקה רובא עדיף". הטעם לכך הוא שרוב הינו בירור מציאותי מחמת הסברא, מה שאין כן הדין כשמעמידים את הדבר על חזקתו הראשונה – אין מדובר עוד בסברא אלא בהנהגה שאמרה התורה בספיקות. לעומתם, רבי מאיר – שחושש למיעוט – סבור שהמיעוט לא נתבטל לגמרי ולפיכך אם ימצא גורם נוסף שיחבור לסייע למיעוט מסויים, כגון חזקה – מצטרפים שניהם כנגד הרוב ואז יהיה 'שיוויון', ומשום הספק יש לפסוק לחומרא שלא תנשא.
רוב הראשונים (רמב"ן, רשב"א ועוד) על הגמרא ביבמות הנ"ל אומרים שרבא חולק על האמוראים שלפניו ומעמיד את המשנה גם לשיטת ר"מ וגם לשיטת חכמים; כלומר – המחלוקת בין ר"מ לחכמים היא רק כאשר יש רוב כנגד מיעוט, אולם במקום שיש חזקה המצטרפת למיעוט – גם חכמים מודים שהמיעוט מצטרף לחזקה כנגד הרוב. יוצא שאין מדובר ברוב מוחלט, ואין הוא חלק מהכלל של "אחרי רבים להטות", ולכן לא יסמכו על הרוב.
אך אם נאמר שמקור הדין הוא גם חלק מ"אחרי רבים להטות"; כפי שהדין ברובא דאיתא קמן הוא שלא הולכים אחרי החזקה, כך יהיה הדין גם ברובא דליתא קמן, שכן התורה לא חילקה ביניהם, וברובא דאיתא קמן לא אומרים "סמוך מיעוטא לחזקה", שהרי הדבר לפנינו וניתן להכריע, וכן נאמר בגמרא בפירוש 'רובא דאיתא קמן לא מבעיא לן', שדבר זה מפורש מהפסוק "אחרי רבים להטות".