ויקוד העם ושיתחוו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

ויקוד העם וישתחוו* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת בא

בסוף פרשת השבוע, מספרת לנו התורה על החיוב לחגוג את הפסח:

"וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה; שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק; מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ; וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם; וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם; וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" (שמות י"ג, ה'-י')

ניתן להבחין, שסיומו של הציווי מוזר מאד. למרות שנאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" - לא נאמר מיהו האדם לו מספרים על יציאת מצרים, או מה ההקשר בו סיפור זה נאמר?

אמנם, לאור העובדה שלאורך כל התורה אנו רואים שחלק ממצוות הפסח היא העברת סיפור יציאת מצרים מדור לדור, ייתכן שניתן להציע פתרון לבעיה שהעלנו. ייתכן, שהתורה לא מזכירה סיטואציה מסוימת בה מתבקש לספר ביציאת מצרים, כיוון שאכן אין לספר את הסיפור בסיטואציה ספציפית. התורה מצווה ש'ביום ההוא' - אותו פסח רגיל שיבוא עוד דורות רבים - תזכור שעליך להעביר את הסיפור הלאה, על-מנת שלא ישכח מעם ישראל.

אמנם, מוקדם יותר בפרשה, התורה אכן מתארת 'דו-שיח' אפשרי שיתנהל סביב שולחן הסדר:

"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת; וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות י"ב, כ"ה-כ"ו)

בניגוד לשאלה הקודמת, שאלה זו איננה מתוארת כנזרקת לחלל האויר. להפך, מצויינת כאן סיטואציה מאד ספציפית:

"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר"

מבחינה מסוימת, מציאות זו מזכירה לנו מאד את המציאות בה אנו חיים מאז תקומת המדינה. לכן, נדמה שדווקא לנו הרקע לשאלת הבן מובן מאד: אמנם בגלות היה צורך לשמור על ייחוד לאומי שישמור על אחדות העם, ולכן היה הכרחי לספר שוב ושוב ביציאת מצרים; אולם, מדוע חייב להתמיד במצווה זו גם עם מגובש החי על אדמת ישראל? שאלה זו, בעצם מבטאת את דרישתם של תושבי הארץ במציאות של "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (דברים ל"ב, ט"ו), להתנער ממצוות וחיובי התורה. מדובר, במעיין גלגול של התפיסה הקלוקלת הטוענת ש'יותר משישראל שמרו על השבת - השבת שמרה על ישראל', וממילא השבת לא נצרכת כאשר נעלם החשש לקיומו של העם.

אמנם, אולי ניתן לפרש את השאלה גם מפרספקטיבה שונה. ניתן להסביר, שלא מדובר בשאלה שמגמתה זריקה והתנערות מהמצוות, אלא מדובר במגמה פחות קיצונית, ולכן גם יותר מסוכנת. ייתכן, שהשאלה איננה נשאלת על עצם קיום הסדר, אלא על הצורה המסוימת בה הוא נחגג - "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת?". אין כאן דרישה לעקירה וויתור, אלא לשינוי והתאמה של המצווה ל'זמן המודרני' בו אנו חיים. אם אכן זו השאלה, יש להתבונן מהי דרך ההתמודדות אותה מציעה התורה.

במבט ראשון, תשובת התורה לבן איננה מובנת:

"וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

אולם, במבט שני נדמה שבכל זאת טמון בתשובה זו יסוד חשוב.

החיוב עליו מספרת התורה בפסוקים אלו הוא החיוב לחגוג פסח דורות. אם ננסה להשוות בין פסח דורות לפסח מצרים, נבחין שמדובר בשני מאורעות שונים לגמרי: במצרים היה צורך באגודת אזוב, דם, מקחו בעשור וכדומה - דברים שכלל לא שייכים בפסח דורות. אם כן, נדמה שמשמעות תשובת התורה היא, שיש ללמד את הילדים שאכן קיים מקום להתחדש ולהשתנות על-פי המציאות, במידה ושינוי נדרש. למעשה, כל מנהגי פסח דורות שלא היו קיימים בפסח מצרים מוכיחים זאת.

אולם, דווקא בשל כך, יש לשים לב לשתי המילים האחרונות בפסוק: "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ". גדולי הדורות שבכל דור אכן ניסו להתאים את ההלכה למצב החדש שבכל דור, אולם שינויים כאלו יכולים להעשות רק מתוך מחויבות מוחלטת להלכה ולחיוביה. רק אם נקודת המוצא היא של מחויבות להלכה, ניתן למצוא היכן ההלכה צריכה להתחדש.

מצד אחד, לעיתים קיימת מגמה של הורים לבטל שאלה 'מעצבנת' שהילדים שואלים, ולהישאר בעמדתם המקובעת. מצד שני, יכולה להיות מגמה להיכנע לגמרי לרוחם של הילדים, ולשנות את היסודות של האמונה בשביל להקל על החיים בעידן המודרני. בתשובתה, התורה מנסה לעצב דרך אמצע עליה אנו אמונים בכל דור: מצד אחד, ניסיון לשמור על התורה מכל עקירה של מצוות או יסודות; ומצד שני, השתנות של פרטים מסוימים בתנאי שהשינוי נצרך. בכל אופן, הבסיס לכל שינוי הוא ההבנה שהתורה ניתנה לנו בשביל לקיימה, ולא בשביל הנוחות. לכן, כל שינוי צריך לבוא מתוך גדלות ועמקות של תורה, ומתוך מחויבות מוחלטת לתורה ולערכיה - "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ".



* השיחה נאמרה בשנת תשס"ה ולא עברה את ביקורת הרב.