וידבר משה אל ראשי המטות

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"וידבר משה אל ראשי המטות" / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת מטות-מסעי*

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציוה ה'"

יש לשאול מי הם ראשי המטות ומה פשר אזכורם בפסוק. רש"י מסביר שראשי המטות הם הנשיאים, וכך כותב גם רמב"ן שמתלבט בשאלה באלו נשיאים בדיוק מדובר. אולם הגמרא בנדרים עח. (שמביאים גם רש"י והרמב"ן) לומדת מכאן שמפרים נדרים בפני יחיד מומחה, ומשמע שהכוונה ש"ראשי המטות" כאן הם הסנהדרין וגדולי התורה ולא ראשי הציבור מבחינה פוליטית.

שאלת אזכור ראשי המטות כאן היא כפולה - מדוע דווקא כאן מוזכר שמשה לא דיבר ישירות עם עם ישראל, אלא העביר את המסר לעם ישראל דרך הסנהדרין? ומדוע לא נזכר שמשה קיבל את הציווי מה'? במלים אחרות - מדוע לא מופיע כאן הנוסח השגרתי "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…"?

הרשב"ם מתקשה בשאלות אלו ומתרץ שתחילת פרשתנו היא המשך ישיר של הפרשה הקודמת. בסוף פרשת פנחס מופיע הציווי על הקרבת המוספים (שפותח בצורה השגרתית "וידבר אל משה לאמר וכו'") והוא מסיים במלים "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם…" (כ"ט,לט). בפרשתנו הולך משה לשופטים ומבקש מהם שיורו לישראל הלכות נדרים ונדבות, שיסבירו להם שיש להביא את הנדר עד הרגל ולא לאחר יותר. וזו כוונת הפסוק כאן "לא יחל דברו" ("יחל" פירושו יחכה כמו "ויחל עוד שבעת ימים").

הרשב"ם סובר אם כן שהפסוק "לא יחל דברו" מתייחס לנדרי הקדש ולא לנדרי איסור, וכבר נחלקו בכך הרמב"ם והרמב"ן. נראה שפשט הכתובים מוכיח כדברי הרמב"ן, שהפסוק עוסק בנדרי איסור (על נדרי הקדש מדובר בדברים פ"ג,כב-כד - "כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו… מוצא שפתיך תשמור ועשית…") ולפי זה צריכים להבין מה מקומם של ראשי המטות בעניין נדרי איסור.

הגמרא בשבועות כז. לומדת מהפסוק "להרע או להיטיב" שהנשבע לבטל את המצוה או לקיימה פטור. עניין נדרים ושבועות מתייחס, אם כן, לעולם הרשות ולא לעולם המצוות. כשאדם נשבע או נודר, הוא בעצם כותב לעצמו שו"ע פרטי במקביל לשו"ע הקיים, מוסיף לעצמו איסורים או דרישות. נראה שבעניין זה עזרתם של ראשי המטות היא חיונית מאד. בכל הנוגע לשו"ע הקיים ישנם גבולות ודרישות. תפקידם של גדולי התורה בעניין זה ברור- מסתכם בהבהרת הדרישות. בכל פעם שמתעורר ספק בהבנת הציווי, צריכים הם לדון ולשקול מה כוונת הפסוק ואיך יש לנהוג להלכה. הם גם יכולים להוסיף תקנות משלהם כדי להסיר מכשלות מעל הציבור או לכוון את הציבור לדרך מסויימת. בסופו של דבר, אדם שבקי בשו"ע אינו נזקק להם כל כך הרבה, הם בסה"כ מפרשים את השו"ע ונמצאים לצידו.

שונה הדבר בעולם הרשות. שם אין כללים מוגדרים וכל אחד רשאי להוסיף לעצמו תביעות כראות עיניו. דווקא בעניין זה חשוב להתייעץ עם מורה הוראה שיחליט האם כדאי לידור ומה.

היחס של חז"ל כלפי נדרים ושבועות אינו תמיד חיובי. רש"י על הפסוק "את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע" (דברים י',כ) כותב בשם הספרי:

"את ה' אלוקיך תירא ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המידות הללו אז בשמו תשבע".

רק מי שנמצא ברמה רוחנית גבוהה רשאי להישבע. הגמרא בנדרים ס: אומרת: "כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקטיר עליה". ובירושלמי בנדרים (ט',א) מסופר על אדם שבא לרב כדי להתייעץ בעניין נדר והרב אמר לו "לא דייך במה שאסרה תורה שאתה אוסר עליך דברים אחרים"?

מאידך, אפשר למצוא בחז"ל מאמרים המעודדים נדרים ושבועות. הגמרא בנדרים ח. לומדת מהפסוק "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך" ש"שרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה" (מותר לו לאדם לזרז עצמו) ובאבות (ג',יג) אומר ר"ע "נדרים סייג לפרישות".

הרמב"ם בסוף הל' נדרים (י"ג,כג-כה) מנסה להסביר את החילוק:

"מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתיים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, וכן מי שהיה רודף שלמונים ואסר על עצמו המתנות. או מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואע"פ שהן עבודה לשם לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר. אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר- מצווה להשאל על נדרו כדי שלא יהיה מכשול פניו…".

עניין הנדרים איפוא אינו כל כך פשוט ולכן חשוב להתייעץ במורי הוראה בעניינם. לגבי כל מקרה צריכים לעמוד בדיוק על אופיו של האדם הנודר ועל כוונותיו. האם הוא באמת נודר כדי להרחיק עצמו מאיסורים שהוא קרוב להיכשל בהם או שנדרו נובע מתוך אגו מסויים לקבוע לעצמו את השו"ע הפרטי שלו? מהי בדיוק המוטיבציה שלו לנדור? האם אדם זה יצליח לעמוד בנדרו או שייכשל בו ואז עדיף שלא ידור כדי שלא יוסיף על עצמו חטאים לחינם? החלטות מסוג אלו קשות מאד ולכן חשוב מאד להיעזר ב"ראשי המטות" בעניינם.

כמו כן יש להחליט איך לנדור. הגמרא בריש נדרים (כ:) מסבירה את ההבדל בין נדרים ושבועות - נדרים פירושם לאסור עליו את החפץ, שבועות פירושן לאסור עצמו מן החפץ. ישנן שתי דרכים לפתור בעיה של חולשה כלפי הנאות העולם - או לתקן את עצמך או לתקן את העולם. יש להחליט בכל פעם באיזו דרך לנקוט. בנוסף לכך יש להחליט אלו דברים לאסור ולכמה זמן.

ישנם אנשים הבקיאים בגמרא ובהלכה על בוריין ומתמצאים בעניין ההנהגות ע"פ ההלכה, אך כאשר הם מגיעים לעולם הרשות, כאשר הם צריכים לנווט את דרכם בחיים ולקבוע את השו"ע שלהם, הם מתקשים למצוא את דרכם ולכן חשוב שילכו אל "ראשי המטות" ויתייעצו עמם. בסופו של דבר מובן שרק האדם הנודר יקבע לעצמו האם לידור ומה, אך לפני כן רצוי שיקבל הדרכה ממי שמתמצא בעניינים אלו.



* השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת מטות מסעי התשנ"ד.